חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

נספח: מצות הכנסת אורחים

דברים המעכבים קבלת אורחים

המונעים העיקריים

רובנו יודעים להכיר בתועלת הממשית מאוד של הכנסת אורחים. מדוע, אם כן, מוצאות הרבה מאיתנו את המצוה, כה קשה לביצוע, כה כבדה, עד שלעיתים קרובות מדי אנו נמנעים ממנה? ישנם הרבה מכשולים אפשריים במשעול הרצון להזמין אורחים לשבת. זה יכול להיות מונע אמיתי לטווח הקצר והארוך כאחד. אולי את עייפה מכל ההכנות המאומצות, או אולי האורחים המסוימים הם "נודניקים" המאיימים להפר את מנוחת שבתך. יתכן שתצטרכי גם להלין את אורחייך ולטרוח כל יום המחרת בהזנתם ובבידורם. אולי את כבר עייפה מלהיות מקור לא אכזב של היהדות עבור אחרים. בכל זאת, לגבי רוב הנשים, שני המכשולים העיקריים – נראה לנו – הם פשוט הרצון לבלות את השבת לבד עם משפחתן והחשש המוגזם מעל ומעבר, מפני שבט הביקורת.

הבה נבדוק כל אחד משני מכשולים אלה. עבור רוב האנשים, אפילו עבור אלה הרוצים מאוד לקיים את המצוה, הכנסת אורחים כרוכה, לעיתים קרובות, במאמץ מיוחד. לפעמים יהיה צורך בשינוי סדרי הרהיטים, לפעמים יצטרכו אולי כמה מבני-הבית לוותר על מיטותיהם, או ארונותיהם, וילדים אולי יצטרכו לישון שניים במיטה. הילדים, אם יתרגלו לאורחים, יתכן שילמדו לקבל כל זאת באהבה, ויתכן אפילו שתחסר להם המהומה, אם תגיע פעם שבת ללא אורחים[1]. אולם, לפחות בהתחלה, הם עלולים להתלונן בקול רם.

גם עבור המבוגרים, הדבר יכול להיות לא נוח. אם דרוש לך סדר בחיי הבית, הרי אירוח תכוף יערער אולי את שלוות הבית. ההוצאה הכספית הנוספת יכולה אף היא להיות דאגה, ועוד יותר מדאיג מזה, עלולה להיות העובדה שאת יכולה להסתבך במעורבות הרבה יותר גדולה בחיי הזולת, ממה שאת מסוגלת לעמוד בה, כמו שכותבת חנה שרפשטיין, "אדם יכול למצוא את עצמו מעורב בחיפוש אחר דיור הולם לאורחו, חבר לחדר, עבודה מתאימה, ואפילו שידוך. מצות הכנסת אורחים עלולה להיות תובענית ביותר, כשהיא מתפשטת לכל תחומי החיים. את יכולה לתת לאדם את השבת הראשונה שטעם מימיו, לקרב אותו ליהדות, אפילו לשנות את כל עולמו, אולם במהלך הדברים, הרבה מיטות לא תסודרנה, והרבה כלים תיערמנה להם בפינה.

כיצד ניתן להתמודד עם תחושה כזו של טרדה? על ידי שנהיה ישרים כלפי היקף האפשרות שלנו, על ידי שנשמור על סדר עדיפויות, ולבסוף, על ידי שנבנה על הניסיון.

התבונני ביושר במה שאת יכולה לקחת על עצמך בשלב זה. אולי יש לך איזו תמונה אידילית בדמיונך, של בית מלא מפה לפה באורחים הנשארים ללינה, מדי שבת, יושבים ושרים סביב שולחן ענק ועמוס. זה נראה כל-כך יפה, כל-כך מתאים למושג שבת ולמה שיהודים צריכים להיות. אך את ניסית זאת פעם – או רק דמיינת לעצמך פעם שאת עושה זאת – וזה הספיק לתת לך תחושה של "קוליטיס" בשלב מתקדם. או אולי התלהבת מן הרעיון לקרב צעירים יהודים רחוקים מיהדות, רק כדי לגלות שאת נדחפת לתפקיד של פסיכיאטרית, וביתך הופך לאכסניית-נוער.

הרבה יותר טוב להודות ביכולתך המוגבלת לארח בשלב זה. אחרי הכל, מוגבלות זו של היום, איננה חרוטה באבן; עם מעט נסיון היא בודאי תתרחב. עלייך לשקול בדעתך, אולי להזמין רק אדם אחד או שניים, רק לסעודה שלישית, או מלווה-מלכה או סעודת-היום של שבת. או אולי, אם תקבעי גבולות מסוימים, יהיה בכך משום עזר-רב. כגון: "מספר האנשים שאני יכולה להאכיל מבלי להאריך את השולחן", או "מספר האנשים שאני יכולה להאכיל בשווי של 15 דולרים נוספים", או "משך הזמן שאני יכולה לארח, נאמר, שעתיים וחצי", הימנעי משיחה בנושאים שיובילו לכך שתמצאי את עצמך "מתנדבת" לעזור בבעיות שאת פשוט אינך רוצה לקחת על עצמך. אחרי הכל, יש די והותר שיחה נעימה שאפשר לשוחח וזמירות שאפשר לשיר, מבלי שהאורח יחוש זנוח.

זכרי בבקשה, שאין כוונתנו שמה שאת חשה בו בנוח כיום, הוא מספיק. המטרה היא לגדול. הרבה בעלות-תשובה שלא ראו מעולם הכנסת-אורחים בבית הוריהן ורעדו מפני הזמנת אורח אחד לארוחת-ערב, הגיעו היום לשלב כזה שהן יכולות "להסתדר עם עוד עשרה אורחים, מבלי להניד עפעף, וההתעסקות בעזרה ליהודים חסרי רקע יהודי, הפכה להיות תכלית מרכזית בחייהן. אך זה לקח זמן, אולי אפילו שנים, עד שהגיעו לשלב זה, וזה לקח גם "התחלה קשה", אי שם.

מה שעוזר לדחוף אותך כל הזמן למרות מגבלותייך, הוא כמו תמיד, שמירה על סדר עדיפויות נכון. זה אמנם קשה, אנו מוצפות בתמונות פרסום בעיתונות המראות עיצוב-פנים של חדרי-אוכל מושלמים בניקיונם המבהיק ובסדר המופתי שלהם, כשכל ענף מיובש בסידור-הפרחים היפני עומד בדיוק בזווית הנכונה – ללא זכר לשום אדם בשטח. מי יעז להכניס כיסא שאינו תואם לחדר כזה? בייחוד כיסא המעוטר בגושי חמאת-בטנים ובחתיכות מסטיק דבוקות בתחתית המושב.

כדי להתגבר על ציפיותינו בתחום הזה נצטרך להעלות בהרבה את מודעותינו ולהיאבק בחלק מעצמנו. מהו שאורח זקוק לו באמת? רבות מאיתנו למדו לחשוב שלקבל אורח נדרש מאיתנו חדר נפרד לאורחים עם מיטה וארגון בגדים. הרבה מקום, סדר, תשומת-לב מסורה, ארוחות ראויות לשמן, וכמובן, כיסא תואם על יד השולחן האלגנטי הזה. האירוניה היא, שדוקא אותם בתים שצוידו בקפדנות על ידי ארכיטקט בכל מה שדרוש לאורח, דוקא בהם ממעיטים מאוד לקבל אורחים.

בניגוד לזה, הכנסת אורחים יהודית אמיתית היא בלתי מחושבת. לעיתים קרובות חסר בה סדר מדוקדק או פינה פרטית לאורח, אולם היא טבעית להפליא. הכלל הוא, התחושה שנותנים לאורח – שהרבה יותר נעים

שאתה

לבסוף, ניתן להתגבר על תחושת הטורח והטירדה על ידי שבונים על נסיון, שיגרת חייך תתייעל ככל שיחלפו החודשים, ואז אחרי כמה נסיונות, אולי תרגישי שאת כבר מוכנה להוסיף לפרטים המרכיבים את הכנותייך, או להיפך, את עלולה לגלות שאת יכולה פשוט לוותר על דברים רבים. כפי ששרה אומרת: "הייתי מבלה שעות באפיה לקראת שבת, ואז התנור שלי התקלקל ולא ניתן לתקנו במשך שבועות רבים. גיליתי שכולם היו די מרוצים כשקיבלו עוגיות או עוגה קנויים, הייתי גם מבלה הרבה זמן בחיתוך פירות טריים לריבועים קטנים נאים לליפתן. עתה, אני פשוט מניחה קערה מלאה פירות טריים שלמים על השולחן, ואותו דבר עשיתי גם עם סלט מירקות טריים. כיום, שיש לי אורחים כל שבת ממש, אני פותחת הרבה קופסאות שימורים של מגוון חמוצים, זיתים וכד'. ואת יודעת מה? ראיתי שלא חסר שום דבר לאף אחד. האוירה, ותחושת השבת, אלה הדברים שאורחים מבקשים, ובעזרת ה', אלה הדברים שהם, אכן, לוקחים עימם ביציאתם מביתנו".

מה שחשוב, אם כן, היא הרוח שבו את מקבלת את אורחייך, כדברי רבי נתן: "אם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות... מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום, אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם".

התחושה של טורח וטירדה תפחת במשך הזמן עם הנסיון המצטבר. אם היא אינה פוחתת, אולי יתכן שאת מתאמצת יותר מדי, באופן זמני, הפחיתי את מספר האורחים שאת מזמינה או את מספר השעות שהם מבלים בביתך, זה יכול לעזור. או שאת יכולה לחזור זמנית לצעדייך הראשונים בהם היית מזמינה אורחים לסעודה פחות מאמצת, כמו "תה" של סעודה שלישית, או מלווה מלכה עם חטיפים בלבד. סעודות-שבת מכל הבא ביד, עם אורחים המביאים עימם כמה מן המאכלים, אף הן מקילות מעלייך את המעמסה. רק שימי לב שהכל יהיה כשר וקנוי לפני שבת. או, אם הבישול בכלל מהווה עבורך קושי, קני כמה תבשילים מוכנים ממגדנייה או מסעדה כשרה. מעטים האורחים שיבחינו בכך, או שיהיה איכפת להם.

אם את חשה מוטרדת בגלל האורחים עצמם, אולי הגיע הזמן שתבדקו את רשימת האורחים שלך. לעת עתה, שכחי את האנשים שאת "חייבת להם הזמנה", הזמיני רק אנשים שאת מעוניינת באמת בחברתם, אלה שיכולים לתרום משהו לאוירה. במשך הזמן, כשתהיו מנוסים יותר ותוכלו ליצור הרבה מאוירת השבת בעצמכם, אולי לא תרגישו אי-נוחות כשתארחו אנשים שאינכם מכירים כל-כך. בסופו של דבר מסתבר שהרבה מ"אי-הנוחות" של אירוח בשבת נובע מציפיות מוגזמות וסדר עדיפויות כוזב המושרשים בנו בגלל תרבות הגויים.

אורחים לכל השבת (כולל לינה)

ברור שהמחשבה אודות אירוח אורחים בביתך למשך 25 שעות רצופות ומעלה, גורמת לך להסס. בייחוד כך הוא, משום שאינך יכולה לסמוך על הטלוויזיה או קניות, או טיול במכונית, שיעזרו לך להעביר את הזמן. עבור נשים רבות, אירוח כזה נשמע כמו תסריט לקוח מן החיים, המתאר מצב של חוסר-מוצא.

ובכל זאת, זו צורת הכנסת-אורחים שיהודים שומרי-מצוות מתמודדים עימה פעמים רבות. מאחר שאורחיהם, לעיתים קרובות, אינם מתגוררים במרחק-הליכה נוח מביתם. כיצד זה שמארחים שומרי-מצוות מסתכלים על המצב המכביד הזה בשוויון-נפש ואפילו בעונג?

חלק מן התשובה לפי המידע שקיבלנו, מונח בדחיית עצם המושג של "בידור" האורחים. כמובן, שהמארח והמארחת עומדים "הכן" במשך כל השבת, במיוחד בזמני הסעודות ומרגישים אחריות מסוימת לכך שהאורח יתענג ויחוש בנוח. אף על פי כן, ההשקפה המסורתית היהודית על הכנסת-אורחים, כפי שאמרנו, שונה לגמרי מזו של הגויים. אצלם, יש לו למארח חובות רבים. הוא אמור לעשות כל מה שביכולתו כדי לספק לאורח "בילוי נעים". במובן זה, המילה "לבדר" עם כל הקונוטציות שלה – של בדרנות-במה מצד אחד וקהל-צופים מאידך – הולמת. המארח אמור להפגין הרבה השקעה של התחשבות ותכנון, ואולי גם הוצאות. מחובתו לשמור שהדברים "ידפקו", להושיב את האנשים המתאימים יחד, לדאוג שהשיחה תהיה קולחת לגבי כל אחד, ולספק לאורחים הרבה מזון טוב ושתיה. בניגוד לזה, האורח הוא פאסיבי באופן יחסי, הוא צריך בסך הכל להיראות כמתענג על הכל, כדי לא לפגוע במארחו. זו אכן מעמסה כבדה על המארח, לא פלא שרבים מהססים מלקחת זאת על עצמם אפילו שש פעמים בשנה, ובודאי לא 25 שעות כמעט כל שישה ימים.

אולם, על פי ההשקפה היהודית, על המארחים אינה מוטלת החובה לספק בידור, כמו לספק את זירת הפעילות. לא נדרש מהם להתאמץ לייצר עינוגים כדי שאחרים ייהנו מהם. גם האורחים וגם המארחים יש להם אותן החובות שעליהם למלא, אותן המצוות שעליהם לקיים. על אלה ועל אלה גם יחד, מוטלת החובה ליצור את התענוג והקדושה של שבת באותה מידה, והם הזדמנו יחד, משום שיש להם שליחות משותפת. אם המארח או המארחת זוכרים זאת, הם יכולים להיות יותר רגועים לגבי אורחים-לכל-השבת. הם צריכים בסך הכל לספק את התנאים הבסיסיים שיציינו את השבת; לאורחים יש אותה מידת אחריות ליצור את אוירת השבת, שיש להם כשהם בביתם הם.

מלבד זאת, חלקים גדולים מתוך 25 שעות-היממה כבר מוקצבות למטרות מסוימות – לסעודות המתמשכות בניחותא, לברכת המזון, לזמירות-שבת, לתפילה בביהכנ"ס ובבית, ללימוד-תורה ואפילו לתנומה של אחה"צ. עם יום מתוכנן ובנוי במידה רבה על ידי המסורת, לא נותר למארחים עול רב של העסקת האורחים, והם יכולים להסתדר יפה מאוד למרות איסורי-השבת.

פנינו לכמה עקרות-בית כדי ללמוד מניסיונן לגבי אירוח אורחים לכל השבת. כמה מהן, כמובן, מארחות לעיתים די רחוקות, וכולן תומכות מאוד במנהג המקובל, שזוגות צעירים אינם צריכים להזמין אורחים לעיתים קרובות בשנה או שנתיים הראשונות לנישואיהם, ובמיוחד לא לכל השבת. עוד שנים רבות לפניהם עם אורחים ליד שולחן-השבת שלהם, עתה הוא הזמן לבנות את חייהם יחדיו, ולשם כך זקוקים הם לפרטיות.

אפילו כמה מעקרות-הבית הוותיקות שפנינו אליהן, מקבלות אורחים לכל השבת, רק לעיתים רחוקות. "עד כמה שאפשר" אומרת אחת מהן "אני מעדיפה לקבל אורחים לליל-שבת בלבד או לסעודת-הצהריים בלבד, או אפילו לקבל שתי קבוצות שונות של אורחים לשתי הארוחות. אני זקוקה לקצת זמן פרטי בשבת, או לפחות לתמריץ שבפנים חדשות. קשה לבלות כל היום עם אותם האנשים. כמובן, יש מקרים שבהם את רוצה להוסיף ולדבר עם אנשים מסוימים, או שאורחייך מתגוררים רחוק מביתך מכדי שילכו הביתה ברגל, אך באופן כללי, אני אוהבת אורחים לזמנים קצרים".

[ישנן עקרות-בית שמדגישות כי בסופו של דבר, כל אחת חייבת להכיר את עצמה ואת הגבולות שהיא מציבה לעצמה – לגבי רעש, פרטיות, ויכולת לשמור על אוירה נינוחה בחברת אורחים – ובהתאם לזה לקבל אורחים.]

אמרה לנו אחת מהן: "כאשר היתה לנו דירה קטנה בת חדר אחד, היינו, לפעמים, מלינים אורחים גם מתחת לשולחן. זה לא נורא, לא מתים מזה. נתנו להם חוויה של שבת, והרי בעצם בשביל זה הם באו". "אני אינני מרגישה שאני חייבת להיות דבוקה לאורחי, או לעשות עבורם את השבת", אמרה לנו עוד אחת. "אני בדרך כלל מבקשת סליחה והולכת לחטוף תנומה לאחר סעודת הצהרים, ואף לוקחת את הילדים לטיול של אחה"צ. אני חושבת שהדרך היחידה שבה אני יכולה להזמין אורחים לעיתים קרובות, ולכל השבת, כפי שאני עושה – היא לתת לה' ולשבת ליטול קצת מן האחריות, לא הכל תלוי בי".

הסוד הנוסף של הכנסת אורחים עם כל הלב של נשים אלו, הוא גישתן לאורחים עצמם. כפי שנחמה אומרת: "עבורי זו פשוט דרך חיים שאני רגילה בה, ותענוג אמיתי. זה איננו משהו שאני צריכה "להסתדר" איתו. האורחים מביאים עימם כל-כך הרבה ענין והנאה נוספים על השבת. אני מבינה שעבור אלה שלא גדלו כפי שאני גדלתי. קשה להתרגל למחשבה שאת צריכה לעמוד לפני פרצופים רבים של "זרים" כל שבת בבוקר. אך עבורנו הם אינם זרים, אלא בני המשפחה. זו גישה אחרת לגמרי. כמובן, את צריכה להכיר את גבולות היכולת שלך. אך התמידי להעמיד גבולות אלה בניסיון, והרחיבי אותם לאט לאט, ואז דומני שתתחילי לראות את הדברים באופן אופן.

עצות מעשיות לאירוח אורחים-לכל-השבת:

אף אם אינך יכולה להכין סוויטה לאח"מים עבור אורחייך. דאגי לכך שאורחייך ישנו על מיטות נוחות ככל האפשר, על סדינים נקיים, ותני להם מגבות נקיות. אל תליני אורחים בחדר אחד עם תינוק או ילדים המתעוררים באמצע הלילה. זה לא הוגן. נסי, אם תוכלי, לתת לאורחים פרטיות. נחמה נוהגת, בדרך כלל, לתת לאורחים את חדר-הילדים ולהשכיב את הילדים על הספה בסלון.

מי עלול להרוס את השבת שלך?

מי עלול להרוס את השבת שלך? התשובה תלויה באופן שאת רואה דברים, והיא נעה מ"כמעט כל אחד" ל"כמעט אף אחד". עבור אנשים סחוטים, אוהבי-שלמות, עצבניים, ביישנים, או כאלה השומרים בקנאות על הטריטוריה שלהם, הרעיון לקבל אפילו אורח אחד, גורם שיהיו להם "פרפרים" בבטן. רוב רובם של האנשים ירגישו תחושה דומה רק על ידי סוגים מסוימים של אנשים – משעממים, מדכאים, מפונקים, נסיכות המתאוננות על אפונה קשה מתחת למזרון, קרובי-משפחה בלתי אהודים וכן הלאה. רק עבור אותם מארחים יחידי-סגולה הניצבים בראש סולם המעלות, כמעט שאין אדם בעולם שיוכל לחסר משהו משמחת-השבת שלהם.

כיצד תתגברי על חוסר רצונך להזמין אורחים בעיתיים? למרבה הצער, אין דרך קלה, בייחוד עבור אלה הסובלים מליקויים נירוטיים. בעלה של דבורה, למשל, הוא גם ביישן וגם "טריטוריאלי" קנאי, כפי שהיא מבטאה את זה. הוא איננו אוהב שאנשים יפלשו לד' אמות שלו, שישבו על הכורסה האהובה עליו ויגרמו לבלבול בבית שלו. דבורה, כנגד זה, היא הרבה יותר חברותית וחפצה שיבואו אורחים כל שבת. "הפתרון היחיד הוא פשרה", אומרת דבורה, עלינו לקבל אחד את השני כפי שהננו. בעלי עשה דרך ארוכה, אך כנראה שאף פעם לא יהיה חיה חברתית. התחלנו בכך שהזמנו אורח אחד או שניים לארוחה אחת, פעם בשלוש שבתות. בהדרגה הגדלנו את מספר המוזמנים ואת תכיפות ההזמנות. אני חושבת שהידיעה שה"ניסיון" העומד בפניו הוא לזמן קצוב, סייעה לבעלי, לקחת יוזמה ולהזמין אורחים. הדחיפה העיקרית, למעשה, באה מן הידיעה שזו מצוה. אני בטוחה שלולא זאת, גם במצוות דומות אחרות, אף פעם לא היה לנו כוח פנימי להתגבר על רפיון-הרוח והרתיעה ולהתקדם בעבודה לשינוי מידותינו".

שני אלה, הידיעה ש"גם זה יעבור", וכן ידיעת חשיבות המצווה נותנים גם לאחרים את הדחיפה הנחוצה. "95 אחוז מאורחי מביאים לנו עונג רב", אומרת מירה. "אך אם לפעמים אני

חייבת

עבור לאה, החשיבות החיונית שבקיום מצוות הכנסת אורחים ושמירת השבת, נותנת לה גם את התמריץ להזמין אורח בעייתי וגם את היכולת לא להתרגש יותר מדי מאורח כזה. "לעיתים קרובות אנו מזמינים אשה צעירה מסוימת", היא מספרת. "באמת, רק משום שאנו יודעים כי היא בודדה ואין לה אל מי ללכת. היא מדוכאת מאוד ויושבת לה בשתיקה במשך כל הסעודה. ניסינו דרכים שונות לשמח אותה, אך נראה ששום דבר אינו עובד, אז מה אנו צריכים לעשות? לתת לה להרוס את השבת שלנו? אנו פשוט ממשיכים לעשות כל מה שאנו עושים תמיד בין שהיא משתתפת או לא. ובגלל שאנו מסוגלים לפעול כך, אנו יכולים להמשיך ולהזמינה שוב ושוב".

עייפות

עייפות של ערב-שבת היא בעיה מאוד ממשית שיש להיאבק בה, בין שיש לך אורחים או לא. בכל זאת, למנוע את העייפות של יום זה, הוא דבר שקל יותר להמליץ עליו מאשר להשיג אותו. כל המתח המצטבר ממש לפני הדלקת הנרות הוא נורמאלי ומובן, הלחצים קיימים; אף אחד לא יוכל להכחיש זאת. יש כאלה שאפילו מאמינים שהבהילות, החיפזון והעבודה הקדחתנית הם חלק בלתי נפרד של מנוחת השבת שבאה אחריהם. אך כפי שאנו מציינים פעמים רבות בספר זה, אנו מתנגדים להשקפה הזאת, והאמת היא, שאם תקראו את הדברים, תוכלו גם אתן לקוות למצוא דרך להצטרף אלינו...

חצי הפתרון נמצא בהתארגנות טובה יותר, ומוקדם יותר הצענו דרכים אחדות להשגת המטרה הזאת. החצי השני של הפתרון נמצא בשינוי הגישה. גם את, מגיע לך שתהיה לך שבת שלך; מגיע לך להיות רגועה, שמחה וערנית ביום זה מכל ימים. זכרי: השבת נבראה עבור בני/בנות ישראל ולא להיפך. חנה החליטה לכתוב פתגם זה על כרטיס ולהדביקו מעל התנור בבקרים של ימי שישי. ואז, בכל פעם שתחושת האשמה לוחשת על אוזנה ומנדנדת לה, "את צריכה להכין עוד סוג של סלט", היא רצה אל הכרטיס ומשננת אותו לעצמה, ובגרם האחרון של כוחותיה היא מתנודדת אל הכיסא הסמוך וצונחת עליו. ואז, במשך רבע שעה היא לא עושה שום-דבר, ותחושת-האשמה נוצחה.

לנשים שפנינו אליהן בנושא. יש דרכים אחדות להתמודד עם בעיית העייפות. יש מהן שמשתמשות בעצות מקוריות להרמת המוראל.

אומרת דבורה: "הייתי נכנסת ללחץ נורא כאשר הילדים היו קטנים והיה עלי לטפל בהם וגם בהכנות לאורחים באותו זמן. הייתי יושבת במטבח ביום שישי בבוקר מבלי שיהיה לי חשק לעשות דבר. היה קשה מאוד לקום ולהתחיל. ואז, כאשר גיליתי שנשים רבות אחרות מרגישות אותו דבר, הבנתי שהרגשות שלי נורמאליים. מה שעזר היה שהשמעתי על הטייפ קלטות של הרב מילר ורבנים אחרים – (הרבנית אסתר לאה אבנר אף היא מצויינת) – או קלטות של כל מיני נעימות וזמירות שבת, וזה היה נוסך בי מרץ. הייתי מתקדמת בהכנות השבת צעד אחר צעד ומשננת לעצמי שחשוב לי יותר להישאר רגועה מאשר להכין עוד עוגה. כאשר הייתי בהריון עם ילדי הרביעי ולא הייתי מסוגלת להתהלך בשלושת החודשים האחרונים. למדתי היטב את ראשי-התיבות לש"פ: להכין שבת פשוטה!"

וכמובן, ישנן אלו שפשוט דוחפות את עצמן עוד ועוד כשהן סומכות על ההתרגעות של השבת המגיעה לבסוף, שתרענן אותן. אכן, קיים למעשה, רגע טבעי של התחדשות-הכוחות בשגרת ההכנות של שבת. כאשר לבסוף, אחרי כל הריצה הבהולה, מגיע רגע הדלקת-הנרות, והאשה עומדת לפני השלהבות העולות הללו, היא מרגישה את המעמסה הכבדה נושרת מעל גבה. באותו רגע היא חווה תחושה עמוקה של שלווה, סיפוק ואחדות עם כל הנשים היהודיות.

חנה טוענת שהיא ממש יכולה לשמוע את אלפי קולות הנשים הללו הנושמות כולן לרווחה באותה שניה. בלו גרינברג כותבת, "...אני נאנחת אנחת רווחה... ומרגישה כיצד הלחץ והמתח של ימי השבוע מתחילים להרפות מגופי אט אט... הנה הצלחת לעשות את זה, פעם נוספת..."

בגלל הצורך במנוחה לאחר יום גדוש-פעילות. כמעט כל הנשים הנשואות שראיינו דיברו ללא התנצלות על כך שאינן הולכות לבית-הכנסת לתפילת ערבית. כשהגברים וחלק מן הילדים יוצאים לבית-הכנסת, זה הזמן שלהן, להתלבש, להירגע, אולי להתפלל בבית, ולפטפט עם האורחות.

"אותי לימדו שלהתפלל מקסימום של תפילות, איננו דבר "הכרחי" עבור אם צעירה", אומרת נחמה. "או יותר טוב, אנו יכולות לבחור בין תפילה בקצב של "מאסף" או "אקספרס". אני, בדרך כלל, מתפללת את התפילה העיקרית ואז נחה". בלו גרינברג מוסיפה, "כדאי לנו ללכת לבית-הכנסת לעיתים יותר קרובות, כי תפילת ליל-שבת יפה יותר מכל, עם יותר שירה בציבור מאשר בכל זמן אחר. אולם דוקא בליל-שבת אני אוהבת ליהנות מן הלוקסוס שבשלווה הפתאומית ששוררת בבית בין הדלקת-נרות לסעודה, ומן התפילה יחד עם בנותי, שאת חלקה אנו שרות ביחד". עד שהגברים שבים מבית-הכנסת, מספיקות הנשים להחליף כוח והן חשות רעננות.

כמה נשים מרגישות שאינן יכולות לוותר על מנוחת אחה"צ של יום שישי. הן מצליחות לשמור על זה על ידי התארגנות טובה יותר (מכינות יותר דברים ביום חמישי, למשל), וכן על ידי שהן מכינות תפריט יותר פשוט, ועל ידי שהן קובעות את שעת המנוחה כחלק הכרחי של סדר-היום. אילנה, למשל, הולכת לשכב אחרי הדלקת נרות. רחל אומרת, "אני חוטפת תנומה בערב-שבת. בלי זה, היום פשוט יותר מדי ארוך. בקיץ אני לוקחת את הילדים לגן-המשחקים בערך בשעה 3 ושבה הביתה בשעה 4. אז אני הולכת לחטוף תנומה עד 5, ועדיין נותר לי די זמן לגמור את ההכנות האחרונות לשבת. את הבישול כבר עשיתי ביום חמישי בלילה. יש נשים הזקוקות ליותר זמן להתאוששות. שרה, למשל, אומרת: "לפעמים אני מתעלמת מצרכי הבית במשך שניים או שלושה ימים ובמקום זה, אני נחה. רק אז אני מרגישה שיש בי מרץ מחודש לקראת השבת הבאה".

כמעט כל הנשים הנשואות סומכות על בעליהן שיעזרו להן. "ב"ה, בעלי דואג לאמבטיה של שלושת הבנים הקטנים ביום שישי אחה"צ", אומרת דבורה. "הבעלים חייבים לעזור וללא ללכת לבקר את אמותיהם בשעה הזאת!". עזרתם ממשיכה להיות חיונית במשך שעות-היום של השבת. "אני חושבת שכל בעל חייב זאת לאשתו, לדאוג לילדים במקומה, כדי שהיא תוכל לקבל מנוחה הגונה באמת, בשבת", ממשיכה דבורה. הוא יכול לטייל אתם, להקריא להם סיפורים, לשוחח איתם וללמוד להכירם". "למזלי יש לי בעל מתחשב" מוסיפה נחמה, הוא מטפל בילדים בבוקר לפני התפילה ומניח לי להמשיך לישון, אחר-כך הוא לוקח את הגדולים איתו לביהכנ"ס. את מנוחת-הצהרים שלו הוא קבע לשעה מוקדמת אחה"צ, כדי שיותר מאוחר ישאר לי זמן לקריאה ומנוחה, בעת שהוא שומר על הילדים. כך שנינו "לוקחים תור" עם הילדים, ושנינו מקבלים את מנוחת השבת שלנו".

הערת-סיום של דבורה בנושא העייפות: "יש נשים המביאות את עצמן, בכוונה תחילה, לעייפות קיצונית, כך שהן עייפות מכדי שתצטרכנה להתייחס למישהו. כך יש להן תירוץ להתפרצויות או להסתייגות מקשר עם אנשים".

"רק עם בני המשפחה"

לפעמים גובר הרצון להיות לבד רק עם המשפחה, ומונע מאיתנו להזמין אורחים. באופן פרדוכסאלי. הבעיה הזאת כמעט ולא קיימת באותן משפחות שדוקא אצלן היינו מצפים שהיא תורגש ביותר. אנו, שגדלנו בבתים סגורים יחסית, מתארות לעצמנו שיהודים המקיימים הכנסת-אורחים באופן קבוע חייבים בודאי להיות תמיד סחוטים וכורעים תחת הנטל. "איך יכולים הם לשרוד ללא כל פרטיות, אפילו לא בשבת?" אנו תוהות. אך למעשה, כל הנשים שפנינו אליהן בנושא, אמרו לנו שרק לעיתים רחוקות הן מתעייפות מקבלת אורחים והן לא מרגישות כלל שהפרטיות שלהן מופרעת. אדרבה, לדידן, שבת ללא אורחים חסרה משהו.

כמובן שיש גבול. כל אחת מן הנשים שראיינו הודתה כי לפעמים היא מרגישה "מוצפת-אורחים" ואז היא חייבת לעשות הפסקה קצרה. אם צעירה אחת אמרה שהיא נצטוותה לקחת שבת חופשה אחת לחודש, אך כל היתר אמרו שהן שבות לקבל אורחים ברגע שהן יכולות, ובהתלהבות מחודשת.

אם כן, נראה כי הרצון להיות לבד עם המשפחה הוא בעיה בעיקר אצל אלו מאיתנו, שבמובן מסוים, נאבקות עם המצוה. מה באמת מסתתר מאחורי ההיסוסים האלה?

למעשה, אם תקשיבו היטב לנשים האומרות, "אני פשוט רוצה להיות לבד עם המשפחה שלי", מה ששומעים לעיתים קרובות מבין השיטין, הוא גם עייפות וגם החשש שתועמדי למבחן. אנו חשות שנדרש מאיתנו מאמץ מיוחד. איננו רוצות לדחוף את עצמנו שוב, אנו שואפות להשתחרר, ונדמה לנו כי רק בחוג המשפחה ניתן לעשות זאת. אם אכן כך הוא, מן הראוי שנבחן את הענין מקרוב יותר. מהו שמלחיץ אותנו כל-כך? אולי נוכל לשנות את סדר העדיפויות שלנו כך שנהיה פחות עייפות וישאר לנו יותר זמן עבור בני-המשפחה? מדוע אנו חשות צורך להצטיין באופן הכנסת-האורחים שלנו? נושאים אלה נידונים בפרקים אחרים של הספר. כאן היינו רוצות לבחון את סדר-היום של המשפחה.

יש משפחות שבהן בני המשפחה רואים אחד את השני מעט מאוד במשך ימי-החול. שעת ארוחת-הצהרים, שעת המפגש היחידה ביום, היא לעיתים קרובות זמן "לבלוע-ולרוץ". לילדים מגיל שש בערך יש תמיד מקום יותר טוב שהם צריכים לרוץ אליו, אם לחברים, או לשיעורי-בית, או לתכנית טלוויזיה. הוריהם, אף הם, יש להם שיחות-טלפון שהם חייבים לעשות, ועוד עבודה המצפה להם. בני העשרה, כידוע, נעלמים לשבועות שלמים, ורק השבת (אם משפחה כזאת מצליחה לשמור שבת) מקבלת אוירה של שמורת-טבע, היכן שהכבשים מתקבצות יחד, רחוק מהעולם החיצוני. זו אכן תגובה לגיטימית, לפעמים, אך אם היא הופכת להרגל, היא חוסמת חיים חברתיים.

נסי למצוא פתרונות מקוריים, אולי תוכלו לאכול ארוחת-צהרים יחד מתוך שקית של סנדוויצ'ים, במקום העבודה של אחד מכם. אולי תוכלו לקום קצת יותר מוקדם להתפלל ולאכול ארוחת-בוקר בניחותא ולשוחח ביניכם. קבעי פגישות עם בני המשפחה באותה רצינות שבה את קובעת פגישות-עבודה, והקפידי להיות שם בזמן.

מעל הכל, ארגני הזדמנויות שבהן יוכלו ילדייך להשיח את ליבם ביחידות. בעשותך זאת, את מספקת את המרכיב הקובע את מהות הקירבה המשפחתית בעיני הילדים. עבור הילדים הקטנים, שעת ההליכה לישון היא בדרך כלל זמן טוב לכך. במקום להקריא סיפור לילה-טוב בכל ערב, חנה שואלת לפעמים את בנה הקטן בעת שהם יושבים חבוקים על הספה. "יש משהו שאתה רוצה לדבר עליו הלילה?" ואז אחרי הרשימה המוכרת של "מי-היכה-את-מי-היום", מתחילים לפרוץ החוצה סודות מפתיעים. עבור ילדים מבוגרים יותר ואלה בגיל-העשרה, הזמן המתאים יכול להיות יותר מאוחר בערב, אולי אפילו אחר-חצות. (מי בכלל אמר שהורות כוללת גם מנוחה?!) לגבי הבעל ואשתו, הם יכולים לקבוע זמן של חצי שעה, לאחר שהילדים עזבו את השולחן או הלכו לישון. דבורה ובעלה מוצאים את ההזדמנות לשיחה אחרי השיעור הלילי הקבוע, בן 15 דקות, שלקחו על עצמם בלימוד-תורה. תמיד אפשר למצוא איזה כיס של זמן היכן שהוא.

ואז, אם אכן, יצרת הזדמנויות לשיחות "בארבע עיניים", כבר דאגת לדבר היחיד שלא ניתן לעשותו כשאורחים מסתובבים בבית. כי חוץ מזה, אפשרי בהחלט להיות עם משפחתך באופן של קירבה אמיתית גם בנוכחות אורחים. אהבה אינה דורשת תשומת לב בלעדית של אחד-לאחד. אדם יכול לאהוב גם דרך אחרים, כמו שהורים אוהבים זה את זה דרך ילדיהם. למעשה, אחת הדרכים הטובות ביותר לבילוי בצוותא של משפחה יהודית, היא לחוות שבת נעימה יחד עם אורחים.

מעיין נובע של יהדות

"לפעמים אני כל-כך עייפה מלהסביר לאחרים", התוודתה אביבה, "שאני פשוט רוצה להזמין אנשים שיודעים יותר מאיתנו – אנשים שיוכלו להסביר לנו!"

האמנם זו בעיה עבור אלה המקיימים הכנסת-אורחים בקביעות, לשמש כמעיין נובע של יהדות לאחרים? למעשה, גילינו שתגובתה של אביבה אינה אופיינית. מדבריהן של הנשים האחרות שפנינו אליהן עולה שזו כלל אינה בעיה.

"אני אף פעם אינני מתעייפת מזה", אומרת מלכה. "אולי אנו באמת דוגמה של יהדות עבור אנשים מחוסרי-ידע; אני מקווה שכך הוא. אך אנו אף פעם איננו עושים מאמצים מיוחדים בכיוון זה. ובוודאי שאיננו מציגים הצגה, כמו לשיר בזמן שאיננו רגילים לעשות כן וכד'. אינני מתעייפת מלהסביר ולענות לשאלות. הן די שונות בכל פעם, כך שזה לא משעמם, וזה עוזר לי בכך שזה מאלץ אותי לנסח יהדות "על רגל אחת". מלבד זאת, זה החינוך הטוב ביותר עבורי ילדיי. קורה לפעמים שהם עונים לשאלות ואז אני באמת רווה נחת".

"בשבילי", אומרת אסתר, "ללמד אחרים הוא התענוג העיקרי של אורחים לשבת". זה יכול להיות גירוי מחשבתי של ממש. לעיתים קרובות אנו מדברים עד שלוש או ארבע לפנות בוקר. בעלי פשוט יודע איך לבטא את הדברים, איך להגיע אל לב השומעים, ושכרנו הגדול הוא, כאשר האורחים אומרים, "מעולם לא חשבתי על זה באופן כזה. במיליון שנה לא הייתי מעלה על דעתי שהיהדות כל-כך עמוקה.

אך ישנם גם כאלה שאינם ששים לתפקיד של מורה. במקרה כזה, הם פשוט מחליטים לא לעשות זאת. "לזמן-מה ניסינו להיות "מחנכים", אומרת דבורה, אך עד מהרה הרגשנו שזה לא בא לנו בטבעיות, אז ויתרנו. כמובן שאנו עונים לכל שאלה שאורחינו שואלים, אך איננו מלמדים או "מטיפים". התחושה שלנו היא, שהדוגמה של משפחה מאושרת מדברת בעד עצמה. כל-כך הרבה אנשים שאינם שומרי-מצוות חושבים שיהדות אינה אלא חדגוניות מתמשכת, ותפילות שבאות רק כדי לצאת ידי חובה. אנו רוצים להראות להם שהיהדות היא אושר ושמחה, ואיננו צריכים להתאמץ בכך".

רחל מסכמת: "לדעתי, אלה שהם באמת מעיין נובע של יהדות, לעולם אינם מתייבשים".

החשש מפני הביקורת: הבישול שלך והאגו שלך

זו, לדעתנו, הבעיה הגדולה. אם אשה מרגישה מחסום פסיכולוגי לגבי הזמנת אורחים, קרוב לודאי שאין זה אלא הפחד מפני הביקורת אשר תמצא אותה בלתי-מתאימה כמבשלת או כעקרת-בית. כאשר מגיעים אל הכישורים הביתיים, אין כמעט אשה שהיא באמת בטוחה בעצמה. זה מדהים. דיברנו עם נשים בבתים שבהם אי-סדר עליז ובבתים מבהיקים בניקיונם. עם כל כוח הדמיון לא ניתן לכנות אף אחד מהם כמלוכלך, ובכל זאת, ממש כל אחת התנצלה בשלב זה או אחר על "הבלגן – כל הילדים, את יודעת".

זה לא שהאשה חוששת כל-כך מביקורת גלויה, אף שכמה חוו גם את זה. "השבת הנוראה ביותר בחיי", אומרת דבורה, "היתה כאשר נתקעתי עם אורחת פאנאטית, על כל דבר לגלגה ביהירות ורחרחה בכל פינה בבית, כשהיא מעבירה ביקורת על דא ומתלוננת על הא. שום דבר לא היה כשר מספיק בשבילה. היא היתה באמת יצור מאוס". אך יחס תוקפני מסוג זה הוא נדיר. מה שרוב הנשים חוששות שיקרה, הוא שאורחיהן יחמיאו להן כלפי חוץ, אך יהיו ביקורתיים בתוך תוכם. מעטות אכן מצפות לדעת מה אורחיהן חושבים באמת על הסדר בבית, או על התפריטים. אך הרבה חוששות ליחס ביקורתי הגרוע מכל.

מאחורי אותן הנשים השואפות לשלמות עומדת על פי רוב, סופר-אם. אסתר היא טיפוס שואף-שלמות והיא בת לאם שואפת-שלמות. "אימי לא הרבתה לקבל אורחים", היא אומרת. "זה תמיד כל-כך הכביד עליה, היה עלי לעבוד קשה ממש בהתחלה כדי להגיע לרמת הכנסת-אורחים ששאפתי שתהיה בביתנו. אמנם הצלחתי, אך עדיין יש בי ביקורת על עצמי. בעלי מתבדח שאם אני אומרת על מאכל שהוא "התקלקל" פירושו שזה יותר טעים ממה שהיה אי-פעם!".

פחדיה של רבקה מפני ביקורת מונעים אותה מלהזמין אורחים, היא מוכיחה את עצמה:

"מדוע אני מרשה לדבר זה להיות לי למכשול? זה כל-כך טפשי! הרי כאשר אני היא זו שמתארחת. אף פעם אינני חושבת בצורה כזאת. אני אינני בררנית לגבי תפריט של מישהו, אפילו במחשבתי, ובודאי שאינני מאשימה אותה על מגבת שנפלה על הרצפה. כנראה שאני תמיד משווה את עצמי לאימי כמארחת. היא היתה נפלאה בזה, ואף פעם לא היה ניכר באירוח שלה אף מאמץ קל שבקלים. המאכלים היו מצויינים ומקוריים והיא פשוט עשתה שהכל "יזרום". היא גם היתה תמיד כה מלאת-חן. אנשים אהבו מאוד לבוא לביתה. אמנם אני יודעת שאני מנסה לספק משהו מסוג אחר, בכל זאת, אינני יכולה להוציא אותה מראשי".

אביבה שביתה מעוצב בטעם מעודן ביותר והוא ללא רבב, עדיין חושבת שהיא איננה סוג א'. "אימי היתה נוהגת לרחוץ את הקירות כל שבוע בעת שהיתה מנקה את הבית. מי יכול להשתוות לזה?!" וכך זה עם כל אשה ששוחחנו עימה.

אף על פי כן, הן מסרבות להיכנע לחששותיהן. ושוב, מה שעוזר להן להתגבר, הוא המצוה. "זה נעשה קל יותר ויותר ככל שצוברים יותר נסיון", אומרת לאה, "אך בטוחתני שאילולא המחשבה על המצוה שבזה – על היופי שלה, על חשיבותה, ועל העובדה שזו מצוה – היה חסר לי התמריץ להתגבר על חששותי". אומרת בתיה: "בתוך תוכי תמיד פחדתי מפני ביקורת. בהתחלה עבדתי על עצמי כדי להזמין אנשים, כי האמנתי שלהרבות בהכנסת-אורחים הוא דבר נאה. זה היה מה שרציתי. עכשיו אני עושה זאת, יותר בגלל המצוה שבזה, בגלל שאני יודעת שזה מה שה' רוצה. אם יש לך רצון חזק, או בן-זוג שבאמת חפץ באורחים רבים, תוכלי להגיע להישגים די נאים בעצמך. אך המחשבה שזו מצוה, מכריחה אותך לשוב ולנסות, גם כאשר הרצון שלך או של בן-זוגך אומר שעלייך לנוח. בסופו של דבר, תהיי אסירת-תודה על המצוה שנפלה בחלקך, אולם אינני רוצה שזה ישמע כל-כך כבד. זו אכן מצוה נפלאה. כשאני חושבת על כך, אני מרגישה מאושרת ונלהבת מן האפשרות להזמין אורחים".

יכולת לקלוט אצל חלק גדול של הנשים הנ"ל טון ברור של התמרדות. הרי זה כאילו הן יודעות שאינן יכולות להיפטר לגמרי מן העצבנות והחששנות ולכן הן מחליטות בכוונה תחילה להכניס את עצמן למצב שממנו הן חוששות. נראה כי זו שיטה טובה העובדת יפה.

"נהגתי לראות את עצמי כבתחרות" אומרת דבורה, "עד שמוטטתי את עצמי לגמרי על ידי הכנת ארוחות רבות-רושם. אולם, ההריון הרביעי הקשה שהיה לי וכן הוורידים ברגליים שמו קץ לכל זה. זה פשוט לא כדאי. החלטתי שלא איכפת לי אם אנשים מעריכים את כישורי או לא. כיום, אני מכינה ארוחות-שבת פשוטות, ומזמינה יותר אורחים". "זו חוויה עשירה יותר עבור כולם", אומרת רחל. "אם את באמת עובדת על זה, את יכולה להתגבר על פחדך מפני הביקורת. מעטים מאוד האורחים שבאים לבדוק אחרייך, ואותם המעטים אינם כדאיים שתשימי לבך אליהם. הם פשוט רואים בך מתחרה, ובעצם הם אלה שחסרים ביטחון עצמי".

בזו אחר זו דיווחו הנשים על החלטה דומה לזו של דבורה ורחל – לדרוש מעצמן פחות, לעשות דברים בצורה יותר פשוטה, ובאומץ לב להתעלם מכל ביקורת אפשרית. אך עצם ההתלהבות שבה דיברו בנושא, הסגירה את הקושי הרב שהיה להן בביצוע הדבר.

הפן האחר של הפחד מפני הביקורת – כפי שהנשים שדיברנו עימן הבינו בעצמן – הוא טיפוח האגו. התהדרות, הבלטת האני, מוניטין ותחרות, מסתתרים לעיתים קרובות מאחורי אותן הארוחות הראוותניות. תענוג אמיתי כבישול אכן קיים, כמובן, אך זה כישרון נדיר. אם נהיה ישרים עם עצמנו, נודה שאהבת האורחים והרצון להשביע את רצונם איננו, בדרך כלל, הסיבה העיקרית שבגללה אנו ממוטטות את עצמנו במשך שלושה ימים לפני סעודה לאורחים. הסיבה האמיתית היא התחושה שאולי איננו עונות על הציפיות, וכן הצורך לעשות רושם.

דבורה, כרגיל, רואה את הדברים בפרספקטיבה הנכונה:

"מצער אותי ששמים דגש על-כך חזק על ארוחות מופרזות ועל נקיון שמעל ומעבר. קודם כל, ארוחות עשירות מדי אינן בריאות, במיוחד בערב, אף אחד אינו צריך לאכול סעודה של שמונה מנות בתוספת מנה אחרונה עשירה. ובכן, אם את דואגת לבריאותך הפיזית, הטוב ביותר הוא לאכול בערב ארוחה פשוטה של בשר רזה או עוף עם סלט. אין שום חוק הקובע שחייבים לסיים בעוגה. רצוי יותר להרבה אנשים לסיים במנה אחרונה של פירות, אגוזים (בשבת – אגוזים קלופים) וזרעונים. אין צורך שנוסיף סוכר ושומנים לדיאטה שלנו. אין זה מעשה חסד לעזור לאנשים להרוס את בריאותם.

ולגבי אותן נשים שעושות נקיון-של-פסח בכל ערב-שבת, בדרך כלל, לא נותר להן זמן או כוח עבור הילדים, הזקוקים לאם רגועה ונינוחה הרבה יותר מאשר לעוגה מהודרת. אנו חייבות להעמיד את סדר-העדיפויות שלנו באופן נכון. השבת ניתנה עבור האנשים – לנוח, להתייחס זה לזה, להתעלות ולהעלות את אלה מסביבנו, על ידי שנשתף אותם במה שיש לנו ונעניק להם תשומת-לב. נכון, זה כרוך במידה מסוימת של עבודה שחורה ובלתי מושכת. אולי 30-20 אחוז מן השבת של האשה לא יהיה על הצד החיובי, אם היא תשושה מרוב עבודה, אך אם היא מרגישה ממש מדוכאה בכל השבת, והילדים אינם מקבלים כל תשומת-לב מפני שהיא סחוטה מדי, היא חייבת לבדוק את סדר-העדיפויות שלה. גינוי עצמי הוא כמו אש אוכלת, ואסור להדליק אש בשבת – אפילו לא במחשבתך שלך.

את השבת חגגו גם במחנות-הריכוז עם פרוסת לחם, ואולי היתה לה אז יותר משמעות מאשר השבתות הסופר-מהודרות שאנו חוגגים בתוככי השפע".