חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
פרק חמישי: ללמוד מן החיים
חיים קשים או עסוקים?
(תורגם מתוך "די אידישע היים", חורף תשמ"ג)
היה זה יום חמישי אחה"צ והפעילות הקדחתנית של טרם-ערב-שבת כבר החלה. עדיין נותרו
על רשימתי 17 דברים שיש לעשותם, כשבעלי הודיע פתאום שהיום יש לו זמן להסיע אותי לקנות
נעליים לבתנו. הייתי קצת מאוכזבת שהנעליים שלה לא החזיקו מעמד עד הקיץ כפי שקיוויתי.
עתה, עמדנו רק בחודש מרץ, והן כבר היו קטנות מדי ובלויות. גם ידעתי שעריכת קניות נוספת
ביום חמישי אחה"צ, תגרום לי לפגר במלאכות הרגילות, ותערער את סדר-היום המתוכנן לכל
רגע, של ערב שבת. אך לא היתה ברירה. נדחסנו כולנו לתוך "טנק המבצעים" כשאנו משאירים
את התאומים בני השלושה חודשים עם שמרטף, ונסענו מכפר-חב"ד ב' אל חנות הנעליים שבכפר-חב"ד.
בישראל, די מקובל ובטוח להעלות טרמפיסטים בדרכים, ומאחר שידענו כי המרווחים בין
זמני האוטובוסים אינם קבועים, העלינו שלוש נערות ביציאה מכפר-חב"ד ב'. אחת מהן עוררה
את סקרנותי מיד, מכיוון שנראתה כל-כך שונה. בכפר-חב"ד ב' מתגוררות רק 30 משפחות – כולן
זוגות צעירים. כאלה שנישאו זה עתה, או עם ילדים רכים. שאר התושבים הם כמה מאות תלמידות
מ"בית רבקה", שגילן נע בין כיתה ז' עד הסמינר. הנערה הזאת נראתה בבירור כאמריקנית,
ועם ג'ינס קורדרוי כחול, בוודאי לא נמנתה על התלמידות, וגם לא על התושבים. תהיתי בליבי
מה הביאה לאזורנו, בייחוד שכפר-חב"ד ב' הוא ישוב די מרוחק ומבודד, ו"תיירים" מעטים
בלבד נקלעים אליו.
בדקות הספורות שארכה הנסיעה הספקתי לשמוע ממנה שהיא הגיעה על מנת להירשם ב"בית רבקה",
מכיוון שהיא מתעניינת ביהדות, אך נדחתה משום שאין כיתת מתחילות עבור דוברות אנגלית,
או תוכנית כלשהי עבור בנות בגילה. (היא היתה בשנות ה-30, אם כי נראתה לא יותר מבת 18-19).
המנהל הפנה אותה למכון אלטה בצפת (מכון לבעלות-תשובה של ליובאוויטש, בו מלמדים את התחומים
השונים ביהדות, בשפה האנגלית), אך היא לא ידעה עליו דבר, ובאמת לא ידעה מה עליה לעשות.
דבריה שידרו אלי תמונה שהכרתי היטב – "היהודי האובד". לשאלתי הנוספת ענתה שהיא בדרכה
לירושלים, אך לא, אף אחד במיוחד אינו מחכה לה שם.
בנקודה זו, אמר לי קול פנימי: "הזמיני אותה". כאן, הרשו לי להסביר את היסוסי. בחודשי
הריוני האחרונים עם התאומים, נצטוויתי על ידי הרופא לא לקום ממיטתי. אחרי הלידה, עם
שני תינוקות קטנטנים הדורשים טיפול, פלוס עוד 3 ילדים בני שתיים, ארבע וחמש, ראיתי
מעט מאוד מן "העולם הגדול", היתה לי מעט עזרה בבית, אך נותרה לי די עבודה מהשכם בבוקר
עד כמעט חצות הלילה. מזג האוויר היה קר ביותר. לא היתה לי עגלת תאומים ולכן לא הוצאתי
אותם החוצה לטיול – ובכלל, למי היה זמן? ההנקה שלהם בחודשיהם הראשונים ארכה כשעה וחצי
עד שעתיים (כל שלוש שעות), ו"זמן פנוי" היה מושג בלתי ידוע עבורי עד עתה. הלחץ של הדאגה
לכל דבר ולכל אחד, של הגשת ארוחות ראויות בזמן, כיבוס הבגדים, ניקיון וסדר סבירים בבית
ושמירה על שפיותי – היה די והותר. ברוך השם, בעלי עזר לי ונטל חלק פעיל בטיפול בילדים,
כי שנינו הבנו שבריאותי היא בעלת חשיבות מכרעת עבור כל בני המשפחה.
בהרהרי בכך, תפסתי, שזו, למעשה, היתה הפעם הראשונה ש"יצאתי" מאז לידת התאומים, ואשה
זו היתה הפנים החדשות הראשונות שנתקלתי בהן בחמשת החודשים האחרונים. חשתי שזו השגחה
פרטית אמיתית והחלטתי להזמין אותה לשוב עימנו חזרה לביתנו וללון אצלנו הלילה. בתוך
תוכי הרגשתי שמצד אחד הרי זה מעשה שטותי, ומצד שני – המעשה הנכון. ליל חמישי, בדרך
כלל, הוא זמן לחוץ מאוד אצלנו, עם הבישול, אמבטיות לילדים, כביסות וכו' וכו'. בכל זאת,
חשתי שאם היא תבלע פרק זמן עם משפחה שומרת-מצוות, טרודה ככל שתהיה, עלול הדבר להיות
לה לתועלת. היא נענתה בחיוב להזמנתי באמרה שיהיה זה טוב מאוד לדבר עם "מישהו".
ובכן, עד 8 בערב כבר היו הילדים הגדולים אחרי אמבטיה ובמיטה, והתחלנו לדבר בעת שעזרה
לי להאכיל את התינוקות.
סיפורה של לינדה נשמע כה טיפוסי, עד שהרגשתי שיכולתי אני לספר אותו לה. היא הייתה
בת 33 וסיימה את הקולג' לפני למעלה מעשר שנים. באותו זמן היה לה חבר שרצה לשאתה לאשה,
אך היא חשה שאינה רוצה לכבול את עצמה בכבלי הנישואין. היא עדיין רצתה לטייל בעולם,
לרקוד, לעסוק באמנות, ו"לעשות חיים". שאלתי אותה אם באמת הגשימה את שאיפותיה. "אמנם
כן" אמרה לינדה "אך הכל היה כל-כך ריקני, ביליתי 10 שנים במסעות, בציור, בריקוד, ולמעשה
לא קיבלתי מזה שום דבר. חברי התחתן כבר לפני שנים, למעשה, כל חברי מן הקולג' נשואים,
ולא נותרו גברים רווקים בני גילי הראויים לנישואין. אני משתוקקת כל-כך להינשא ולגדל
ילדים. זה כל מה שאני שואפת לו, כל-כך קשה להיות לבד. התגוררתי בדירות שונות במנהטן
במשך 10 השנים האחרונות, וזה נורא להיות לבד. אני מרגישה שחיי ריקים כל-כך. אני כה
מיואשת ממצב זה, כי אני דואגת שאם לא אנשא בקרוב, אהיה מבוגרת מכדי ללדת. ביליתי שני
סופי שבוע ב"קראון הייטס" בחורף האחרון, והאנשים שם נראו כה יציבים, אני חושבת שהייתי
רוצה להיות אחת מהם, עתה".
שוחחנו עד קרוב לחצות הלילה. הפזמון החוזר שלה, "זה כל-כך קשה", צלצל באוזני ללא
הרף בעת ששכבתי במיטתי. כמה פעמים אמרתי לעצמי אותן המילים במשך חמשת החודשים האחרונים,
בעת שניסיתי לנהל את הבית מהמיטה, ויותר מאוחר, מתאמצת לעמוד במשימותי ולשמור על שפיותי
עם התאומים וכל העבודה האין-סופית.
ב-3:30 לפנות בוקר התעוררתי לבכיים של התאומים. בעת שהאכלתי אותם שמעתי את פסיעותיה
של לינדה בחלק אחר של הבית. בבוקר, הערתי על כך, ושאלתי אם מיטתה היתה נוחה, "זו לא
המיטה". זה רק משום שקשה לי מאוד להירדם. אני כל-כך מתוחה ודואגת".
ביום שישי בוקר טלפנתי אל חברה בצפת וסידרנו שלינדה תבלה שם את השבת וזה יעזור לה
להחליט אם להירשם למכון אלטה. נתתי לה הוראות מדויקות כיצד להגיע לשם, מזון לדרך, 2
חצאיות, גרביונים, וצירפתי תפילה שתמצא את הדרך הנכונה במהרה.
אותו יום שישי היה עסוק כמו כל ערב שבת, אולי קצת יותר, בגלל הזמן שלינדה גזלה ממני,
אך מצב רוחי היה מרומם. לא רטנתי אפילו פעם אחת ולא נכנסתי ל"עצבים" בגלל כל העבודה
שחייבת להיגמר לפני הדלקת-נרות. משהו שלינדה
אמרה בערב הקודם הדהד בראשי שוב ושוב, כמו תקליט שבור.
"אני כל-כך מקנאה בך; יש לך כל מה שהייתי רוצה שיהיה לי. החלום שלי, שיהיה לי בעל
דואג, משפחה, בית, ושבת – שאצטרך להכין לכבודה. חיי כה ריקים, ושלך כה מלאים".
ובכן, חברותי היקרות, כיצד יכולתי להתלונן על העבודה הבלתי-נגמרת כאשר עבודה זו
היא תוצאה של ברכותיו של הקב"ה? כיצד יכולה אני להיות עצובה כאשר, הודות לה', יש לי
בריאות וכוח לעשות עבודה זו? הייתכן שאהיה "מעוצבנת" כאשר לכל העמל שאני עמלה, יש מטרה
קדושה – לגדל דור שיקבל את פני משיח?!
אתם סקרנים בוודאי לדעת מה עלה בגורלה של לינדה? לרוע המזל אין לי סיום של "סוף
מאושר, לסיפור. היא מעולם לא הגיעה לצפת ואני איבדתי את עקבותיה. אך כפי שאמרתי לבעלי,
שאם כי אינני יודעת בוודאות שעשיתי למענה משהו משמעותי, הרי שהיא בוודאי עשתה כן למעני.
היא נתנה לי זווית-ראייה נוספת שממנה אני יכולה להשקיף על ה"ימים הגרועים" שלי, אותם
ימים שאני חושבת שהנה אני כורעת תחת הנטל. הבטחתי לעצמי, בלי נדר, שלעולם לא אומר "החיים
שלי כל-כך קשים", במקום זה, אומר, "החיים שלי כל-כך עסוקים, ברוך השם!"
|
