חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
פרק שביעי: חגים
עשרת ימי תשובה
(משיעור שנמסר בתשרי תשמ"ט, ברעננה, אה"ק ת"ו)
אנו מוצאים עצמנו בערב זה, בתוך ימים מאוד נוראי-הוד בלוח-השנה העברי, דחוקים בין
ראש-השנה ויום-כיפור, שוכנים הימים המיוחדים הנקראים "עשרת ימי תשובה". במשך עשרה ימים
אלה, כידוע, נכתב ונחתם גזר-דיננו. "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון" – ככתוב
במחזור – לשנה טובה ומתוקה. מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתיסר במיתה כזו או אחרת.
וגם בבוא יומו – מי בקיצו, בסוף ימיו, ומי לא בקיצו, טרם זמנו. נניח שגזירה תלויה ועומדת
מעל אחת מאיתנו, חס וחלילה, האם יש בכוחנו לעשות משהו בענין? אמנם כן, אומרים חכמינו ז"ל: "תשובה, תפילה
וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה". הדבר דומה להגשת ערעור בבית-דין של מטה.
מה משמעותן של שלושת המילים הללו באנגלית? המשמעות נראית פשוטה, אך איננה כן, ומכיוון
שהן בלשון-הקודש, מובן שחשוב מאוד לתרגמן לשפה זרה באופן מדויק. מכל מקום, מתברר שהתרגום
המקובל לאנגלית של מילים אלו, הוא בדיוק ההיפך ממשמעותן בעברית.
נתחיל במילה "תשובה", שבדרך כלל מתרגמים אותה Repentance, אם כי, המילה הנכונה בעברית
עבור Repentance היא למעשה, חרטה, ולא תשובה. המשמעות האמיתית של "תשובה" היא שיבה,
או חזרה למצב קודם. הזכרנו קודם את המשל של האדמו"ר הריי"צ זצ"ל, שיכול לעזור לנו בהבנת
המשמעות האמיתית של תשובה. במשל, הוא עושה הבחנה בין אותיות חקוקות באבן, כמו עשרת
הדברות, ובין אותיות שנכתבו על קלף, כמו בספר תורה. ההבדל ביניהן הוא, שהקודמות מהוות
חלק מן האבן עצמה בעוד שהאחרונות הן בעצם, דבר נוסף, הם נותרו שני דברים שונים, דיו
וגוויל, למרות שהתאחדו לדבר אחד. לאחר זה ממשיל הרבי הקודם את התורה וישראל לאותיות
חקוקות באבן. הוא מסביר שאותיות התורה חרותות על לוח לבו של כל יהודי. התורה תמיד חקוקה
בלבו של יהודי באותו אופן שבו האותיות חקוקות באבן. הם מאוחדים לחלוטין. התורה והיהודי
אינם שני דברים שבסך הכל דבוקים זה לזה. לא זו בלבד, אלא שמה שנחקק בנשמתו של כל יהודי,
נשאר תמיד שלם וברור. שום יהודי אינו זקוק לסופר מומחה שיתקן אות שניזוקה או שנמחקה.
כל מה שנחוץ הוא לנשוף על האבק שהצטבר על האותיות ולהעיפו, ואז מתגלות האותיות ברורות
וקריאות שוב. תשובה, אם כן, היא שיבה למצבו הטבעי של כל אחד, היא שיבה הביתה.
ומה באשר לתפילה? רוב האנשים מתייחסים לתפילה כאל בקשת בקשות. מבקשים דברים שזקוקים
להם. אמנם, למרות שהדבר נכון, מבארת החסידות גם היבטים נוספים של תפילה. אחד המקורות
של המילה "תפילה", הוא השורש פלל, היינו פלילים, שפירושו משפט. תפילה, אם כן, היא זמן
של שפיטה-עצמית. "האם אני ממלאת אחר הציפיות שה' מצפה ממני?". פירוש נוסף למקור המילה
תפילה הוא השורש תפל, שפירושו הדבקה, כמו הלשון "תופל כלי חרס" המופיע במשנה. במשמעות
הזאת, תפילה פירושה, התדבקות בה' יתברך – התאחדות של היהודי עם בוראו בדיוק כעבודתו
של אותו קדר המדביק יחדיו שני חצאים של כלי חרס או מצפה אותם בזכוכית ועושה בכך כלי
שלם. על פי מובן זה, התפילה איננה, כל-כך, בקשה בקשות מה', אלא יותר בבחינת חיזוק רוחני.
בדיוק כשם שאנו אוכלים שלוש פעמים ביום לחזק את העצמיות הגופניות שלנו, כך צריכים אנו
להתפלל שלוש פעמים ביום (באופן אידיאלי), כדי לחזק את העצמיות הרוחנית שלנו.
באופן דומה, גם "צדקה" ביהדות מובנת בדרך שונה לגמרי, בעוד שכל העולם מבין זאת כ"נדבנות"
(Charity), היהדות רואה במילה זו צדק ויושר, כי השורש שלה הוא צדק. קהילות יהודיות
מלפני מאתיים שנה ואפילו מאה שנה, היו גובות "מיסים" חודשיים מחברי הקהילה למטרות צדקה,
היתה חובה על כל אחד לתרום לתועלת הקהילה כולה.
היבט נוסף של צדקה ניתן להסביר על פי הסיפור הבא: ידוע שהמגיד ממעזריטש שלח את כל
תלמידיו בשליחותו על פני רוסיה ומזרח-אירופה כולה. תפקידם היה – כמו זה של ה"שלוחים"
של היום – להשיב את היהדות להמוני היהודים שנתרחקו ממנה בגלל בורות, מחסור בחינוך יהודי,
אדישות מצד רבני הקהילה וכו'. רבים מבין תלמידי המגיד, נעשו בעצמם אדמו"רים לאחר הסתלקותו.
אולם גם בעודו בחיים, הם נחשבו כצדיקים וקדושים (כפי שאמנם היו), והתייחסו אליהם כאל
כאלה.
רבי זושא מאניפולי היה אחד מתלמידיו הגדולים של המגיד. הוא עצמו, היו לו חסידים
רבים שהלכו אחריו וראו בו את רבם, עוד בחייו של המגיד. בעיירתו של ר' זושא היה יהודי
פשוט אחד שהיה מעניק לר' זושא חלק קבוע משכר עבודתו כתמיכה כספית. ככל שנתן לר' זושא
יותר, כן גדלה הכנסתו ועסקיו פרחו עד שנעשה אדם די אמיד.
יום אחד, גילה האיש הפשוט הלז, שרבו - ר' זושא עצמו, יש לו רבי, המגיד, שאליו הוא
הולך, ובכן, הוא חישב ומצא שאם תמיכתו בר' זושא זיכתה אותו בברכה כזאת עד שהפך להיות
עשיר, אזי תמיכה ברבו של ר' זושא בודאי תהיה יעילה יותר, והוא יוכל בעתיד לצבור הון
רב. הוא פסק מלתמוך בר' זושא והחל לנסוע בקביעות למגיד ולהעניק לו מכספו.
אך, אבוי, קרה בדיוק ההיפך מציפיותיו. במקום להשיג הצלחה גדולה יותר בעסקיו, הוא
התחיל לספוג הפסד אחר הפסד. עד מהרה, המצב נעשה גרוע עד כדי כך שהוא החליט להתייעץ
עם רבו הקודם, ר' זושא, שגילה לו את הסיבה לתפנית שחלה במצבו הכלכלי.
ר' זושא, אשר שמע את סיפורו העגום של האיש, הסביר שכל זמן שיהודי איננו שופט אחרים
ואיננו עושה חשבונות מי ראוי יותר לצדקה ומי ראוי פחות, גם הקב"ה איננו עושה עמו חשבונות
אם הוא ראוי להצלחה בעסקיו או לא. אך כאשר יהודי מתחיל לחשב כל מיני חשבונות... גם
הקב"ה מדקדק יותר.
הרעיון הוא שמוטב לנו לא להיות דקדקנים מדי בנוגע למי ראוי שניתן לו צדקה ומי לא.
הדבר אינו נתון לשיפוטינו. יש סיפור נוסף המסופר על האדמו"ר רבי חיים מצאנז, שהיה ידוע
בנדיבות ליבו ובדאגתו לאחרים. פעם העיר לאיש עשיר "אתה אינך נותן צדקה במידה שאתה יכול
להרשות לעצמך, מכיוון שאתה דואג שמא כספך ינתן למי שאינו ראוי. בעוד שאני נותן הרבה
יותר ממה שאני יכול, בתקווה שאני נותן לאדם הראוי".
עשרה אחוז מהכנסתנו ניתנים לנו כפיקדון. זה אינו שלנו, פשוט, ניתנה לנו הזכות לחלק
את זה. אם אנו איננו נותנים את הכסף הזה ברצוננו אנו, זה נלקח מאיתנו בכוח. חישבו על
השנה החולפת, היזכרו בכל הסכומים שנכנסו פתאום באופן בלתי צפוי, וכמה הוצאות בלתי צפויות
היו לכן. עתה, עשו את החשבון, אתן עלולות לגלות כמה מסקנות מפתיעות! הרבי הריי"צ מדגיש
את מאמר חז"ל ש"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה..." למעשה, הדברים נקבעים למעלה,
במחלקת הכספים, בימים אלה ממש. כל מה שתעשו, וכל כמה שתעבדו, לא יוכל לשנות את פני
הדברים כהוא-זה. נכון, אדם צריך לעשות כלי לברכותיו של הקב"ה, אך יש להתייחס אל הכלי
אך ורק כאל כזה. בודאי אין אלה מאמציו המיוחדים של האדם, שעושים אותו עשיר או עני.
עתה משאנו יודעים את מובנן הנכון של מילים אלו, תשובה תפילה וצדקה, נוכל לבחור בסוג
הנכון של עבודת ה', בתקווה לבטל כל גזירה קשה.
בעוד שבוע בלבד נחגוג את חג הסוכות, ובדיוק כשם שבעשרת ימי תשובה יש מסר לכל אחת
מאיתנו, כן גם בסוכות, חז"ל מלמדים, "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". בנוסף לזה,
מאמרי חסידות רבים וכן שיחות-קודש של הרבי, מבארים כיצד כל אחד מארבעת המינים שנוטלים
בסוכות, מייצג את רעיון אחדותם של ישראל. כמו כן, אף כי השנה החולפת היתה שנת "הקהל"
– שבה היו כל בני-ישראל מתכנסים יחדיו בבית המקדש בחג הסוכות לשמוע את המלך קורא פרקים
מתוך התורה – מסביר הרבי שרעיון ה"הקהל" חייב להימשך לתוך השנים שאחרי שנת ה"הקהל"
ולבטא את האחדות וה"יחדיו" של העם היהודי כולו.
לפעמים אנו חשות שבאיזה שהוא מקום שגינו והיינו רוצות לתקן את המעוות. ובכן, לפנינו
שנה תמימה שבה ניתן לנו לעשות שינויים. הרבי הריי"צ לימדנו שאין שום דבר שהוא "אבוד"
לגמרי ואיננו ניתן לתיקון. אנו תמיד יכולים להשלים ולתקן את שהחסרנו ועיוותנו.
בדיוק בשבועות האחרונים דיבר הרבי דברים שהייתי רוצה לשתף בהם גם אתכן. הרבי ביקש
שכל אחת מאיתנו תעשה את ביתה ל"בית של חסד" בכך שתקבע קופסת צדקה בקיר החדר או המטבח...
מי יתן שתהיה זו שנה נפלאה לכל אחת מאיתנו ולמשפחותינו – ברוחניות ובגשמיות, בבריאות
טובה ונחת מילדינו.
|
