חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק שביעי: חגים

תשמ"ט: הדים משנת ה"הקהל"

ה'תשמ"ח חלפה עברה. נסתיימה שנת ה"הקהל". אולם, בתורה שום דבר איננו חולף באמת. כל דבר מותיר אחריו את סימנו הנצחי בדרגה רוחנית כלשהי, אפילו אם הוא כבר איננו חלק מן העולם הזה התחתון, עולם העשייה.

בדיוק לפני שנה אחת, בתחילת שנת ההקהל, יצא הרבי בקריאה לכל יהודי באשר הוא ולכל יהודי כפי שהוא, לנצל את השנה המיוחדת הזאת, ולהקהיל יהודים בקבוצות קטנות או גדולות כדי לעוררם להתחזק בתורה ומצוות. קשה – אך לא בלתי אפשרי – לשער את ההשפעה הקוסמית שהיתה לקריאתו של הרבי, על העולם.

האם מישהו יודע מה מספר היהודים אשר השתתפו בכינוסי הקהל בשנה שחלפה, בכל מקום בעולם, ואשר יצאו משם קצת יותר יהודיים משהיו? האם ניתן לאמוד את מספר הכינוסים שנערכו בבתים פרטיים, בתי-ספר, משרדים, בתי-כנסת, אוטובוסים, בתי-סוהר, מחנות-קיץ וכו'? אף מבלי לדעת את התשובה המדויקת – דבר אחד ברור: הרבי שליט"א בדבריו, הביא לכך שהשנה החולפת הייתה גדושה במאות אלפי "יחידות-קדושה", שאילולא הוא, מעולם לא היו נוצרות.

הרבי דיבר פעמים רבות על הצורך הזועק ועל ההשפעה רבת העוצמה שיש לאחדות שבין יהודים, בייחוד כאשר התכנסות יהודים יחדיו, נועדה לעורר יהודים להעמיק את הקשר שלהם לתורה ומצוות. האמנם אמורים אנו לשכוח את כל זה, עתה משנסתיימה שנת ה"הקהל"? בהחלט לא!

דוקא עתה, משחווינו את שנת ה"הקהל", אנו מודעים יותר לגודל ערכו של כל יחיד, והיופי שבהתאחדות עמו בדרך התורה והמצוות. את הלקח הזה אנו חייבים לקחת עמנו אל תוך השנים הבאות, עד בוא היום שאנו מצפים לו מזה זמן רב, בו נזכה ל"הקהל" הגדול בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

נאמר לנו שכל יום מימי החגים של החודש הראשון, חודש תשרי, ניחן במגוון של לקחים יסודיים, מפני שהם המרכיבים שכל יהודי זקוק להם כדי לעשות דרכו על פני השנה, וכדי שיוכל לנצל במלואה כל הזדמנות שנקרית על דרכו. בין הלקחים הרבים הכוללים תשובה, קבלת עול מלכות שמים, ושמחה. ישנו גם הלקח החשוב עד מאוד – ההכרח שתשרור אחדות בין יהודים. אנו רואים את קווי האחדות מתוארים בצורה גראפית בשתי המצוות העיקריות של סוכות: ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת-המינים.

סוכה

הסוכה מתאפיינת בתכונות המיוחדות לה שאינן נמצאות בשום מצוה אחרת. זו המצוה היחידה שבאופן מילולי עוטפת את האדם כולו מכף רגל ועד ראש. מצוות אחרות מתבצעות על ידי שימוש בכוחות אחדים בלבד, או בחלקים מסוימים של הגוף. מצוה זו יש בה שלמות – אחדות. כמו כן, כאשר יושבים בסוכה, כל מעשה שעושים, יהא זה אפילו לגמרי מעשה-חולין, כמו אכילה או מנוחה, הריהו מתעלה ומתקדש רק משום שהוא נעשה בסוכה.

בנוסף, הדבר מזכיר לנו שהעצמיות של יהודי וכל מעשה שהוא עושה, קדושים הם במהותם, ללא קשר אם הוא עושה מצוה באותו רגע או לא. זאת, כמובן, כל זמן שאיננו עושה מעשים שהם היפך דרכה של תורה. למדנו שתיאורטית ניתן לבנות סוכת-ענק שתקיף את כל העם היהודי כולו, כך שכולם יחד יוכלו לקיים מצות "לישב בסוכה" בו-זמנית. התוכלו לחשוב על עוד מצוה אחת שאפשר לומר עליה דברים אלה?

ארבעת המינים

הלולב, האתרוג, ההדסים והערבות מסמלים ארבעה סוגים של יהודים. חכמינו ז"ל מצביעים על כך שלאתרוג יש טעם וריח, ללולב יש טעם אך אין בו ריח, הדסים, יש בהם ריח אך לא טעם, וערבות, אין בהם לא טעם ולא ריח.

חכמינו ז"ל מסבירים עוד, שטעם מורה על תורה שאדם מכניס לקרבו, בדיוק כמו מאכל טעים שאדם חש בפיו. טעם, בהקשר הזה, מסמל את העונג הכמעט פיזי שיש לו לאדם בלימוד תורה. ריח מתייחס למצוות העוטפות את האדם כמו ריח הסובב את האדם, אך איננו חלק ממנו.

הלולב, היינו כפות תמרים – מסמל את היהודי המסור כולו לתורה ומצוות. הוא דומה לכפות תמרים שיש להם טעם ערב אך שום ריח מיוחד. כמובן, אין המדרש מתכוון לאדם הלומד תורה ואיננו עושה שום מעשים טובים חס ושלום, כי לימוד התורה בהכרח מוביל גם לקיום מצוות. אלא הכוונה היא לאנשים שבחייהם הם שמים דגש על לימוד התורה. (אותו דבר נכון גם לגבי הקבוצות האחרות – לדוגמה, ריח איננו מייצג יהודי המקיים רק מצוות מבלי ללמוד תורה, כי הרי אחת המצוות היא לימוד-תורה, אלא הכוונה ליהודי העוסק בעיקר במעשים טובים יותר מאשר בלימוד-תורה).

האתרוג מסמל את היהודי המצטיין בשני הדברים, בלימוד תורה ובקיום מצוות – כמו האתרוג שטעמו נעים וכך גם ריחו.

ההדס מרמז ליהודי העושה מעשים טובים אך אינו מצטיין בלימוד-תורה, כמו שיח ההדס שבשמו נפלא אך הוא חסר פירות. הערבה מסמלת את היהודי שאיננו רואה את עצמו לא עם תלמידי-חכמים ולא עם שומרי המצוות – ממש כמו עץ הערבה שאין בו לא ריח ולא טעם פירות.

כיצד מקיימים את מצות ארבעת המינים? פשוט מאוד – על ידי שמקרבים את כל ארבעת המינים יחד ומאגדים אותם לאגודה אחת. "אמר הקב"ה: יוקשרו כולן אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו".

אילו רק היינו נפתחים כדי להאזין היטב למילים אלו... מילוי ייעודו של כל יהודי אינו נמדד בהישגיו האישיים והצלחותיו – יהיו אלה מרשימים כמו האתרוג. רק על ידי שיפגין כי באמת אינו אלא חלק מן העם כולו, הכולל את כל הסוגים – מהם שעולים עליו ומהם שפחותים ממנו, רק אז רוצה ה' לקבלו. יהודי החש את עצמו "קדוש ממך" נדחה על ידי הקב"ה. בנוסף לאחדות המוצגת על ידי קשירת ארבעת המינים. כל אחד מהם מראה לנו כיצד הוא מקיים אחדות יחד עם ענווה. יתר על כן, זה ברור ששני אלה מלווים זה את זה, מכיוון שגאווה מזיקה להתאחדות עם אחרים, רק כאשר יהודי מרגיש ביטול עצמי – יכול הוא להיות חלק של קבוצה.

תכונה זו של ענווה, אף היא מתבטאת בכל אחד מארבעת המינים. הלולב, בהתחלה, צומח כשעליו מהודקים יחדיו, כאילו להוות יחידה אחת, ולא רק קבוצת עלים. כמו כן, כל עלה עשוי, למעשה, משני עלים המחוברים יחד לכל אורך גבם. ושוב, זה מייצג את האחדות הסמלית של מין זה. הענווה של הלולב נראית בעובדה שאנו איננו משתמשים בתמרים עצמם לקיום המצוה, אלא דוקא בעלים שהם טפלים לפירות.

האתרוג הוא יחודי בין הפירות. בעוד ששאר הפירות צומחים רק מספר חודשים בשנה, האתרוג צומח במשך כל השנה כולה, כשהוא נוטל מרכיבים חיוניים שונים מכל עונה מעונות השנה. כאן שוב, ביטוי לאחדות והרמוניה. ענוותנותו של האתרוג מתגלה באותיות שמו שהן נוטריקון של הפסוק: "אל תבואני רגל גאווה". מישהו שהוא נעלה כמו האתרוג זקוק לתזכורת תמידית שלא ליפול לבין ציפורני הטרף של הגאווה.

הדסים: האחדות שבהם נראית בעובדה שעליהם צומחים בקבוצות של שלושה, אך כל שלושה עולים מנקודה אחת.

ערבות נקראות "אחוינא" בארמית, הקרובה למילה אחווה. הערבה גדלה בדרך כלל, בקבוצות ואשכולות (המבטאות אחדות) שהן תמיד שמוטות כלפי מטה (המבטא ענווה), בניגוד לעצים אחרים הגדלים זקופים כלפי מעלה.

ובכן, חברות, אנו נכנסות לשנה חדשה, ומקוות – לשלב חדש בימות המשיח, ובודאי נגיע לעידן המשיח מהר יותר, אם נזכור להפנים את שני הרעיונות החשובים האלה, שהרבי שליט"א לימד אותנו על פני שנה שלמה.

יהי רצון, שעוד לפני שמאמר זה ילך לדפוס, אנו כבר נחיה את הגאולה השלמה, ונהיה יחד כאחד, עם כל אחינו בני ישראל מכל קצוות העולם, כאן בירושלים הבנויה.