חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
פרק חמישי: ללמוד מן החיים
מהי ה"הוראה"? – מה המקרה הזה בא ללמדני?
#מה היא ה"הוראה"? – מה המקרה הזה בא ללמדני?
(תורגם מתוך "די אידישע היים", חורף תשנ"ב)
מה המקרה הזה בא ללמדני?אחת התורות המפורסמות שהחסידות מלמדת, אומרת שכל
מה שיהודי רואה או שומע, איננו מקרי ואיננו צירוף-מקרים. הבורא הביא את המילים או המאורעות
לתשומת לבנו, מכיוון שיש בהם מסר מסוים שדוקא אנחנו מסוגלים להבין מתוכם. יתר על כן,
המחשבה על מילים או מאורעות אלה, צריכה בדרך כלשהי לשפר את עבודת ה' שלנו. אני חייבת
להתוודות, שלצערי, עדיין לא הצלחתי להבין את ההוראה שהייתי אמורה ללמוד מהרבה דברים
שראיתי ושמעתי. בכל זאת, כמה מהם, נגעו לליבי במידה כזו, שבמוחי סקרתי אותם שוב ושוב,
עד שהגעתי אל ההוראה, שאני מקווה כי פירשתיה נכוחה – הוראה שחיזקה את רגשותי הדתיים
ואת מעשי.
לפני שלוש-עשרה שנה
לפי סדר כרונולוגי: לפני שלוש-עשרה שנה גרנו בצפת, שאליה הגענו בשליחותו של הרבי
שליט"א. ליל שבת אחד שמעתי נקישה על הדלת ופתחתי אותה, האשה שעמדה בפתח היתה בלתי-מוכרת
לי, ונראתה בשנות השלושים לחייה. היא הסבירה שראתה את השלט על דלת ביתנו "מבצעי המצוות
של ליובאוויטש" ועלה בדעתה שזה בית-חב"ד. אולי אנו מציעים סעודת-שבת קבוצתית, שכפי
ששמעה, כך מקובל בבתי-חב"ד ברחבי העולם. אמרתי לה שזהו בית פרטי, ושאין בצפת סעודות
שבת קבוצתיות של חב"ד, אך אולי תואיל להיות אורחת שלנו, כיוון שההשגחה כיוונה את צעדיה
לביתנו. היא קיבלה את ההזמנה ברצון, מצאתי שהיא אוהבת לשוחח ולא היתה בעיה לנהל שיחה
ערה עד שובו של בעלי מבית-הכנסת. כמעט מיד היא העלתה את "סיפורה".
היא גדלה באנגליה בבית "מסורתי", אם כי לא דתי כפי שהיא מבינה את המושג. אימה היתה
מתכתבת עם הרבי שליט"א במשך שנים וקיבלה ממנו תשובות אחדות שנתנו לה הרבה חיזוק ועידוד
בהתמודדות עם חייה הקשים המלווים בצרות רבות. היא עצמה ראתה את הרבי לפני חודשים אחדים
כאשר ביקרה בקראון-הייטס לשבת. היא מכבדת מאוד את החסידים ואת הרבי, אם כי היא לאו-דוקא
שומרת מצוות. חשתי מאוד נוח בחברתה בעת שהיא גוללה לפנינו סיפור אחר סיפור, וכן חלומות
מאוד בלתי-רגילים שרצתה לשמוע את פרשנותנו עליהם. בשלב מסוים בסעודת השבת, שאלנו אותה
אם יש לה מקצוע כלשהו, להפתעתנו היא היתה גניקולוגית ומבקשת להתקבל לעבודה בבית-החולים
הדסה בירושלים.
אני נזכרת שברגע ששמעתי שהיא רופאה, השתנתה גישתי מן הקצה. אני חושבת שזו היתה הפעם
הראשונה שאירחתי על שולחני רופאה אמיתית, ופתאום הגשתי מאויימת במידת-מה. כל זמן שחשבתי
שהיא סתם אדם רגיל, הרגשתי טוב ונוח, אך עתה חשתי במחסום שהתרומם בינינו. כיצד יכולה
אני, אשה חסידית צעירה, בשנות העשרים המוקדמות, בוגרת סמינר בית-רבקה, להיות חברותית
כל-כך עם אשה מבוגרת ממני בחמש עשרה שנה, שעבדה כרופאה באנגליה ובישראל? כמובן שלא
גיליתי את רגשותי אלה. סעודת שבת עברה מתוך שיחה ערנית מאוד. היא שאלה שאלות נוקבות
בזו אחר זו, ובעלי ואני עשינו כמיטב יכולתנו לענות עליהן.
לאחר זמן-מה שאלתי אותה – די מהססת – אם מותר לי לשאול אותה שאלה רפואית. בני בן
ה-5 חודשים היה חולה באותו זמן, והיה במחלתו משהו
שהטריד אותי. לא ידעתי אם זה חוסר טעם טוב, או בלתי מקובל, לשאול "שאלה מקצועית" מאורחת
של שבת. מאידך, זה היה די מפתה להעלות את הבעיה המטרידה באוזני מומחית לענין. תשובתה
היתה מיידית וישירה. "מדוע לא, הנה את ובעלך חילקתם לי, בנדיבות רבה, מידיעותיכם, במשך
כל הערב. אני כל-כך בורה במחשבת החסידות, והחינוך היהודי הפורמאלי שקיבלתי הוא כה מינימאלי,
אשמח לעשות עסקת חליפין, אני אענה בשמחה על שאלותיכם הרפואיות, אם אתם תסכימו לענות
על שאלותי ביהדות". רגשות הנחיתות שהרגשתי קודם נעלמו פתאום, הבנתי כמה נכונה היתה
תגובתה. אמנם בקושי יכולתי להגדיר את עצמי כ"דוקטור בפילוסופיה חסידית", כפי שהיא כינתה
אותי, אך יכולתי לאשר שאמנם למדתי הרבה יותר פרקים בתניא, מאמרים, ושיחות מאשר היא
למדה אי-פעם. ברור שהעובדה שגדלתי בבית חסידי בקראון-הייטס וחונכתי בבתי-ספר "בית רבקה"
במשך 14 שנה נתנו לי הרבה ידיעות ומבט מעמיק לתוך החיים, היהדות, והתורה. הרגשתי שגם
הנסיון המגוון שרכשתי כשליחה בבתי-ספר ובמחנות קיץ שונים בארה"ב ובצפת, נתנו לי מידה
רבה של תרגול בשטח, וביגרו את גישתי ודעותי על נושאים רבים.
מאז אותה שבת, נזכרתי בדבריה, פעמים אין-ספור. (במקרה, אני עדיין עומדת איתה בקשר!)
אני מאמינה שה' רצה שאשמע את הדברים, כדי להעניק לי ביטחון עצמי כדי שאוכל לשוחח בקלות
ובטבעיות עם אנשים בעלי מעמד גבוה בעולם החילוני, דבר שעלול להיות מפחיד לאשה פשוטה
כמוני.
מאז אותם ימים בצפת, עברנו ממקום למקום כמה פעמים, ואני נתבקשתי להורות ולהרצות
במקומות רבים ושונים, קשרתי קשר קרוב וידידותי עם אנשים רבים שבעבר לא היה בי מספיק
אומץ ליצור איתם קשר, בגלל היותם מי שהם. חיי נעשו עשירים על ידי אותם אנשים שהקב"ה
הקרה בדרכי, אשר כללו קצינה בצבא, מנתחת, פתולוגית, וכמה פסיכולוגיות, ואלו רק אחדות.
ה"הוראה" מאותה פגישה הפכה להיות חלק ממני: את יכולה לדבר בעניני יהדות וחסידות בביטחון.
אחרי הכל, את בודאי מומחית בתחום שלך לא פחות מאשר הם בתחומים שלהם.
שמונה שנים לאחר מכןעד היום כבר נתברכנו בשישה ילדים, וכמו רבות מבין חברותי
השליחות, הלחץ בחיינו גבר. הפרנסה, מעולם לא היתה קלה עבור ה"שלוחים". יש דאגה בלתי
פוסקת מהיכן לשלם את החובות. על כל המאבק היום-יומי – להדביק את הקצב של כל עבודות
הבית שאין להם סוף, עם כל ההפרעות שבאמצע, כמו הטלפון המצלצל ופעמון הדלת – נוסף גם
המאמץ להיות מקור-כוח, ומופת לתפקיד האשה, עבור אותם אנשים שאת מנסה לקרבם ליהדות.
הייתי גם פעילה מאוד בארגון "נשי חב"ד, דוברות אנגלית" – מלמדת חסידות בכמה מקומות,
ודואגת תמיד (כפי שתמיד הייתי מאז שאני מסוגלת לזכור) האם אני אכן מנצלת את כישרונותי
וכישורי כהוגן. תהיתי אם סדר העדיפויות שלי נכון. האם מקדישה אני יותר מדי זמן לפעילות
ציבורית על חשבון משפחתי? או האם אני מתאמצת מדי לשמור על סדר בבית, במקום לבלות את
ה"זמן האיכותי" עם הילדים?
ואז, בדיוק כאשר הרגשתי שהנה ים הטרדות האין-סופיות עומד להציפני, קיבלנו שיחת טלפון
מרב אחד בניו-יורק, אישיות ציבורית מפורסמת. הוא סיפר כי אחד מתומכיו העשירים יבקר
אצלנו בקרוב, והוא רוצה להכין אותנו לקראת הביקור הזה ולהביא לידיעתנו את כל "הסיפור".
בתו בת ה-18 של מר פ' הסתבכה – ואולי אנו נוכל לעזור לו, למרות שגדלה בשכונה היוקרתית
לונג-איילנד וקיבלה תמיד את הטוב ביותר בכל תחום, היא הסתבכה עם קבוצה מקולקלת בכיתות
הנמוכות של התיכון והחלה להשתמש בסמים. במשך הזמן, עזבה את ביתה המטופח ועברה לגור
עם חבר גוי במקום מזוהם במנהטן. הוריה הסתכלו בשברון-לב כיצד זנחה בתם את ביה"ס, הפכה
להיות מכורה לסמים במצב קשה וזרקה את כל מה שלמדה אי-פעם בבית. הם ניסו לחלצה ממצב
זה, אך ללא הועיל. לפתע, לפני שבועות אחדים, היא שבה הביתה, היא ניתקה את יחסיה עם
החבר והביעה את רצונה לשוב לחיים נורמאליים. היא סיפרה לאביה, יהודי מסורתי משהו, שרצונה להיות דתית.
תחשבו בודאי, אמר הרב ב', שעתה הכל טוב ויפה; אך הדברים אינם פשוטים כל עיקר. שנים
של נזק גופני בגלל הסמים, עשו את שלהן. באופיה החביב חל שינוי דרסטי. נראה כי התפתחותה
הנפשית נעצרה. הרופאים אינם יכולים לקבוע עדיין אם הנזק הזה יתמיד. מר פ' כבר סרק את
כל ניו-יורק בחיפוש אחר מקום מתאים עבור בתו, אך ללא הצלחה. עתה הוא מקווה שאולי בישראל
קיימת מסגרת שתעזור לשקם אותה ותלמד אותה גם יהדות – אולי באחת הישיבות לבעלות-תשובה.
"ובכן, גשו לעבודה", אמר הרב ב', "השיגו מידע על מסגרות שונות, שכאשר יבקר, תוכלו
להציע לו משהו". ואכן, שנינו עשינו מספר שיחות טלפון, יצרנו מגע
עם אנשים, וגילינו שקיימות אפשרויות אחדות.
לעלם לא אשכח את הלילה שבו הגיעו אלינו מר פ' ובתו. עמלתי קשה כדי לשוות לבית צורה
מזמינה, התלבשתי יפה, והתאמצתי לעשות רושם טוב על האדם הזה, שהיה מעריץ של הרבי שליט"א
ותומך נדיב של מוסדות חב"דיים. רינה היתה נערה נאה שנראתה כבת 18, אך תוך דקות ניתן
היה להבחין בבעיה שלה. "אבא, תראה את הבית שלהם, נכון שהוא יפה" ותראה כמה חמודה היא
נראית. האם זו פאה שאת לובשת? אבא, נכון שהיא נראית אמיתית? תראה כמה ספרים יש להם!"
אני ניסיתי להיות חביבה ומנומסת אך לבי נשבר לראות נערה מגודלת, המתנהגת כמו ילדה קטנה.
בעת שהיא הסתובבה בחדר, בהעירה הערות על כל דבר, היתה אי-הנוחות שאביה חש, ניכרת עד
לכאב. בעוד היא נהנית מעצמה ומן הכובע החדש שלה בראי, ניסה אביה לדבר אלינו על מצבה,
העלינו את האפשרויות ואת העובדה שהיא זקוקה לשיקום נפשי.
"ובכן, תודה לא-ל שהעסקים שלי משגשגים, והכסף איננו מהווה בעיה. אני אשלם כל סכום
לכל אדם או מוסד שיסכים לעבוד עם רינה, ללמדה תורה, ולעזור לה לחזור לחיים מציאותיים.
היא "בת יהודיה יקרה". אני אתן כל מה שאני יכול, כדי לקבל חזרה את הבת שהיתה לי פעם".
בנקודה זו קולו נשנק והוא לא היה מסוגל לדבר. הוא הניח את ראשו על ידיו והחל להתייפח.
בעלי ואני חשנו חסרי-אונים. הנה, אדם בשנות החמישים לחייו, עשיר יותר ממה שיכולנו לחלום
אי פעם, בוכה כילד בחדר-האורחים שלנו, מקווה שאולי נוכל אנו להציע לו את פתרון הקסמים:
שכך וכך דולרים יחזירו את הגלגל אחורנית וימחקו את הנזק הנורא שנגרם לילדתו הפיקחית
והחביבה. הביקור הסתיים.
באותו לילה לא יכולתי להירדם שעה ארוכה, "אבינו שבשמים, אב יקר, מהי ה"הוראה"? מהו
הלקח שאתה רוצה ללמדני?" בדמיוני שחזרתי את הערב שוב ושוב. נזכרתי כיצד היתה אימי מדברת
לעיתים קרובות על כך ש"אם יש בעיות, אז שרק תהיינה בריאות". "האם זה מה שאתה מנסה לרמוז
לי? שאסור לי להניח ל'בעיות' שלי לקלקל לי את מצב הרוח?" אולי הקב"ה מנסה ללמדני שהעושר
לאו-דוקא נמדד בשטרות של דולרים או בהשקעות, שמשפחה של ילדים חסידיים, בריאים בגופם
ובנפשם, היא העושר האמיתי. אם של אחת מחברותי השליחות, שאלה אותי פעם "וכמה נכסים יש
לך, נחמה?" איזו דרך יפה, לשאול אותי על מספר הילדים שיש לי.
כל מה שאני יכולה לומר לכן, חברות יקרות, שביקורו של מר פ' היה תועלתי מאוד עבורי.
אני מתוודה שאפילו אינני יודעת את סופו של הסיפור שלהם. הסיפור שלי, בכל אופן, לא השתנה
באופן דרסטי, משפחתנו גדלה, ו"הבעיות" נשארו כשהיו, אך ככל שאני מתבגרת, אני מסוגלת
לראות את הדברים בפרספקטיבה יותר טובה, ומתפללת ש"הבעיות הנורמאליות" של משפחתי הגדלה,
יפתרו את עצמן עם הזמן, ושהערכים שאנו מנסים להשריש בילדינו ימנעו מהם להיות טרף לסכנות
האורבות בחברה הקדם-גאולתית שלנו. התמונה של צרת משפחת פ' שנגלתה לנו בחדות כזו, היתה
עבורי שיעור רב-עוצמה על ההבדל בין בעיות ובין בעיות.
וחמש שנים יותר מאוחרכבר בערך שמונה שנים מאז התחלתי ללמד את שיחותיו של
הרבי, באנגלית, לנשים ב"מרכז הישראלי" שבירושלים, וברוך השם, ראיתי הצלחה רבה. מאות
נשים, כן תרבינה, נפגשו לראשונה עם תורת חסידות חב"ד הודות לשיעורים אלה, ודברים חיוביים
רבים קרו כתוצאה ממפגש זה, עבורי. המרכז הישראלי, שהוא פרויקט של איחוד הקהילות האורתודוכסיות
של אמריקה, היה מקום אידיאלי להרצאות. אנשים רבים שאולי לא היו מוצאים דרכם לבית-חב"ד,
הגיעו להרצאות אלו.
לפני חודשים אחדים בעת שיצאתי מן ההרצאה לאחר בוקר נעים עם "קבוצת הנשים" שלי, ירדתי
במדרגות ונתקלתי באשה בשנות העמידה. היא נתנה לי חיוך חמים מאוד וקידמה את פני כאילו
הכירה אותי. למרות שלא הכרתי אותה, החזרתי לה שלום בחיוך, בהרהרי שהיא בודאי מכירה
אותי, אם היא כל-כך חברותית.
"אני מצטערת, אך אינני זוכרת אותך, האם נפגשנו פעם? מה שמך?" והנה, בביטול עצמי
גמור, אמרה האשה. "אוה, שמי פ' את אינך מכירה אותי, אני סתם שום דבר, אך את, משהו, ראיתי אותך כמה פעמים ואני מכירה את שמך, את נחמה
גרייזמאן". אני מודה ומתוודה שחשתי רגש מוזר למשמע הדברים האלה. מעולם לא חשבתי על
עצמי כעל "מישהו", עדי כדי שאדם זר לחלוטין יקדם את פני בהתבטלות כזאת. ה"אגו" והגאווה
שלי קיבלו תמריץ, ואני הרגשתי די אשמה על כך.
ואז נזכרתי בסיפור שקראתי בעלון של נשי חב"ד: שני יהודים שוחחו ביניהם על מעמדם
בחיים. אחד התלונן לפני חברו, "כל ימי התאמצתי להיות מישהו מפורסם, והנה אני, סתם "אפס".
ענהו חברו, "כמה מקנא אני בך. כל ימי עבדתי קשה כדי להיות בעיני עצמי אפס – לחוש ביטול-עצמי
חסידי אמיתי, אך ללא הועיל, אני עדיין חש עצמי כמישהו". בדרכי הביתה, צלצלו דבריה של
גב' פ' באוזני. מהי ה"הוראה" שעלי ללמוד משמיעת מילים מחמיאות כמו אלו? כל מה שהן עושות
הוא, שהן הופכות אותי לבעלת-גאווה. והרי זו מידה מתועבת, בייחוד על פי החסידות!
אולם, לאט לאט, רעיון אחר לבש צורה. למדנו בחסידות שאף אחד אינו אומר
משהו לחברו, מבלי שזה יהיה בהשגחה פרטית מלמעלה (זה כולל עלבונות
והערות מרגיזות). תהיתי בלבי שמא הבורא מנסה לרמוז לי את הדברים הבאים: יש לך כוחות,
את הצלחת להגיע ללבותיהם של רבים ע"י לימוד החסידות. אל תחשבי שאת יכולה להישאר "אזרח
פרטי". כישרונות אלה ניתנו לך כדי שתנצלי אותם במלואם. אנשים מכירים את שמך ואת פנייך,
ומעריכים אותך, השתדלי לא לאכזבם. נסי תמיד להתנהג כמו אדם חסידי מכיוון שאת מגישה
ומייצגת את חסידות חב"ד במקום שבו אנשים רבים מתבוננים בך. תחושת ה"אני" חייבת לוותר
לתחושת האחריות שעבודתך תובעת ממך.
נזכרתי באפיזודה חסידית נוספת, אודות חסיד שהיה מבקר מפעם לפעם אצל האדמו"ר האמצעי
ברוסיה ומתענג על תורות החסידות החדשות שהיה שומע בתקופת שהותו אצל הרבי. בדרכו חזרה,
הוא היה צריך לעבור דרך עיירות רבות, בכל עיירה היו החסידים המקומיים מפצירים בו שיחזור
על מה שלמד אצל הרבי. מכיוון שחסיד זה היה גם מורה מוכשר, היו האנשים נהנים הנאה עצומה
מהרצאותיו, והיו מחמיאים לו בהתלהבות על הדיבורים הנפלאים ששיתף אותם בהם. החסיד היה
מוטרד; הוא חש שהוא הולך ונעשה בעל-גאווה בגלל כל המחמאות. בבואו אל הרבי, שטח את בעייתו
לפניו, באומרו שאולי מוטב שמכאן ואילך יסרב לחזור דברי חסידות לפני אחרים בגלל ההשפעה
השלילית שיש לכך על אופיו, אך תגובתו של הרבי היתה מהירה וחד משמעית: "א ציבאלע זאל
פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן" – "אפילו אם תהפוך להיות בצל, אתה חייב להמשיך
ללמד אחרים ולחזור בפניהם על דברי חסידות". השוואה מוזרה! הרבי שליט"א הסביר פעם את
כוונת המילים האלו: אחד הדברים המאפיינים את הבצל הוא, שהוא כשלעצמו, בלתי מבושל, חריף
מאוד. אך בעצם הוא יכול להיות בלתי חריף ואפילו טעים, כאשר משתמשים בו לתבל מזונות
אחרים. מכל מקום, דברי הרבי שנמסרו מדור לדור, מתבארים כדלהלן: אם ה' ברך אותך ביכולת
לעורר ולהעשיר אחרים, אין לך כל זכות לסרב להעניק לאחרים מכישרונך. ההתמודדות עם ה"אגו"
שלך, היא בעיה אישית ומתמדת שלך. אסור לאדם להיות כה אנוכי ולמנוע מאחרים עונג רוחני
בגלל סיבה אישית, אפילו סיבה "קדושה" כמו זו.
ברצוני לסיים בתפילה: בשם חברותי השליחות המפוזרות על פני כל העולם, בשם אחיותי
ורעותי, האמהות הצעירות, העושות כמיטב יכולתן לעשות את רצונך, ה', משחר עד חצות, בטיפול
ב"צאן קדשים" שלנו, ובה בעת, מנסות להשיב "הביתה" אותם "תינוקות שנישבו" בבורותם בתורה.
בשם כל אלו המנסות לעורר את רוחם של רפי-הרוח, שימצאו שמחה ומשמעות ביהדות – אנא, בורא
עולם, לא תמיד אנו מוצאות את הזמן ומנוחת-הדעת, להתבונן כראוי בכל מה שאנו רואות או
שומעות כדי להבין את ה"הוראה" הנכונה שאתה רוצה ללמדנו. אנא, ריבונו של עולם, תן לנו
רמז, עשה שנוכל בקלות לתפוס את הלקח, ולהבין אותו באופן נכון!
|
