חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק ראשון: שליחות

דרכים להסברת נושא טהרת המשפחה

(הרצאה שניתנה בכינוס "נשי ובנות חב"ד" באה"ק, י"ד-ט"ז מנחם אב, תשמ"א)

אחת הבעיות בהעלאת נושא טהרת-המשפחה היא, שהרבה נשים מתביישות ונרתעות מלשוחח על כך, למרות שמוצעת להן הסברה יפה ומשכנעת. לכן, לפני שאפתח בדיון על דרכי ההסברה ממש, אספר לכם שלושה סיפורים שקרו לי אישית. כל אחד מהסיפורים הללו שימש לי כהוראה מעשית ופרטית בענייני היציאה למבצעים בכלל ולמבצע שלנו - טהרת המשפחה - בפרט. אני מקווה שכמו שהם השפיעו עלי, הם יעזרו גם לכן ויעודדו אתכן בעבודתכן-עבודתנו בקודש.

הסיפור הראשון קרה לפני כשבע שנים. הייתי אז מורה בניו-יורק והייתי צריכה לחזור הביתה מהעבודה, יום יום, ברכבת התחתית ("סאבוויי"). כידוע למי שנסע פעם ברכבת הזאת, אין זו נסיעה נעימה: הקרונות מלוכלכים, הנסיעה עוברת בתוך מנהרה חשוכה, ורוב הנוסעים אינם סימפטיים. דרכי הביתה ארכה כשעה, דרך שכונות עוני, אני ועוד מורה שנסעה עמי בדרך כלל, חשנו שונות ומנוכרות לסביבה זו. זה לא נשמע כל-כך נחמד, נכון? ובכן יום אחד, ישבנו ושוחחנו כרגיל, ופתאום נכנס אדם משונה לקרון שלנו. עצרנו את נשימתנו למראהו. הוא היה טיפוס גברתן ומגושם, שנראה אלים. הוא היה מגודל שער ומזוקן, עגיל באוזן מאזניו ולבוש חלוק לבן. הוא נראה כאילו יצא מאיזה ג'ונגל. פתאום התייצב במרכז הקרון ובקול רם (מעל רעש גלגלי הרכבת) הכריז שהוא אוסף כסף ליתומים מסכנים (חשבנו: מי יודע אם לא הרג בעצמו את הוריהם), ומבקש מכל אחד שיתרום. אחר-כך עבר מנוסע לנוסע והושיט ידו לקחת את התרומה, לא היה אחד שלא תרם. משהגיע אלינו, חדל לבנו מלפעום, שתינו חשבנו "בוודאי יש לו אקדח או סכין". רציתי להגיד "שמע ישראל". נתנו לו, לרשע, את כל הכסף שהיה ברשותנו וכשגמר את הסיבוב ונכנס לקרון אחר, נשמנו לרווחה. באותו רגע הסתכלנו אשה על רעותה והרגשנו שאנו חייבות לברך ברכת הגומל. זה היה פחד שלא ידעתי כמותו פעמים רבות בחיי. מפליא היה לראות כיצד נוכל אחד יכול לבדות מלבו סיפור, ובכוח הזרוע לתבוע מכל אחד שייתן את כספו. כשנרגעתי מעט, התחלתי לחשוב מה אפשר ללמוד מזה. הרי כל דבר יש לו הוראה בעבודת ה', הדבר לא היה קשה. נזכרתי בפעמים הרבות שרציתי להשפיע על זה או אחר לעשות מצוה או מבצע, ואז פתאום, הייתי מרגישה רתיעה, פחד והיסוסים: פתאום היו נכנסות למוחי אלף סיבות להימנע מכך: "היא בטח ממהרת עכשיו - לא כדאי לדבר אתה כרגע"; או "תסתכלו על הפרצוף שלה. היא נראית אשה מאוד לא סימפטית, היא בטח לא תשמע"; או "אני כל-כך עייפה עכשיו, אין לי כוח להתחיל לדבר...".

ובעצם מניין באו כל ה"תירוצים"? משום שהעניין כה חשוב וכה חיוני לעם ישראל, עד שהיצר הרע מנסה בכל כוחו לנטוע בי ספקות ולמנוע את ביצוע הענין הזה. ואילו השודד הלזה, לא ראיתי בו שום היסוס, שום טיפת בושה. שום פחד מלבצע את זממו. הוא רצה כסף - אז בביטחון עצמי גמור עמד ותבע אותו מאיתנו. מבריה שפלה זו למדתי קל וחומר: אם הוא לא התבייש ולא היסס לדרוש כסף באמתלא (מלשון אמת-לא) מדומה, אז איך עולה על לבנו להתבייש כשמדובר פה בהצלת נפשות. הרי אנחנו יוצאות אל אחינו ואחיותינו כדי להחזירם אל עץ החיים ולהאכילם מסם החיים. אם הזולת אינו מבין את חומרת מצבו. האם מצדיק הדבר את מניעת התרופה? האם יסרב רופא לטפל בחולה, בגלל שהחולה אינו מבין שמצבו קשה? הרבי הסביר שיש בכי נשמע ובכי שאינו נשמע. יש מקרים שהבכי והצעקה כה מופנמים עד שהאדם כלל אינו חש בקיומם, אך הם שם.

לעיתים מתעוררת שאלה אצל אנשים שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות: "למה איכפת לכם שאין אנו שומרים תורה ומצוות? מה זה ענינכם איך אני מתנהגת בחדרי-חדרים? חיי המשפחה שלנו הם עניין אינטימי ואישי ואפילו אם אינם לפי רוחכם, הרי אינם מזיקים לאיש. זה עניין מוסכם בין שני אנשים מבוגרים ומה לכם להתערב?

התשובה לשאלות אלה בוקעת ועולה מתוך שיחותיו הקדושות של כ"ק אדמו"ר שליט"א: אם מישהו רוצה לקפוץ מעל גשר אל תוך הנהר ולהתאבד, מזעיקים את המשטרה כדי לשכנעו שלא לבצע את כוונתו ולהצילו. הרי גם כאן אפשר לשאול: מה איכפת לרשויות? הרי לא יינזק איש זולתו, הרי אלה הם חייו הפרטיים והוא בחר מרצונו לחסלם. אין כאן פשע או כפייה, ולמה להפוך שמים וארץ? התשובה היא כי חיי הפרט הם באחריותו של הכלל. הציבור מורכב מיחידים, והחיים לא ניתנו לאיש כדי להפקירם. לכל פעולה של היחיד יש השלכות על העולם כולו. לכן אין לדבר על "חיינו הפרטיים שאינם מזיקים לאיש". אם יהודים חיים בניגוד להוראות התורה, לא רק שהם בעצמם ניזוקים, אלא הם גורמים נזק לעולם כולו. מחובתו של הציבור להסביר להם בדרכי נועם את הענין הה ולהחזירם אל דרך היהדות. טהרת המשפחה היא ענין של פיקוח נפש ממש. פעם אמר הרבי שאילו היינו מבינות ורואות עד כמה אשה מזיקה לעצמה בכך שאינה מקפידה על דיני טהרה, לא היינו יכולות לשתוק ולהתייחס באדישות לענין. היינו מרגישות צורך לצעוק ולנקוט בצעדים אקטיביים. אם היינו רואות ילד השותה מתוך בקבוק של רעל, האם היה עולה על דעת אדם מיושב לאסור עלינו לקחת ממנו את הבקבוק כי זו התערבות בעניניו הפרטיים? אדרבא, מכיוון שאנו רואים במוחש שהילד בתמימותו מסכן את חייו, תגובתנו הטבעית המידית היא הרחקת הבקבוק ממנו. בדיוק כך צריכים אנו להתייחס גם בנושא שלנו.

כאשר אנו פוגשות אשה שאינה שומרת הלכות טהרת-המשפחה, עלינו להסביר לה שבכך היא פוגמת, באופן חמור ביותר, בעצמה, בבעלה, בילדיה, בדורות העתידיים ובעם ישראל כולו. כי עם ישראל הריהו קומה אחת שלמה, ואם אשה אחת מחסרת משלמותה, העם כולו חסר בשלמותו. כיצד אפשר שלא להגיב ולהתייחס באדישות למראה אחת מאחיותינו, שבתמימותה הורסת את עצמה. התגובה היהודית חייבת להיות הסבר לבבי (כי רק "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"), בדרכי נועם ובדרכי שלום, על הנחיצות שבשמירת הלכות אלו. צריך להשפיע בכל האמצעים האפשריים.

הרבי אמר פעם לחברי ארגון רופאים ומדענים דתיים שכיום, עם ההתפתחות המדעית והרפואית, אפשר להוכיח שחור על גבי לבן, שאשה השומרת על טהרת המשפחה היא יותר בריאה, וסובלת הרבה פחות ממחלות רציניות שונות, וכן מדלקות קלות הנפוצות בציבור הנשים בכללו. פסיכולוגים יכולים להעיד שמבחינה פסיכולוגית, תא המשפחה יציב יותר כאשר בני הזוג מקפידים על הלכות הטהרה. אולי יהיו כאלה שיטענו: הרי יש לקיים את מצוות התורה רק משום שה' ציווה אותן, בבחינת "חוקה חקקתי גזרה גזרתי" ולא בגלל מניעים אחרים של תועלת בריאותית וכד'. ואם כן, איך אפשר לומר לנשים לשמור הלכות אלה בגלל הנימוקים השכליים שהזכרנו לעיל? לאלה יש להשיב: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ, ב). צו השעה כרגע, הוא לנסות את כל הדרכים האפשריות כדי שהאשה תתחיל לשמור הלכות טהרת-המשפחה. יותר מאוחר אולי, היא תעלה לדרגה גבוהה יותר ותתחיל לקיים את ההלכות מתוך קבלת עול מלכות-שמים. מה שחשוב כרגע הוא, לא המניעים המביאים אותה לקיום ההלכות אלא קיום ההלכות עצמו.

הסיפור השני קרה לפני שש שנים, כשעוד הייתי בארה"ב, היתה אז תקופת טנקי המבצעים: בכל יום ראשון היה נוסע טנק ל"גרניץ' וילג'" (אחד מאזורי הבידור והבוהמה שבמנהטן נ.י.), מפני שיהודים רבים היו מבקרים או מתגוררים שם. יום אחד, עצרו הטנקיסטים זוג המתקרב לגיל הארבעים, שנראה כיהודים, כאשר שאלו את הבעל אם הוא רוצה להניח תפילין, הוא היסס. אשתו אמרה לו: "למה לא? זה נחמד. הרי לא הנחת מהבר-מצוה שלך". "זה יארך רק דקות אחדות", הוסיף הבחור החב"די. אך לבסוף אמר האיש שהם ממהרים לסרט המתחיל עוד מעט, ואין להם פנאי להתעכב. כך נכשל הניסיון. בני הזוג המשיכו בדרכם, והבחור - מאוכזב - תר בעיניו אחר "לקוח" חדש.

בהשגחה פרטית נודע לי המשך הסיפור באיחור של כמה שבועות. היה זה בערב יום כיפור, ובעלי היה עסוק באחד המבצעים. באותם הימים יצא הרבי בקריאה לנשי ישראל, שכל אשה ובת תדליק נרות שבת וחג. ובעקבות זה החליט בעלי לנקוט יוזמה משלו. במשך שמונה שנים עד נישואינו, הוא היה מורה בתכנית מיוחדת של חב"ד, שבה, אחת לשבוע, מוסרים "שעת יהדות" לתלמידים יהודיים בבתי הספר הממלכתיים. בין מאות הילדים והילדות שאותם לימד במשך שמונה השנים, היו גם שתי הבנות של הזוג הנ"ל - נקרא להם מר ומרת גרין. מכיוון ששמר אצלו את השמות ומספרי הטלפון של כל התלמידים, החליט בעלי להתקשר לכל הבנות ולברר אם הן מדליקות נרות או לא. הוא הסביר להן בטלפון את חשיבות הענין וניסה לשכנען להתחיל להדליק. כאשר הגיע תורן של דורית ואן גרין, הרימה האם את הטלפון וענתה לשאלותיו: "לא, הן אינן מדליקות נרות, ובכלל אינן מתעניינות ביהדות, למרות שהן זוכרות בחיבה את השיעורים שלך". בעלי שאל אם היא עצמה מדליקה נרות והאם ענתה: "מעניין שרק לפני מספר שבועות התחלתי להדליק נרות שבת. זה קרה בעקבות ביקורנו בקולנוע בגרניץ' וילג' ביום ראשון אחד, עצר אותנו בחור ממכונית המצוות שלכם, וביקש מבעלי שיניח תפילין. בעלי סרב, ולי חרה הדבר, כי כל ימי יש לי נטייה לענינים יהודיים וניסיתי להשפיע עליו שיניח, אולם לא הצלחתי. במשך הסרט, לא נתן לי הדבר מנוח, ולבסוף זה התחיל להפריע גם לבעלי. החלטנו שבדרך חזרה נעבור באותה פינה ו"נתקן" את הענין - בעלי הסכים להניח תפילין. בשמחה צעדנו לעבר הפינה שהטנק עמד בה קודם, אבל להפתעתנו הטנק כבר לא היה שם ואף לא הבחור. היה כבר ערב (לא ידענו שתפילין מניחים רק עד שקיעת החמה) ו"סגרו את העסק". הסימן היחיד למה שהיה שם קודם, היו מאות דפי הסברה שחולקו על ידי הבחורים ושאנשים זרקום על המדרכה אחרי קריאתם. הרגשנו "ריקים" - הנה התכוננו לעשות מצוה, ופתאום נלקחה מאיתנו ההזדמנות. התכופפתי והרמתי דף אחד מכל סוג שמצאתי. היה שם עלון על נרות שבת, עלון על מזוזה ועוד עלון על כשרות, הכנסתי אותם לתיקי וכשהגענו הביתה קראתי אותם בהתענינות. אז החלטתי להתחיל להדליק נרות כדי לכפר על התפילין שלא הניח בעלי".

הסיפור הזה לימד אותי לקחים שונים. אי אפשר לדעת מה זו הצלחה ומה הוא כשלון. הטנקיסט בגרניץ' וילג' ודאי רשם את אדון גרין ברשימת הכשלונות לאותו יום, ולא ידע שדוקא הכשלון גרם לנקיפות מצפון שהביאו את האשה להתחיל להדליק נרות שבת. אחרי יום כיפור התקשרתי שוב אל הגב' גרין, קבענו ללמוד בביתי פעם בשבוע, ולבסוף התחילו בני הזוג להקפיד על כשרות; הם החליפו את כל המזוזות בביתם, התחילו לשים כסף בקופת צדקה לעיתים תכופות, וגב' גרין אף התחילה ללכת למקווה. (נודע לי יותר מאוחר שבעבר היא עברה ניתוח להוצאת הרחם, ולכן הייתה צריכה לטבול רק פעם אחת, וזאת היא עשתה עם כל החומרות וההידורים). עד היום אנחנו בקשר, וב"ה אפשר לציין שהמשפחה התקרבה מאוד ליהדות מאותו יום בגרניץ' וילג'.

למדתי ש"לא עליך המלאכה לגמור" כפי שאמרו חז"ל בפרקי אבות (ב, טז). הרבה פעמים כשאנו יוצאות למבצעים ונתקלות ביהודי המסרב לבקשתנו או מגיב באדישות, אנו חשות, בדרך כלל, תסכול וכשלון. לפעמים זה מצנן את ההתלהבות ואת החשק לצאת שוב למבצעים (תחושה הבאה בודאי מן היצר הרע). עלינו לדעת - "לא עליך המלאכה לגמור" אך בה בעת "אין אתה בן-חורין ליבטל ממנה" (שם). אולי תכנן הקב"ה כך שדוקא אנחנו ניתקל באדישות מצד אותו אדם, אבל אחרי שנעבור הלאה, אולי הוא יצטער, יהרהר שנית, ואם מישהו ידבר איתו פעם נוספת. הוא ירצה לתקן את המעוות וייענה ברצון, אי אפשר לדעת מה הן תכניות ה'. גם כשמטמינים זרע באדמה איננו מוציא פרי מיד. הוא צריך קודם לנבול ולהרקב, ורק לאחר זמן, רואים תוצאות.

בסיכום, הסיפור הזה לימד אותי שאסור להתייאש ולהסיק מסקנות שנכשלנו אם לא זכינו לראות הצלחה והתענינות מידית. הדבר נכון בעיקר לגבי מצות טהרת המשפחה - האשה זקוקה לזמן כדי לחשוב על מה שהסברנו ולעכל את ההצעה ה"מהפכנית". לא תמיד היא יכולה לומר לנו מיד, "כן, אני אשמור". אולם רק מכך שהיא קיבלה את חוברת ההלכות בלי התלהבות, אין להסיק שהיא לא תפתח אותה, או שההתעניינות לא תצמח יותר מאוחר. הרי אין אנו אלא בשר ודם. עינינו אינן רואות את העתיד ואוזנינו אינן שומעות את המחשבות שבראשה ובלבה של אותה אשה, ולכן נקבל על עצמנו לצאת למבצע זה שוב ושוב, כי זה רצון כ"ק אדמו"ר שליט"א. אם ה' יזכה אותנו בסיפוק מידי, מה טוב, ואם לא - לא נירתע ולא נימנע מלצאת שוב.

הסיפור השלישי קרה לפני שנה כשהייתי בניו-יורק לכבוד החגים: אשה אחת התקשרה טלפונית אל אחת הנשים האחראיות על מבצע טהרת-המשפחה בניו-יורק והביעה את רצונה ללמוד את הנושא, אך מכיוון שאותה אחראית היתה טרודה בהכנות לחג, ואני, כאורחת, הייתי יותר פנויה, ביקשה ממני שאטפל באשה הזאת. כשהתקשרתי אליה, שמעתי סיפור מעניין מאוד: האשה גדלה והתחנכה במשפחה שאינה דתית, לפני כשנה התחתנה, ולמרות שמשפחתה לא היתה שומרת-מצוות, ביקשה ממנה אמה, לפני החתונה, שתקבל על עצמה ללכת למקווה, כי גם היא עצמה מקפידה על כך, אם כי אינה מקפידה כך על מצוות אחרות. הבת הבטיחה שתלך, אולם היא לא הביאה בחשבון את התנגדותו של חתנה. החתן היה פיסיקאי מעיר מסוימת באנגליה, שלא היו בה יהודים או יהדות. לפני נישואיהם, הירבה לקנות לה מתנות יקרות עד שלא העלתה על דעתה שהוא יתנגד לרצונה, אבל אחרי החתונה כאשר הביעה את רצונה ללכת למקווה, לקבוע בביתם מזוזות, לא לבשל בשבת וכד', הוא התנגד בתוקף. היא התאכזבה מאוד, אך בכל זאת, ניסתה לאט לאט להשפיע עליו לגבי דברים מסוימים, ובמידת-מה אף הצליחה, אלא שבנושא טהרת-המשפחה, היא חשה שאין לה די ידע כדי לשכנעו. כל הזמן התפללה בלבה שה' ישלח לה עצה איך להצליח גם בזה.

האשה עבדה במנהטן, במשרד שבחסות מדינת ישראל ורוב עמיתיה בעבודה היו ישראלים. לכן, לעיתים קרובות, הגיעו לשם חב"דניקים בשליחות הרבי, לחלק חומר הסברה, פמוטים, משלוחי מנות, וכד'. היא סיפרה לי בטלפון שהבחורים שהגיעו, היו ישראלים צעירים בגיל שבע-עשרה בערך, והיו מאוד ביישנים. על פי רוב היו משאירים חומר לכל אחד מהעובדים מבלי לדבר הרבה. היא הרגישה כאילו קצת פחדו ממנה, והייתה בטוחה שלא היה להם מושג כמה אסירת תודה היתה על כל טופס, על כל קשר עם היהדות, כי תמיד היו בורחים מיד לאחר שחילקו את החומר שבידם.

יום אחד, השאירו על שולחנה, נוסף על חומר לראש-השנה, גם עלון על טהרת-המשפחה, ומכיוון שהנושא "עדין", הם לא אמרו אף מלה. אך היא סיפרה לי שברגע שהבחינה במה מדובר ומצאה בעלון שני מספרי טלפון לקבלת מידע נוסף, היא התקשרה מיד. שוחחנו שעה ארוכה, במשך שהותי בניו-יורק, טבלה במקווה בפעם הראשונה. היא סיפרה לי שזו הייתה חוויה נפלאה. חדשים אחדים לאחר מכן, בעת שביקרה בישראל, היא אף טרחה ובאה לבקרני בכפר חב"ד. בסיפור זה אני מתכוונת להראות עד כמה קשה לשפוט בני אדם. היא חזרה ואמרה לי כמה פעמים: "אני יודעת ששני הצעירים לא חלמו כמה חשוב היה הדף הזה בשבילי, כי הוא נתן לי כיוון ומספר טלפון. ברור שהם נשלחו ממש משמים. היא היתה רוצה להודות להם, אך הם היו כה ביישנים שאף פעם לא ניתנה לה ההזדמנות לכך.

המסקנה ברורה: כל דף שמחלקים, כל קשר שעושים - לא נוכל לדעת למי הדבר הזה משמעותי ביותר באותו רגע, לא עלינו לשפוט ולהחליט על פי התגובה החיצונית. הבעת הפנים, טון הדיבור וכו', עלינו רק לעשות, והקב"ה יסייע לנו.

בנושא זה קיים חומר רב ומגוון בחוברות שונות שהודפסו בארץ, אולם מפני קוצר הזמן הייתי רוצה לעמוד על מספר רעיונות שאני עצמי למדתי אותם רק בשנים האחרונות, ואשר האירו את הנושא עבורי.

אחת הבעיות בהסברת דיני המקווה וההכנות לטבילה היא, שלנשים רבות יש דעה קדומה שהמקווה מעורר סלידה; שכל הנושא פרימיטיבי, שטותי, סמלי ומיותר בזמננו. קשה מאוד לעקור דעה זו על רגל אחת ועל ידי שיחה יחידה. לכן, לעיתים קרובות, במקום לנסות להפריך את הדעה הזאת ולהוכיח שהטבילה היא הגיונית ונחוצה - כלומר, לנקוט שיטה הגנתית - אני יוצאת מנקודה של הסברה מקיפה על מושגי הטומאה והטהרה, ולפי ניסיוני האישי, הדבר מתקבל בצורה חיובית.

לא קל להסביר מה הן טומאה וטהרה כיוון שהן בעיקרן, מושגים מופשטים, אולם חשוב לקבוע קודם כל, שאין להן שום קשר עם ניקיון והיגיינה (זו אחת הטעויות הנפוצות). אלה הם שני מצבים, במצב של טהרה אפשר להתנהג כך וכך, ומצב של טומאה מחייב התנהגות שונה. כאשר אדם מסוים טמא, הוא אינו עובר בכך שום עבירה, זה גם לא קללה או עונש או בושה. פשוט, כל עוד שהוא במצב זה, אסור לו לעשות דברים מסוימים. מכיוון שהרבה נשים אינן יכולות לשאת את הרעיון שהן נטמאות מדי חודש, אני מסבירה להן שכיום, כמעט כולנו - גברים כנשים - הננו טמאי מתים, ואף אחד איננו מרגיש בגלל זה רגש בושה. דוגמה נוספת: כל נערה, לפני הטבילה של יום נישואיה. גם היא טמאת נידה, ובכל זאת, אין להדביק לה כל תווית של גנאי או בושה. לגבי אשה נשואה, מצב הטומאה הוא תוצאה של פתיחת הרחם ו/או דימום ממנו. לה אומר רק, שכל זמן שאיננה נוקטת את הצעדים הנחוצים כדי לצאת ממצב זה, אסור לה לחיות חיי-אישות עם בעלה, וחוץ מן התחום הזה, אין לנידתה שום משמעות לגבי מעמדה בחברה, אישיותה וכד'. כאן חשוב להדגיש שהרבה מנהגים הנפוצים במיוחד בעדות המזרח, הם שרידים מתקופה קודמת ואין להם כל תוקף הלכתי בימינו. נערה רווקה שעדיין לא קיבלה אותם על עצמה איננה חייבת להתחיל לשמור אותם, ואילו אשה נשואה שכבר התחילה לשמור אותם ורוצה להפסיק, עליה להתייעץ עם רב. כוונתי למנהגים מסוימים שיש בהם כדי לגרום לאשה להרגיש מושפלת כי הם מבליטים את מצב נידתה לפני בני משפחתה. (מנהגים אלה נוגדים את רוח ההלכה לפיה מצב זה אישי מאוד ויש להצניעו, ורק האשה ובעלה צריכים לדעת עליו). כמה מן המנהגים האלה מבוססים על בורות ויש להתעלם מהם כליל, כגון מנהגן של נשים ספרדיות רבות, שלא להדליק נרות שבת בזמן נידתן!

אך חזרה לעניננו - הדבר המשותף לכל הגורמים המביאים למצב של טומאה הוא פן מסוים של מוות או העדר חיות. לדוגמה: המת הוא מקור "רב עוצמה" של טומאה. גם נוכחות בהלוויה, ביקור בבית עלמין, נגיעה בארון המת וכד', גורמים להיטמאות. דוגמה נוספת: גם מחלת הצרעת מטמאת, משום שהיא עלולה לגרום למיתת אבר של החולה ולנשירתו. גם במחזור החודשי של האשה יש מוות בזעיר אנפין. הביצית היוצאת מדי חודש מהשחלה, היא בן-אדם בפוטנציאל. אם תופרה, תתחיל התפתחות עובר. ואם לא, תמות הביצית ותצא מן הגוף. עובדה ביולוגית פשוטה זו - מות הביצית שתוצאתו טומאת נידה - איננה עונש או קללה ואיננה הוכחה שהאשה היא יצור נחות. חשוב לה לאשה שתדע כי "טומאה" אינה קשורה דווקא איתה אלא גם עם גבר הבא במגע עם מת וכד'.

בזמן שבית-המקדש היה קיים היו הרבה יותר מצבים של טומאה. כיום, כל עוד אין לנו בית-מקדש, פחתו בהרבה, אך טומאת נידה קיימת לעולם, כי הטהרה ממנה, חיונית להמשך קיומו של עם ישראל.

אחרי שמבהירים את הקשר שבין מות הביצית לטומאת נידה הנגרמת כתוצאה ישירה של "מוות" זה, ניתן להמשיך ולהסביר שגם הפלה, רחמנא ליצלן, גורמת לטומאה מן הסיבה שנזכרה לעיל, האשה המעוברת איננה טמאה (כמובן, אם טבלה לפני כניסתה להריון ולא דיממה מאז). אולם באם העובר מת, היא תיטמא בגלל הדימום הכרוך בכך.

ומה לגבי טמאת יולדת? לכאורה, הדבר אינו מובן כלל. כל בני המשפחה שמחים - ברוך השם נולד תינוק חדש, חי ובריא, ובכל זאת, אמו טמאה. מה פשר הדבר? הנה הסבר מעניין: כל עוד חי העובר במעי אמו, יש לה תוספת קדושה וטהרה בגלל נוכחות נפש חיה נוספת בקירבה, שכן אם הטומאה קשורה למוות - הטהרה קשורה לחיים, כמו שכתוב, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם (שהוא מקור החיים), חיים כולכם היום" (דברים ד, ד). ואילו הרשעים, אף "בחייהם קרויים מתים" כמאמרם של חז"ל (ברכות יח, ב), מכיוון שהרחיקו עצמם מקדושה וטהרה וממקור החיים האמיתי. גוף האשה "נהנה" מתוספת החיות שבו, ואף התרגל אליה במשך תשעת חודשי ההיריון. מה קורה ברגע הלידה? העובר יוצא לעולם וגוף האם נותר "חסר". דמה הדבר לתחושת הריקנות והעצבות הבאה בעקבות פרידתו של אורח אהוב. האם נטמאת מפני שגופה איבד חיים שהיו בו. אמנם חיים אלה הם מעתה יצור חי ועצמאי, אבל מגופה הם נעדרים. זו אחת הסיבות לטומאת יולדת.

כאן כדאי להסביר הלכה שהרבה נשים מתקשות להבינה. ידוע, שאשה היולדת בת, טמאה לזמן ארוך יותר מזו היולדת בן (למרות שכיום אין הבדל משמעותי בגלל הדימום המתמשך המופיע אצל רוב הנשים בימינו). נשים רבות, בייחוד אלו מעדות המזרח, מתמרמרות על כך, כי משמעות הדבר שהאשה היא במצב של טומאה במשך כמה שבועות נוספים (על פי מנהגן). על כך שמעתי פעם את ההסבר הבא: הבת תהיה, אף היא, בעזרת השם, לאם, בגופה קיים בפוטנציאל הכוח ללדת ילדים ולהמשיך את שלשלת הדורות. יוצא אפוא, שבלידת בת נגרם לאם אבדן גדול יותר של חיים מאשר בלידת בן, כי גופה איבד לא רק את החיות של התינוקת אלא גם את חיותן של כל הנשמות והדורות העתידים לצאת מרחם הבת בעתיד, לכן טומאת האם אחר לידת בת גדולה יותר. אך אם היא יולדת בן, הרי הוא לא יוכל בגופו להזין עובר וללדת אותו, לכן בלידתו, אמו נטמאת רק לזמן קצר יחסית. הדבר דומה לבנין בן קומה אחת המפיל צל קצר יותר מבנין בן עשר קומות, המפיל צל הרבה יותר ארוך.

מנסיוני נוכחתי כי הסבר זה מתקבל יפה מאוד, מכיוון שהוא יוצא מנקודת-ראות הפוכה מזו המקובלת על רוב הנשים, היינו שהטומאה הנוספת באה משום שילדו בת שהיא נחותה ביחס לבן. אדרבה, כאן מוסברת מעלתה הבולטת של הבת, בהיותה מקור ליתר חיות מאשר הבן.

אפשר להמשיך עם חוט מחשבה דומה גם בקשר לתהליך הטהרה והטבילה במקווה. אם הטומאה קשורה למוות, הגיוני הוא שהפתרון לטומאה - הטהרה - יהיה קשור לחיים. ואמנם לכן הטבילה היא במים שהם המקור לכל דבר חי, אין שום דבר חי היכול להתקיים ללא מים. לא הצמחים, לא בעלי-החיים ולא בני-האדם. ידוע שאחוז המים בגוף האדם הולך ופוחת עם הזמן, וכאשר האדם מתקרב לקיצו, יש בו מעט מאוד מים. יתר על כן, אין טובלים את המת במים סתם אלא במים "חיים", שבאו מן ה"טבע" (בגימטריא א-להים) היישר אל בור המקווה, מבלי ששהו בכלי כלשהו. שאם לא כן, ייקראו מים שאובים ויהיו פסולים לטבילה. כאן כדאי להסביר בקיצור כיצד בנוי מקווה. כי רוב הנשים, אפילו אותן שנוהגות לטבול, אינן יודעות הרבה גם על מבנה המקווה - לא רק על המשמעויות הרוחניות שלו.

בצידו של המקווה, (או מתחתיו, לפי מנהג חב"ד). יש מקווה נסתר הנקרא אוצר או בור המתמלא מי גשמים טבעיים - מים חיים כפי שהזכרנו לעיל, הבלנית ממלאה את המקווה במים רגילים המגיעים לגובה מסוים שממנו הם מגיעים אל הבור ומתערבבים עם המים החיים. ואם ישאלו אתכן: במה השתנו מי המקווה? הרי אחוז המים החיים שהתערבבו בהם הוא קטן ביותר? על כך תוכלו להשיב שאפילו כמות קטנה של חומר מסוים יכולה לשנות את מהותו של חומר אחר בעל כמות הרבה יותר גדולה. לדוגמה, בקבוק קטן של צבע הנשפך אל תוך המקווה יכול לשנות את צבעם של כל המים, למרות שכמות הצבע קטנה יחסית. ברור אפוא, שאפילו כמות קטנה של "מים חיים" יכולה לשנות את מהותם של המים הרגילים עד שכל מי המקווה מקבלים את התכונות של "מים חיים". מחקרים מסוימים גילו תכונות המיוחדות למי הגשמים שאינן נמצאות במים שאובים, למרות שההרכב הכימי שלהם זהה. יתר על כן, התברר שאם כי ההרכב הכימי של כל סוגי המים, זהה, יש עדיין הבדל עצום בין מים מזוקקים, מי גשמים, מי נהר או מי הים. ברור לכל אדם מאמין שאם הקב"ה קבע שכך צריך המקווה להיות, יש בכך מעלה מיוחדת שלאו דווקא ניתן להבינה.

לאחר שמדברים על המעלה המיוחדת של סוג המים אפשר לדבר על אופן הטבילה שאף הוא משמעותי. בדרך כלל, כשמתרחצים בבית, עומדים תחת המקלחת, או יושבים באמבטיה. אולם במקווה, חייב כל הגוף להיות בתוך המים בבת אחת (הכמות המינימלית של מקווה כשר היא 40 סאה, שהיא הכמות הנדרשת לכסות את הגוף כולו). כאשר האשה טובלת, היא דומה באותו רגע לעובר המכוסה במי שפיר ברחם אימו, ובדיוק כשם שהתינוק נולד ומתחיל את חייו העצמאיים רק כאשר הוא יוצא ממי השפיר. כן גם האשה הטובלת, כאשר היא יוצאת ממי המקווה, היא כאילו נולדת מחדש. שוב ניתן להבחין בקשר אל הרעיון המרכזי של חיים ומוות.

יש עוד נקודה שחשוב מאוד להדגישה. המקווה בנוי בצורה מאוד מיוחדת שאינה ניתנת לחיקוי באמבטיה ביתית או בברכת שחיה. מי המקווה אינם מתנקזים אל רשת הביוב העירונית כמו מי אמבטיה רגילה. אדרבה, אם נמצא במקווה אפילו סדק קטן ביותר ברצפה או בקירות, שהמים עלולים לחלחל דרכו החוצה - המקווה פסול.

אם כן, כיצד מרוקנים את המקווה כל ערב כדי להחליף את המים? שואבים את כל המים במשאבה חשמלית מיוחדת וכשהמקווה ריק מנקים אותו וממלאים אותו מחדש. ללא התנאים הנ"ל המקווה איננו כשר לטבילה. חשוב להדגיש שבשום פנים האמבטיה איננה תחליף למקווה. אם קורה, בדור זה של סבון ודאודורנט, שאשה מתלוננת כי המקווה איננו היגייני, ולא נעים לה לטבול במים שטבלו בהם כבר כמה וכמה נשים, אפשר להשיב לה שבריכת שחיה, הרבה פחות נקייה והיגיינית מכל מקווה, הרי הללו ששוחים בבריכה לאו דווקא התרחצו קודם. קשה לקרוא למקלחת המהירה - שבכמה מקומות מקפידים עליה לפני הכניסה לבריכה - רחצה יסודית, והיא אינה דומה כלל לרחצה הדקדקנית שאשה חייבת בה לפני טבילתה במקווה. את המים בבריכות השחייה אין מחליפים כל יום, וייתכן מאוד שאף לא כל חודש! אפשר להסביר לה שאסור שיהיה לכלוך כלשהו במקווה, אפילו לא שערה אחת. אם היא נוהגת ללכת לבריכת שחייה מבלי לחשוש להיגיינה, אפשר להראות לה שהטענה של חוסר היגיינה אינה אלא אמתלה, המבוססת אולי על בורות.

הייתי רוצה לעמוד על נקודה נוספת בנושא טהרת-המשפחה. מדובר ב"הרחקות", כלומר ההגבלות שהגבילו חז"ל את הבעל והאשה בעת שהאשה נידה. נשים רבות אינן מבינות את חשיבות ההרחקות. הן טוענות שאינן ילדות קטנות, ומדוע צריך להיזהר כל-כך בתקופת הנידה, הרי המטרה היא לא לעבור אל איסור יחסי אישות בתקופה הזאת, ואיזה קשר יש לזה עם הדרך שבה האשה מגישה ארוחה לבעלה, או עם העברת חפץ מידה לידו. כל זה נראה להן שטותי ומיותר כאילו "לא סומכים עליהם". הנשים היושבות פה, יודעות היטב שנושא טהרת המשפחה הוא בגדר חוק שמעל הבנה והשגה, וכי כך יש להתייחס גם לסעיף ההרחקות שבחוק זה. הסיבה שבגללה אנו שומרים חוק זה, היא רק משום שכך ציווה ה', אולם כדי "להמתיק" את המצוה על אותן נשים שעדיין אינן שומרות מצוות, מוטב להרבות בהסברה עד כמה שאפשר. וכפי שאמרנו: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ, ב), כי בכל זאת, "המעשה הוא העיקר".

שמעתי פעם שני רעיונות הקשורים להרחקות, וכשהשתמשתי בהם, הם התקבלו יפה בציבור שעדיין אינו שומר מצוות. האחד: האשה חייבת להבין את ההבדל שבין אשה לאיש. קיימת תופעה פסיכולוגית ידועה שלפיה "מים גנובים ימתקו" (משלי ט, י"ז). כלומר שאדם חושק בדבר אסור, לאו דווקא בגלל מעלת הדבר אלא רק בגלל שהוא אסור. בזמן שהאשה נידה, בדרך-כלל, גובר חשקו של הבעל להיות עם אשתו, ומכיוון שטבעו של הגבר, שכל גירוי קטן עלול להלהיבו מאוד, יש צורך להגביר מאוד את הזהירות בימי הנידה, כי תנועה או פעולה מסוימת של האשה, שבדרך-כלל אין להם כל השפעה על הבעל, עלולות לגרותו דווקא בימים שהיא נידה. כמעט בכל ההגבלות והזהירויות המכונות "הרחקות", מה שבולט הוא שמונעים מהגבר לחוש את תנועות גופה של האשה, כגון האיסור לשבת יחד על כיסא מתנדנד, המביא לגירויו של הגבר. כמו כן, יש להימנע ממצבים ספציפיים המביאים לקירבה רגשית, כמו לשים לפניו דבר מזון, או לשתות מאותה כוס וכדו' כי "גדולה לגימה... שמקרבת הרחוקין" (סנהדרין קג, ב).

ומה החשש? לאו דווקא שהם עלולים לעבור על עבירה חמורה ממש ח"ו, אלא הקירבה עלולה לפגום במחשבה או במעשה. האשה צריכה לדעת שאם היא איננה זהירה בהתנהגותה בימי נידתה, היא עלולה להביא את בעלה למצב שבו איננו יכול לרסן את עצמו ומכשילה אותו באופן חמור. נשים רבות אינן מבינות את חומרת הדברים, והן עלולות, בתמימות, לגרום לבעליהן לעבור עבירה.

העניין השני: נשים מודרניות טוענות שקיימת דרך ארוכה בין נגיעה בעלמא ובין "עבירה גדולה", הן אינן מבינות מדוע צריך להזהיר אותן כל-כך על דברים פעוטי ערך כאלה, יש להסביר לנשים אלו, שלדאבוננו מקובל בחברה המודרנית שאת האהבה מבטאים דרך מגע פיזי, נשיקה, חיבוק וכדו'. אם באוטובוס, ברחוב או בכל מקום אחר. לכן, לגביהן, אין לביטויים אלה משמעות רבה דווקא בשל הפזרנות היתרה הנהוגה בהן, אולם לתורה ולמסורת היהודית יש גישה אחרת ליחסים שבין בני זוג יהודיים - גישה הרבה יותר בריאה, גם מבחינה רפואית וגם מבחינה פסיכולוגית. כל הבעת רגשי קירבה בין איש לאשתו נועדה למקומות פרטיים וזמנים מתאימים, ובציבור החרדי אין נוהגים להביע אהבה דרך מגע פיזי אפילו לפני בני המשפחה. האינטימיות שבין ההורים היא אישית ופרטית ושמורה לזמנים מיוחדים. לכן, כאשר אנשים מתחנכים בדרך הזו, ומרגילים את עצמם לסגנון חיים זה של משמעת עצמית, קל להבין שמה שאין לו כל משמעות בעיני אשה ליברלית, יהיה משמעותי מאוד לזוג המקפיד על טהרת-המשפחה, כי "סף הרגש" אצלם גבוה הרבה יותר. מסיבה זו זקוקים הם להרחקות מיוחדות. דוגמה פשוטה אולי תעזור להבנת הענין: אם ילד מחבב סוג מסוים של עוגה ואימו מרשה לו לאכול אותה רק בזמנים מיוחדים, כמו בשבת, הילד ימשיך לחבב אותה, והיא תישאר עבורו מיוחדת. אבל אם היא תרשה לו לאכול ממנה שלוש פעמים ביום, ברור שבמשך זמן קצר תימאס עליו ותפסיק להיות אהובה ומיוחדת.

השעה מאוחרת ואני רוצה לסיים בכמה מילות עידוד. לפעמים אנו שואלות את עצמנו, "האם זה אפשרי לשנות את אורח-חייה של אשה בעניין האינטימי ביותר, על ידי שיחה אחת? זה נראה לפעמים כבזבוז זמן ומרץ. הנושא כה מסובך וארוך וכמה יכולות אנו כבר להספיק כאשר אנו יוצאות למבצעים. נשים אלו כל-כך רחוקות מכל זה". על כל השאלות האלו ניתן לענות בכמה נקודות המעודדות אותנו ברגעים כאלה של יאוש.

א. "מצוה גוררת מצוה" (אבות ד, ב). אפילו אם לא השפענו על האשה לעשות הכל, מובטח לנו שאפילו השיפור הקטן ביותר שתקבל על עצמה, יגרור אותה לעשות עוד מצוה.

ב. הרמב"ם מסביר (הלכות תשובה ג, ה-ד): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וכו'... עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". לכן, אפילו אם לא הצלחנו להביא למהפכה שלמה בחייה של אותה אשה, הנה אפילו פעולה קטנה ביותר יכולה להכריע את כל העולם לצד הטוב, ומי אנו שנקבע אם מעשה פלוני הוא גדול ומעשה אחר הוא קטן?

ג. למרות התחזיות השחורות והפסימיות המצטטות סטטיסטיקות של נישואי-תערובת והתבוללות. הרבי  שליט"א אמר בבירור שהעולם מוכן לקבל את המשיח - עלינו רק לעשות את ההכנות האחרונות ומשיח כבר יבוא. מנקודת ראותו של צדיק הדור, הרואה את העולם בעיניים של תורה ורוח-הקודש, העולם זקוק רק לעוד מספר קטן יחסית של מעשים טובים וכבר המשיח בא, אין צורך לחכות עד שכל היהודים שאינם שומרי מצוות יחזרו בתשובה גמורה.

ד. בדורותינו כמעט שאין "נשמות חדשות" שלא ירדו לעולם אף פעם. רוב רובם של היהודים הם גלגולים של נשמות שחיו בעולם בדורות קודמים וירדו שוב כדי לתקן ענין מסוים. ולכן במקרים רבים, אפילו אם אדם קיבל על עצמו מצוה אחת בלבד הודות למאמצינו, יתכן שדי בכך כדי להשלים את הענין שבגללו נשלח לעולם הזה.

ה. כתוב שהיצר הרע מנסה בכוח למנוע מאדם לעשות כל דבר טוב וחשוב, ולכן כאשר אדם מרגיש שמצוה מסוימת קשה לו במיוחד, משמש לו הדבר סימן ברור שדוקא במצוה זו הוא חייב להתעסק, וזהו היצר הרע ה"עובד קשה" כדי להרחיק אותו ממצוה זו. הבנת תחבולותיו של ה"חכם" הזה תיתן לנו תוקף להילחם בו ולא להיכנע לניסיונותיו למנוע אותנו מלהשתתף במבצעי הרבי שליט"א.

ו. ולסיום אולי מוטב שנצטט דברים שאמר האדמו"ר הקודם נ"ע: "חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם". אם השקענו מאמצים, אזי במוקדם או במאוחר ישאו מאמצינו פרי. יתכן שאנו רק מתחילים את התהליך ודרושים גורמים נוספים שיביאו את האדם לעשות מעשה בפועל. כמו כן, "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב". אם דברינו לא חדרו ללב השומעים, יתכן שהפגם הוא בנו ולא בהם. כנראה שהדברים לא יצאו מלבנו ולכן לא זכינו שיפעלו את פעולתם. ומה הפתרון לזה? לומר פרק תהלים ולשאת תפילה בינינו לבין עצמנו, בכל פעם שאנו יוצאות למבצעים, שדברינו אכן יכנסו ללבות השומעים.

יהי רצון שהכנס הזה יחזק ויעודד כל אחת מאיתנו, ויתן לנו חיזוק לצאת למבצעים. המטרה העיקרית של הכנס איננה "המדרש" אלא "המעשה", כי "המעשה הוא העיקר" - שכולנו נקבל החלטות ליישם את מה שלמדנו, במעשים בפועל, ואז יוכל הרבי שליט"א להצביע על נשי חב"ד בגאווה ולומר "ראו גידולים שגידלתי", וכל נשי ישראל, מכל חוג, ילכו יד ביד לקבל פני משיח צדקנו עכשיו!