חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק שמיני: נחמה בעיני חברותיה

יד מושטת

"... שכלה הישר של נחמה והשתתפותה בצער הזולת היו כמו יד מושטת לעזרה כערפל המבוכה..."

אף פעם לא אשכח את אותה שיחת טלפון ראשונה בחודש אוקטובר שעבר. כעולה חדשה שהגיעה זה עתה לירושלים, חשתי חוסר התמצאות במידה רבה, בעלי ואני עברנו זה עתה לדירה חדשה, וחפצינו עדיין לא הגיעו מאנגליה. בעלי התחיל כבר ללמוד בכולל שלו, אך באשר לי, עדיין לא מצאתי עבודה וחשתי עצמי די בודדה. מישהו הציע שאטלפן לנחמה גרייזמאן להיוודע אודות שיעורים ופעילויות אחרות בשפה האנגלית, וכאשר עשיתי זאת, גיליתי לפתע שמצאתי חברה. מבלי לראות אותי קודם, היא הזמינה את בעלי ואותי לסעודת שבת. נחמה היתה בין האנשים הראשונים שהזמינו אותנו, ואנו קיבלנו את הזמנתה בתודה.

על פני ארבעה וחצי החודשים שלאחר מכן, נחמה היתה ידידתי בקצה השני של קו הטלפון. סבלנותה והבנתה השקטה בכל מה שאני עברתי, הם שסייעו לי לעבור את החודשים הראשונים המבלבלים והתובעים התמודדות, שכל עולה חדש עומד בפניהם כשהוא מתחיל את צעדיו במדינה זו. שכלה הישר של נחמה והשתתפותה בצער הזולת, היו כיד מושטת לעזרה בערפל המבוכה. כל שאלה שהיתה לי, אף אם נראתה בלתי חשובה, ידעתי שאוכל לשאול אותה. אפילו אם הרגשתי סתם בודדה וזקוקה לשיחה-קלה ידידותית, יכולתי לטלפן אליה, ולא חשוב כמה עסוקה היתה, לנחמה תמיד היה זמן עבורי.

עברו ארבעה וחצי חודשים, ואני נעשיתי הרבה יותר נינוחה, וקשרתי הרבה קשרים ידידותיים עם הרבה אנשים. ראיתי שנחמה נעשתה עסוקה יותר מיום ליום, והחלטתי להימנע מלהטרידה לפחות עד לאחר שתלד את תינוקה. למרות שאף אם לא היה למעמסה על נחמה, והיא אף פעם לא דחתה אף אחד, הרגשתי שיש לה די תעסוקה גם מבלי שאטלפן אליה לעיתים כה תכופות. ולכן, בשלב זה, הייתי מתקשרת רק מדי פעם, ואז שמעתי את הבשורה הטראגית על פטירתה, וחשבתי כאילו עולמי חשך בעדי.

עבורי – ירושלים היתה נחמה גרייזמאן, ולא היתה אפשרית מציאות כזאת, של ירושלים בלעדיה. לא אשכח את הדיכאון, כעין עילפון שאפף אותי במשך כמה ימים שלאחר זה. כל בית שחלפתי על פניו, כל מרצפת רחוב שדרכתי עליה, נראו כמתאבלים עליה. ירושלים נעשתה ריקה ושוממה עבורי. חשתי שאיבדתי את החברה היקרה לי מכל. אולם, ידעתי שנחמה עצמה לא היתה רוצה שאגיב כך, היא האמינה מאוד בדברי הבעל-שם-טוב שאין שום דבר מקרי בעולם, כל מה שקורה יש לו סיבה. ה' רוצה שננסה לגלות את הלקח שניתן ללמוד מכל נסיון-חיים, וזה נכון לגבי כל דבר בחיינו. אין זו מסורת חסידית לקונן על פטירתו של מישהו, אלא אדרבה, יש להפיק לקח מן המעשים הטובים שעשה הנפטר בימי חייו, ומנחמה אפשר ללמוד כל-כך הרבה.

כשליחה של הרבי שליט"א, כאשה, אם, מורה, סופרת, פעילה בקירוב-רחוקים, או כידידה. כל תפקידיה היו מתואמים להפליא והתבצעו ביעילות מירבית. במעמדה, עם כל הפעילות שהיתה מעורבת בה, היתה יכולה בקלות רבה לזנוח את משפחתה. זו, לעיתים קרובות, בעיה שעסקני-ציבור עומדים בפניה. אך עם זאת, נחמה זכורה לכל כמי ששמה את בעלה וילדיה בראש המשימות. שיחות-הטלפון היו תמיד מלוות הפרעות. אם ילד היה פונה אליה בשאלה, היתה חייבת לענות לו. הילד קודם לכל דבר. נחמה היתה ידועה כאם מאוד אוהבת. מעניין שהיא תמיד רצתה "מנין" ילדים, ועובדה היא, שהיא נפטרה שעות אחדות בלבד אחרי שמשאלתה זו התמלאה. היא אהבה כל אחד מילדיה, וכל אחד מהם היה בעיניה מיוחד.

חברה שלה נזכרה כיצד בי' שבט, היארצייט של הרבי הקודם. היא היתה בביתה של נחמה ועזרה לה לבשל. אחד מילדיה של נחמה החזיק בידיו ספר, וילד אחר לקחו ממנו. הילד הראשון חש פגוע מאוד. כיצד טיפלה נחמה במצב? היא פנתה אל הילד השני ואמרה: "אני בטוחה שהרבי הקודם יהיה מאוד שמח אם תחזיר את הספר לאחיך". לא היה כאן, לא דרשת-מוסר, לא צעקות על הילדים, רק תקיפותה העדינה של נחמה, סבלנותה והבנתה העמוקה בטבעם של בני-אדם.

כל המעלות האלו היו זמינות לכל אלה שהכירו אותה. באופן מילולי, היה לה קשר עם מאות נשים, ובכל זאת, אף פעם לא התייחסה אל מישהי כאל עוד אחת ברשימה. היא התעניינה בכל אחת ואחת ונתנה לכל אחת את אותה הרגשה שאני הרגשתי – שהיא הידידה הקרובה ביותר שלה. מכל מעלותיה הטובות של נחמה, המעלה הזאת בלטה בעיני ביותר. כמה עוד מבין אלה העובדים עם אנשים – כמו הפעילים בקירוב רחוקים, כמו רופאים, או עובדים סוציאליים – יכולים להשתבח במעלה כזאת? נחמה, לא רק הקשיבה לנו, אלא היה איכפת לה, ובהיותה אדם מעשי מאוד, הוכיחו עצותיה העניניות את עצמן כמועילות ביותר.

איכשהו, היא הצליחה ביעילות למצוא זמן לספק את הדרוש לנו, מבלי לגרוע מסיפוק צרכיהם של ילדיה. יתר על כן, עיקר תולדותיהם של צדיקים – אומרים חכמינו ז"ל – אלה מעשיהם הטובים. ובאמת, אילו יכולנו לספור את כל מעשיה הטובים, אולי יכולנו לומר שנחמה היא אם למיליונים. אולם, למרות הישגיה היוצאים מן הכלל, נתברכה נחמה בענווה אמיתית. היא אמנם הכירה בכישרונותיה, אך היתה מודעת לגמרי לעובדה שהקב"ה, הוא שחנן אותה בכישרונות אלו. ולכן, ניתבה אותם כולם לעבודת ה', כפי שהיא מונחית על ידי הרבי שליט"א.

ענווה זו, מלבד היותה חלק מאופיה הטוב, היתה מונחת גם ביסוד העובדה שהיא היתה דוגמה מושלמת של חסיד אמיתי... נחמה גרייזמאן היתה הדוגמה האמיתית ביותר של חסיד, שפגשתי אי פעם... והענווה שלה היתה אגדית, משום כך היה כל אדם כל-כך מיוחד בעיניה. בעיניה כל נשמה יהודית היתה יקרה מפז. היא לא ראתה אף אחד כפחות-ערך ממנה. זה היה העיקרון שעמד מאחורי כל תכונותיה הנעלות. ענווה זו עשתה אותה עדינה ורגישה לכל מה שחסר לנו... היא חיתה כל רגע מזמנה כדי למלא את רצון ה', אף שניה לא היתה מבוזבזת. אפילו בעת שהיתה עסוקה בעניני חולין, עדיין השתמשה באותו זמן לעזור לאחרים. חברות רבות זוכרות דיונים מכריעים שדנו עמה, בשעה שהמשיכה לעסוק בעבודות הבית, כמו גיהוץ, או קיפול כביסה.

הביטחון והעידוד שנחמה העניקה לי, עדיין איתי, בכל עת שאני רואה שעוד משהו מסתדר בדיוק במקומו, בכל עת שאני חשה תחושה של הישג, אני כמעט יכולה לשמוע את נחמה מעודדת ומאמצת את כוחי. דבריה המאלפים ממשיכים לחיות. באופן זה עבורי, נחמה תמשיך לחיות לעד.

במשך 39 שנות חייה, הגשימה נחמה הרבה יותר מאשר אחרים מגשימים ב-99 שנה. אנשים רבים שאלו, "מדוע לקח ה' מן העולם, מישהו כה מושלם, בגיל כל-כך צעיר? אולי מוטב אם נאמר שנחמה ניתנה לנו בהשאלה ל-39 שנה... ואולי כאחת הנשים הצדקניות של דור זה, היא מונתה עתה על ידי בית-דין של מעלה למלא שליחות אחרת – לעמוד בפני ה', ולבקש מעימו, בשם כולנו, למהר את ביאת משיח.

נעמי גרוסמן

ירושלים ת"ו