פרקים אחרים הקודם הבא

חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק שמיני: נחמה בעיני חברותיה

כזאת אני רוצה להיות

"... אם כך נראים אנשים כאשר הם שומרים תורה ומצוות, אזי זהו מה שאני רוצה להיות..."

זמן קצר אחר ששמענו את השמועה שלא-תיאמן על פטירתה של נחמי, ראתה חברה קרובה מן הימים הטובים ההם את הרב מאניס פרידמן באסיפה בעיר אחרת. היא ביקשה ממנו שיעזור לה בעצה כיצד להתמודד עם רגשותיה. הוא ענה לה בהשתתפות רבה, "אנשים מיוחדים נתברכו בחיים מיוחדים".

בברכת המזון אנו מבקשים שהרחמן יברך את "אמי מורתי, בעלת הבית הזה". נחמי באמת הצטיינה בכל אחד מן התפקידים האלה. מאמר זה הוא אוסף הרהורים של קבוצת נשים, אשר הכרת-תודתן לה, תהיה תמיד ללא גבול. המסע אל היהדות עבור בעלת-תשובה היא תקופה כה מכרעת בחייה, שכל פרט נשאר חקוק בזיכרון; יש לנו זכות עצומה בכך שנחמי היתה מורתנו.

לפני שמונה עשרה שנה כולנו בילינו קיץ ממש שלא מן העולם הזה, בבית-חנה במיניסוטה. למרות שבמסעותינו הגענו לכל מקום על פני כדור-הארץ, היינו דומות מאוד במה שנגע לרקע של השכלה והשקפה, וידענו שאנו עומדות בשעריו של משהו גדול מאוד ומיוחד מאוד. תוך ימים ספורים חשנו כאילו הכרנו זו את זו מאז ומעולם.

נחמי היתה שם באותו קיץ. חייה, כמובן, היו שונים בתכלית. אנו הגענו מעולם שבו תארים של השכלה גבוהה ומעמד שהוענק על ידי החברה, היוו אמות מידה לחכמה וידע, בעוד שהיא, היא מעולם לא ביקרה בקולג'. ובנוסף לכל, היא היתה צעירה בהרבה (בשנים בלבד) מרובנו, אולם למרות "הבדלים" אלה, היינו כולנו, עד מהרה, שבויות בקיסמה לחלוטין. היא הובילה אותנו במבוך המסובך של "נעגל וואסער" (נטילת ידים של שחרית) וברכות על דברי מזון שונים. בישירות וחמימות מובנת כאילו מאליה, ביטלה את כל חששותינו. לנחמי לא היתה אפילו עצם ביקורתית אחת בגופה. כמובן זו אחת הסיבות לכך שהיא היתה הביטוי השלם של אהבת-ישראל, כי היכן שאין "יש", אין אגו, אין מה שיפריד בין אנשים.

נחמי לימדה באמת על ידי דוגמה אישית. היתה לה היכולת האינסטינקטיבית למזג יחדיו את הגשמיות והרוחניות, וכך לחיות חיים יהודיים אמיתיים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא תורת-ההקפאה שלה. היא היתה מומחית לניצול המקפיא, ועשתה זאת לא סתם כדי להיות "בעלעבוסטע" יעילה. היא שאפה ליעילות בעבודות הבית רק כדי שישאר לה יותר זמן ומרץ עבור הדברים החשובים באמת, ובה בעת לא לקפח את משפחתה ואת אורחיה בכל הנוגע לתזונה ונוחות. בעת שהקפיאה קוגל ובצק לחלות ומזון-תינוקות ביתי, וכתבה מאמרים על כך בעלון "נשי חב"ד", היא עשתה זאת לגמרי לשם שמים.

שהותה במיניסוטה באותו הקיץ היתה דבר מופלא כשלעצמו. היא היתה כבר כלה, והגיוני היה שחתונתה תיערך לפני הקיץ. בתקופה כזו, שבה מותר היה לה בהחלט להיות שקועה בעצמה ובפרטים הרבים של הכנות לחתונה, בחרה נחמה בכוונה תחילה לדחות את חתונתה ולבלות את הקיץ בבית-חנה כמדריכה, ואז כששבה נחמי לניו-יורק באלול, סיפרה לקרובת-משפחה שהיא נסעה למיניסוטה מתוך כוונה להעניק מעצמה לאחרים. אך למעשה, היא רכשה לעצמה קבוצה של ידידות, ובסופו של דבר, קיבלה מהן הרבה יותר. זו רק דוגמה נוספת לכך שכל אדם חדש וניסיון חדש היו עבורה הזדמנות להעמקת עבודת ה'.

ניתן לומר בתום לב שבשלב מסוים באותו קיץ, כולנו החלטנו החלטה סופית לשנות לתמיד את אורחות חיינו הקודמים, הודות לה.

הסברה שלנו אמרה בערך כך: "אם כך נראים אנשים כאשר הם שומרים תורה ומצוות, אזי זהו מה שאני רוצה להיות!" די נאיבי היה זה מצידנו לחשוב שרק משום שהתחלנו לשמור שבת ולכסות את מרפקינו נהפוך אוטומטית להיות "היא", אך כולנו היינו שותפות לסברה הזאת. הרב פרידמן, עם הדיונים הפסיכולוגיים המבריקים שלו בחסידות, שכנע את שכלנו, אך נחמי הצליחה להטות את ליבנו ואת נשמתנו אל היהדות.

לא נוכל לדלג על הסיפור של תשרי הראשון שלנו בקראון-הייטס, כי היא היתה כל-כך משולבת בו. אלה היו הימים של טרם הוצאתו-לאור של המחזור העברי-אנגלי, של הרב מנגל, והדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות, היה לרכוש את המחזור באנגלית של בירנבאום, ובעת התפילה, להסתכל חליפות בשני המחזורים, בעברי ובאנגלי. נחמי לימדה אותנו במכון חנה לפני החגים והיתה מתרגמת את התפילות ואת ה"כוריאוגרפיה" שלהן, בעת שאנו שיבצנו את דבריה בתוך הדפים המבריקים של מחזורינו החדשים. ואז הגיע זמן המעשה בפועל ב-770 במשך חודש תשרי. שוב גילמה נחמה את הרוח האמיתי של אהבת-ישראל. היא לקחה אותנו תחת חסותה, ובאופן מילולי ויתרה לגמרי על כל התפילה שלה. היינו כה מבולבלות, ובאמת רצינו לעשות כל דבר כראוי, ולכן משכנו בשרוולה כמו ילדים קטנים, בבקשה להראות לנו היכן עומדים עכשיו, ולעדכן אותנו. לא היה לנו כל מושג שבדיוק אז, אנשים אינם אמורים לדבר, ולא ידענו שאולי היו לה כוונות ותפילות משלה – בהיותה על סף נישואיה וחייה החדשים. אותם המחזורים שהחזקנו בידינו בשנה ההיא, הזכרונות על סבלנותה האין-סופית, עם הביטול שלה באותם ימי-קדושה, אלה דברים שיהיו יקרים לליבנו תמיד.

ואז הגיע הזמן המכריע בו נפרדה נחמי מאיתנו ועברה לצפת, עם כל ההצלחה והצמיחה שבאו לאחר מכן. בכל זאת, כל אימת שנחמי הצליחה להשחיל בין עיסוקיה נסיעה הביתה, היינו מתכנסות יחד ומתוועדות. היופי שלה – אותו זוהר שהיה עוד אחד ממעלותיה המיוחדות, היה ניכר יותר ויותר עם כל שנה שחלפה, וצניעותה היתה תמיד מושלמת. התוועדות אחת כזו, אני זוכרת במיוחד. נחמי נכנסה, ובחיות נלהבת החלה לשתף אותנו בדבר-תורה, עוד לפני שהספקנו אפילו להחליף מילים כרגיל על דא והא. היא אמרה שאף פעם לא יכלה לרדת למשמעות של הביטוי "חבלי משיח", עד ששמעה הסבר שנגע עמוק בליבה. היא אמרה שהשלב הנקרא "מעבר", הבא מיד לפני הלידה עצמה, הוא שלב של בלבול ועוצמת כאבים, המלווים ברגשות של חוסר תקווה וייסורים. אולם המיילדת מסתכלת מזווית אחרת, וכיוון שהיא רואה הוכחה מוחשית להופעתו הקרובה של התינוק, היא יכולה לתת חיזוק ועידוד. כך הוא גם ברגעי הגלות האחרונים. לעיתים אנו נכנעים לרגשות "מעבר" אלה, אך ב"ה, הרבי שליט"א הנמצא עימנו רואה בפועל שהמשיח מגיע, ונותן לנו עידוד וחיזוק שהנה, הנה, כמעט עשינו זאת! את הדברים האלה אמרה לנו נחמי לפני כשלוש וחצי שנים, ואכן העולם כיום, השתנה לחלוטין לקראת הרגע הגדול.

שליחותנו ברורה. כל אחת מאיתנו חייבת לנסות להידמות לה. לפחות בתחום אחד של אורחות-חייה הראויים לציון; ובוודאי לא יחסרו תחומים לבחירה. יהי רצון שדמעותינו ותפילותינו יגיעו עד כיסא הכבוד, ונחמי גרייזמאן ע"ה וכל יקירינו החסרים לנו, ישובו אל משפחותיהם מיד.

שרה-חנה שרייבר

קראון-הייטס, ברוקלין

הקודם הבא
 
Ner Nechoma
© 2024 Ner Nechoma
עברית  English