חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק שביעי: חגים

אלול

(מתוך הרצאה)

אנו מוצאים את עצמנו בחודש הרחמים, זמן סגולה, שבו מתגלה כלפי כל אחד מידת הרחמים והסליחה של הקב"ה.

החסידות מבארת את חשיבות הרעיון הזה בדרך משל. משל למלך היוצא מארמונו למשך חודש אחד בשנה כדי לפגוש את נתיניו בשדה, במקום עבודתם. כוונתו העיקרית ביציאתו מן הארמון היא, שאפילו אנשים פשוטים המנועים בדרך כלל מלהיכנס לארמון, יוכלו אף הם לראותו, לדבר אליו, ולבקש ממנו ישירות את כל הדברים הנחוצים להם.

משמעות המשל היא זו – במשך חודש אלול קיימת תחושה של קירבה פנימית לה'. כל אחד, אפילו אנשים פחותי-ערך ביותר יכולים לפנות אל המלך, והוא מראה פנים שוחקות לכולם. בכל אופן, יותר מאוחר, חוזר המלך אל ארמונו, ואז קשה הרבה יותר להיכנס לראותו ולהגיש לפניו בקשות, ובכן מה עלינו לעשות בענין? כיצד עלינו להוריד את כל זה למעשים בפועל? אנו קוראים בתפילת ראש-השנה שתשובה כנה, תפילה היוצאת מן הלב, וצדקה ומעשי-חסד "מעבירין את רוע הגזירה".

על פי דברי הגמרא, אנו נמצאים עתה בתקופה של "עקבתא דמשיחא" ונשמעים כבר פעמי משיח הקרבים ובאים. החסידות מבארת שימות-המשיח הם זמן שבו החושך לא יכסה את הארץ יותר. הרבי היה חוזר ואומר שבכך שכל יהודי יתחזק בתורה ובמצוות, הוא לא רק חווה גאולה פרטית, אלא גם מקרב ומזרז את הגאולה השלמה והאמיתית לעולם כולו.

לפעמים, אדם שואל את עצמו: "אני רחוק מדי, בור מדי, יותר מדי רגיל בהרגלים הרחוקים מתורה ומצוות – האם יש לי איזו תקווה?

ישנו משל שהרבי הקודם, הריי"צ זצ"ל, השתמש בו, המשווה את הקשר בין התורה ליהודים, לאותיות חקוקות באבן, כמו האותיות של עשרת הדברות, הוא מסביר שאותיות התורה נחקקו בליבו של כל יהודי והן תמיד נשארות שלמות וברורות, אין צורך בסופר מומחה לתקן אות שניזוקה או שנמחקה. כל מה שנחוץ הוא, רק לנשוף ולהעיף את האבק המכסה את האותיות כדי לעשותן שוב ברורות וקריאות. אם שכבת האבק עבה מדי אולי נזדקק למטלית או אפילו לשואב-אבק, אך אין יוצרים כל דבר חדש – רק מגלים את מה שקיים שם כל הזמן.

ערב זה הוא בחסות מכון-חנה, בית-חנה, ומכון אלטה – שלושה מקומות המתמחים בהעפת האבק על ידי נשיפתה החמימה של החסידות. תורת חסידות חב"ד שמה דגש על החיובי. יש להתרכז בעשיית הטוב יותר מאשר בבריחה מן הרע.

יתכן שרבות מכן טעמו מפירות העולם הזה. אתן השקעתן זמן, כסף ומאמצים בלימודי-חול ושאר מטרות חומריות. אך הייתי רוצה לשאול אתכן: האם נתתם לנשמה היהודית שבכן, הזדמנות לבטא את עצמה? קיימות הרבה דרכים ל"תשובה" – שיבה אל ה' – והרבה מוסדות ומכונים למחשבות היהדות, אך מדוע מוטב לבחור דווקא בהשקפה וסגנון-החיים החסידיים? פשוט, מפני שזו היא דרך יותר ישירה. חסידות היא החלק הפנימי של התורה – החלק שניתן לדמותו לנשמת התורה, לאש התורה, לאור שבתורה.

בקשתי היא, שלא תאמינו לי סתם. אנו מזמינות אתכן לטעום את זה בעצמכן – "טעמו וראו כי טוב ה". נסו זאת – אתן תאהבו את זה, נכון ש"קוקה קולה" טוענת לזכויות על "טעם החיים", אך החסידות מעניקה ליהודי את טעם-החיים האמיתי.