חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

נספח: מצות הכנסת אורחים

כללי הדרכה למארחים ולמארחות

הצענו לעיל כמה כללים מנחים הנוגעים לאורחים חסרי-ידע ביהדות, כמו למשל, להסביר לאורח – בדרך טבעית – את "כללי-היסוד" הבסיסיים הנהוגים בביתך; להיות את עצמך; לנסות להיות מורה טובה ולא לגרום להפסקת הדיון על ידי שאת מראה שאת המומה, או ביקורתית; להתייחס לעבירות שעבר האורח בשוגג בהרבה טקט, ולא לחשוש מהשפעתן על ילדייך. כל הכללים האלה רלוואנטיים גם בפרק שלפנינו ואנו מציעים שתתבונני בהם שוב.

בפרק שלהלן נדון בכמה כללים הנוגעים לנסיבות של מארח-אורח באופן כללי יותר. הם הוצעו על ידי הנשים שראיינו, אשר היו, הן עצמן, אורחות תדירות בבתים שומרי-מצוות. הרבה מן הכללים האלה, אם הבחנת, יש בהם הד לחוויה בלתי-נעימה. תקוותנו להעיר את שימת-ליבם של המארחים והמארחות לשגיאות שהם שוגים, לעיתים קרובות, כלפי אורחיהם.

קודם כל, כמה עצות הקשורות בשיחה. חשוב מכל – על כך מסכימות כל הנשים הנ"ל – הוא להיות רגישה כשאת באה לשאול שאלות. הרבה מארחות, מתוך שהן חפצות כל-כך לסייע לאורח להרגיש עצמו בבית, או מתוך חששן מפני שתיקה בלתי נוחה, ממטירים על האורח שאלות ללא הפסק, עד שבקושי נותנים לו דקה לשאוף אויר. "היי מתונה ופשוטה בגישתך", אומרת רות. "אל תרוצי לקראת אורחת שהגיעה זה עתה, ואל תציפי אותה בשאלותייך". נחמה מסכימה עם זה, ומוסיפה, "אם את מנסה לשבור את הקרח, מוטב לשאול אותה שאלה או שתיים באופן כללי, ואז לבקש את עזרתה בחיתוך הסלט".

יש סיבה נוספת לזהירות. לפעמים, אפילו השאלות הנראות כה בלתי-מזיקות, עלולות להניב תוצאות בלתי-נעימות. "ספר לי על משפחתך", נראית בקשה די בטוחה. ובכל זאת, היא עלולה להתברר כמכאיבה ביותר. יתכן, שהבן-אדם התגרש לא מזמן, או שהתרחק מהוריו. אולי זו אם שאין לה בעל. אולי ילד נפטר לה זה לא כבר. נשמע דרמטי מדי? הנשים שראיינו דיווחו בדיוק על מקרים כאלה, "המשפחה" כבר איננה כל כך מסגרת רגילה, כפי שהיתה פעם.

רות מזהירה מפני חטטנות מסוימת של מארחים דתיים מאז, כשמדובר כבעלי-תשובה טריים, אשר היא מקווה כי קוראינו יזהרו ממנה.

"קיימת נטייה לשאול אותך על עצמך בכל תחום. אני למשל, הייתי צמחונית במשך הרבה שנים, אך כל-כך שבעתי את השאלה מדוע אני צמחונית, ואת התוכחה שהצטרפה אליה. "זה לא 'שבת'דיק' וזה אפילו לא יהודי – עד שהחלטתי לוותר על צמחונותי בכל פעם שאני מתארחת בשבת". רות מפצירה במארחות דתיות לא ללחוץ על אורחיהן בעלי-התשובה לספר להן הכל, ובאותה נימה היא מזכירה לאותם אורחים שהם אינם חייבים לשפוך החוצה את כל סיפור חייהם. "חשוב להכיר בפער שבין שתי התרבויות, זו המעריכה מאוד את הפתיחות, וזו הבזה להשתפכויות כאלה", אומרת רות. אשה צעירה אחת, למשל, בודדה ללא מכר וגואל, התרגשה ביותר מן העובדה – כך היא קלטה זאת – שהמארחים החרדיים מקבלים אותה כמות שהיא מתוך חיבה. הדבר גרם לה לגלות את ליבה לפניהם ולספר להם כמה קשה היה לה – אחר שהיא נעשתה דתית – לסיים את יחסיה עם המאהב הכושי שלה. המארחים שלה היו מזועזעים מעצם הדיבור על כך, לא פחות מאשר מחוסר-התבונה שבמעשה כזה.

רבקה מייעצת למארחות, "אל תטיפי אודות דרגות בשמירת-מצוות. ו'מה שעלייך לעשות עכשיו'. אין כל הכרח לדבר בנושאים של תורה כל הזמן. זה מתחיל להיות ממש מרגיז עבור בעל-תשובה כאשר מייעצים לו, ללא הרף, באיזו ישיבה או עם איזה מורה עליו ללמוד עכשיו".

ובכן, אחר כל ה"לאווים" האלה השייכים לאופן השיחה עם האורחים, איזה סוג שאלות עלינו כן לשאול? נחמה מציעה לשאול כמה שאלות כלליות ("מאיזה מקום את?" "מה את עושה בירושלים?") תלוי באורח. ואז היי רגישה לזולת והניחי לאורח להוביל. סטודנט אולי לא ירצה לדבר על לימודיו; אם שילדה תינוק זה עתה, אולי לא תרצה לדבר על תינוקה. אני מעדיפה ליצור אוירה חמימה וניטראלית ולהיענות לשיחה על פי הדברים שהאורח משמיע.

שאלות בלתי מביכות שמארחת יכולה לשאול, אומרת רות, הן השאלות של "כאן ועכשיו". "האם יש משהו מיוחד שאת מחפשת בירושלים? האם את מרגישה שאת מוצאת את זה? האם את מופתעת ממשהו? כך, הדרך פתוחה לשיחה ידידותית, אך לא יותר מדי אישית.

מלבד העצות האלו הנוגעות לשיחה עם אורח, מעלות הנשים הנ"ל – הבלתי נשואות שביניהן – עוד ענינים שהן חשות כי המארחות הדתיות חייבות להיות ערות להן. הראשון הוא, הניגוד בין הרצון שלהן לסייע למארחת ובין הרצון ללמוד. מצד אחד, הן אוהבות להיות בבחינת "בת-בית" בכך שהן עוזרות למארחת בהכנה, בהגשה, ובהורדה מן השולחן. "אני מרגישה יותר נוח אם אני עוזרת", אומרת אילנה, "ואם לדבר בגילוי-לב, יש לי תחושת אשמה אם אינני עוזרת". אולם מאידך, העזרה עלולה לגרום להם להפסיד את הדבר שלשמו באו. "אני מרגישה כל-כך מתוסכלת", אומרת רות, "אם אני מפסידה את דברי התורה למשל. אני מתארחת מפני שיש לי צורך לראות כיצד אנשים עושים שבת ברמה שאליה אני רוצה להגיע. לכן, אם צריך להוריד את צלחות הדגים מן השולחן בדיוק בזמן הזמירות או ה"דבר-תורה", אני נקרעת בין שני הדברים. אני רוצה לספוג את הכל. לדעתי המארחת צריכה לתאם את זמני הורדת הצלחות וההגשה וכו' עם דברי התורה של בעלה. אם היא איננה עושה כך, יש בזה משום חוסר התחשבות בכבוד התורה או האורחים. במקרים רבים, אנשים שהם שומרי-מצוות מזה שנים, נעשים אדישים לזה.

רבקה מוסיפה, "אני אוהבת לסייע ולהיות חלק מכל זה. ובכל זאת, אני מרגישה שיש להתייחס אל אורח גם כאל אורח, ולא רק כאל אובייקט שעל ידו מקיימים את המצוה. האורח צריך להרגיש שהוא מעניין ורצוי גם מצד עצמו. שאם לא כן – "אני יכול להכין את העוף שלי בעצמי, תודה!".

כמו כן, רבקה מזכירה למארחים להיות רגישים לנקודת-הראות של אורחיהם חסרי-הידע. "לחצו עלי לברך" מספרת אורחת אחת, "ודחפו אותי ללמוד בישיבה לבנות 'X'. נתבקשתי, בנימוס, להחליף את בגדי לבגד עם שרוולים ארוכים יותר. אם כי מה שלבשתי נראה לי די צנוע. האשה היתה נחמדה ומתחשבת, אך אני הרגשתי מושפלת מכדי לשוב לשם אי-פעם. קשה לי להסביר לכם עד כמה חשוב להיות ער לרגשותיו של האורח החדש שהגיע זה עתה לביתכם".

לבסוף, כאשר נשאלו הנשים הנ"ל לעצה טובה שהן יכולות ללתת למארחים ומארחות מתחילים, הדגישו כולן שהגישה חייבת להיות שמחה וחיובית. "אני רוצה שהאורחים שלי יצאו עם ההרגשה ש"זה ממש נחמד – וגם אני יכולה לעשות את זה", אומרת אסתר. "האירי פנייך ככל שתוכלי", מסכימה דבורה. "על תהיי רצינית ודקדקנית, אם תהיי צדקת גדולה מדי, לא יעזור הדבר לאוירה, ולא יגרום לאנשים לחבב אותך יותר. הפיקי הנאה מן האירוח".

"התרגלי לרעיון שיש לך משהו נפלא שאת יכולה להתחלק בו עם אחרים", אומרת בתיה, "אם את מתמלאת חשש, זכרי שגם האורח, מן הסתם, מרגיש בדיוק כך. הכנסת-אורחים היא מצוה כל-כך נפלאה. קיימי אותה ודעי שה' מסייע בידך".