חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

מבוא – השליחות הקוסמית

הקטעים שלפנינו, מתוך שיעור שנמסר על ידי נחמה לרגל יום היארצייט (יום השנה) של הרבנית חנה, אימו של הרבי, ב- ו' תשרי, בתוספת כמה מבין רשימותיה הכתובים בכתב-ידה, באים במקום מבוא לספר זה. הספר הוא מבחר כתביה, שיעוריה והגיגיה, והוא יצא לאור אי"ה לכבוד היארצייט שלה, בכ"ג שבט. הקטעים מדברים בעד עצמם ונראה כי הם אוצרים בתוכם רבים מהדברים שהעסיקו את נחמה בשנות חייה. השיעור הנ"ל בשלמותו ייכלל בעזה"י בכרך שיופיע בקרוב ובו תעתיקים של שיעוריה המוקלטים.

ביום היארצייט (יום השנה) של כל יהודי, ביחוד בזה של צדיק או צדקת, נוכחת נשמתו - "מזלו" - ומאירה בתוקף על הארץ. יום כניסתו של האדם לעולם הזה הוא בעל חשיבות מכרעת בחייו ובחיי היקום כולו, מכיוון שביום זה ירדה נשמתו ובאה לתוך גוף גשמי על הארץ, אך לא פחות חשוב ומכריע ואולי אף יותר, הוא היום בו הנשמה נפרדת מן הגוף ומן העולם הגשמי. בקבלה נאמר שכאשר אדם עובר מן העולם, הוא/היא אינו מפסיק להתקיים, אלא ממשיך לחיות ברובד אחר. הנשמה משתחררת מהגבלות הגוף האנושי, ובמובן מסוים כוחה גדול הרבה יותר אחר מיתת הגוף מאשר בחייו. במובן זה, נשמתה של הרבנית חנה נמצאת עמנו כאן, הלילה - בתאריך היארצייט שלה - בעוצמה רבה ביותר, כפי שהיא מאז הסתלקה לעולם האמת...

קטע מסוים בספר שמואל-א מתאר כיצד חנה הנביאה מתלווה אל בעלה אלקנה בעלותו אל המשכן בשילה. שם, בכתה חנה במרת-נפשה כי ה' סגר את רחמה. בעלה, אלקנה, בהיווכחו עד כמה ריקים ועצובים חייה, אמר לה, "למה ירע לבבך? הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" - הלוא בחיים יש עוד דברים מלבד ילדים, כך עלה ברצונו יתברך, למנוע ממך פרי בטן, אך את אשה טובה, עושה הרבה מעשי-חסד, ישנן מצוות רבות שתוכלי למלא בהן את חייך, גם בלי ילדים!

מעניין שלא מצאנו שחנה ענתה לבעלה מאומה. מעשים, קולם רם מקולן של מילים. היא לא השיבה לו, לא נזפה בו ולא חלקה על דבריו. היא רק הלכה עימו אל המשכן והתפללה ממעמקי לבה. היא שפכה שיח לפני ה' ובקשה להתברך בזרע. חנה לא נענתה לניסיונו של אלקנה לפייסה. היא סירבה להשלים עם העובדה שלא תוכל ללדת. הסיפור התנ"כי ממשיך ומתאר כיצד עלי, הכוהן הגדול באותו הזמן, צפה באשה המתפללת ללא קול. בתחילה הוכיחה על פניה כי חשבה לשיכורה, אך אחרי-כן, כשגילה שהיא פשוט שפכה את ליבה לפני ה', הוא ברך אותה שה' יתן את שאלתה. לסיפור סיום מוצלח, כי חנה הייתה לאם הנביא שמואל ואימם של עוד ששה בנים. מפרשים מבארים שהיא הינה אותה "אם הבנים שמחה" הנזכרת בתהלים, בין הפרקים שאותם אנו קוראים ב"הלל".

חנה נדרה נדר שאם תתברך בבן, תקדישו לעבודת ה'. כאשר מלאו לשמואל שנתיים, היא קיימה את נדרה והביאה את בנה הקטן אל המשכן. שם נשאר ועבד את ה' כל ימיו. הוא היה לנביא בעל שיעור-קומה, כמשה רבנו בדורו. מכל מקום, במשך שתי השנים הראשונות לחייו, כאשר עדיין היה יונק את חלב אימו, לא עלתה חנה אל המשכן בשילה. עד אותה עת, הייתה דרכה מדי שנה, להתלוות אל בעלה, אך משנולד שמואל, היא העדיפה להישאר בבית ולטפל בו.

הרבי שליט"א הצביע על כמה מסקנות מחייבות, בחינת "הוראות", הנובעות מתוך סיפורה של חנה ונוגעות לכל אשה יהודיה. אחת מהן היא החשיבות הגדולה שיש ליחס לכל ילד יהודי. אנו חיים כיום בעולם האומר לנו, שללדת ילדים, זה איננו דבר כל-כך נפלא. ילדים אינם דבר כל-כך חשוב, בייחוד עם יש לך כבר שניים, ואם יש לך שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, או שבעה - זה כבר די והותר. מי צריך עוד אחד? אנו חיים בעולם משופע בתעמולה הקשורה בתכנון משפחה, הגבלת גודל המשפחה, ופיזור הילדים ברווחים נוחים. אולם הרבי מדגיש את ערכו המיוחד של כל ילד יהודי, אפילו יהיה זה העשירי, האחד-עשר, השנים-עשר או החמישה-עשר. כל ילד יהודי יש לו חשיבות עצומה, לא רק לגבי אמו ואביו, אחיו ואחיותיו אלא לגבי עם ישראל בכללותו. אם העניק הקב"ה לאשה מסוימת את היכולת להביא לעולם עוד ילד יהודי, אזי זו היא שליחותה הראשונה במעלה, השליחות החשובה ביותר בעולם. מסירות נפשה של אשה, להביא לעולם ילד נוסף, יהיה זה אפילו ילדה העשירי, קודמת לכל שליחות אחרת ולכל פעילות אחרת שהיא מסוגלת לעשות. הרבי הזכיר שישנן נשים החשות כי כבר מילאו את חובתן, יש להן שניים, ילדה וילד, האחד גדול והשני קטן, ואולי הגיע הזמן לעשות הפסקה קלה, לא כדי ללכת, חלילה, לרקוד קצת, אלא כדי לעשות דברים בעלי-ערך, כמו מצוות ביקור-חולים, או פעילות במבצעים של הרבי וכו'. אז מה רע בכך? זה מאוד אצילי. מאוד יאה. הרבי השיב על זאת כדלהלן: כל מעשה שאשה יהודיה הייתה יכולה לעשות למען העולם, למען עם ישראל, אלמלא הייתה בהריון וילדה את הילד הזה, איננו מתחיל להגיע בחשיבותו להישג הגדול שבהריון, לידה וגידול של עוד נשמה יהודית בעולם. אל יחשוב אף אחד, שיש דבר-מה העולה בחשיבותו על המעשה הזה. אם גזר ה' שעל חלק מסוים של האוכלוסייה תוטל השליחות של הולדת ילדים, טיפולם וחינוכם, חייבות גם נשים אלו לדעת כי יש לתת לכך עדיפות עליונה - כי תרומתן העיקרית לעם ישראל היא עוד נשמה יהודית.

יתר על כן, הדבר גם מזרז את ביאת המשיח, כי חז"ל אמרו ש"אין בן-דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף". המלה "גוף" בהקשר זה, אינה באה במובנה הרגיל. כאן היא מתייחסת לאוצר הנשמות שבעולם העליון, הנקרא "גוף". כי בדיוק כשם שקיים אוצר של גשמים וכד', כך קיים גם אוצר של נשמות שטרם ירדו לעולם, ורק כאשר יתרוקן אוצר זה יבוא המשיח.

הרבי שב ואמר שדורנו הוא על סף תקופת המשיח, שעל כן שליחות זו נעשית חיונית עוד יותר מבעבר. לאחר הלידה של ילדי השישי, הגיעו הורי מארה"ב לחגוג את הלידה והברית, היה זה ליל יום חמישי, קרוב לחצות, ואני התעסקתי בכביסה, בבישול, בהנקת התינוק ובשיחת טלפון. אבי ישב ולמד בסלון. ברגע מסוים הוא הרים את עיניו מן הספר, התבונן בעיסוקי ואמר, "המבצע הזה הוא המבצע הקשה מכל המבצעים של הרבי". אכן, אנו יודעות שאילולא הדחיפה והעידוד מצד הרבי, אולי לא היינו מוצאות בתוכנו את הכוח, המוטיבציה והנחישות הנדרשים מאתנו לאחר שבעה שמונה או תשעה ילדים, הרבה המרצה ועידוד יש בשיחה הזאת, בה הצביע הרבי על השליחות הקוסמית שיש בהבאת כל ילד יהודי יחיד לעולם.

אולי היכולת או אי-היכולת של אשה ללדת, תלויה בגלגולים קודמים של נשמתה. אנו חייבים להאמין בגלגולים כדי להבין מעט מן ההיגיון שבעולם הזה, העולם דומה ל"פזל" (משחק הרכבה). האם ניקית פעם את הבית ומצאת חלק השייך ל"פזל"? מה מצויר עליו? האם זה עץ? האם זה בית? זה נראה בסך הכל כמו כתם של צבע. אין לו כל משמעות עד שתמצאי את שאר חלקי ה"פזל", ואז נגלית התמונה פתאום.

סיפור מפורסם על הבעל-שם-טוב והמגיד ממעזריטש מתייחס לגלגולים. פעם ישב המגיד ולמד את פירוש הזוהר על פרשת משפטים, הזוהר מבאר שפרשה זו מכילה את הגלגולים. המגיד תמה על כך ושאל את רבו, הבעל-שם-טוב, להסבר. אך הבעל-שם-טוב רק הציע שהמגיד ילך לנקודה מסוימת ביער שמחוץ לעיר ויתבונן היטב במה שיתרחש שם, ההתרחשויות שם, יפתרו את שאלותיו.

המגיד מילא בנאמנות אחר דברי רבו. בבוקר המחרת הוא ניצב, נסתר מעין רואה, בעמדת תצפית שממנה יכול היה לראות את קרחת היער המכוסה דשא, הסמוכה לנהר - המקום שאליו התכוון הבעל-שם-טוב. לא עבר זמן רב ואדם שניכר עליו שעשיר הוא, הגיע רכוב על סוסו אל חלקת הדשא. היה זה יום חם, והאיש הסיר את מעילו ואת כובעו, רחץ את פניו וידיו במי הנהר, אכל והשתרע על סדין משי שפרש תחתיו, כדי לחטוף תנומה. מאוחר יותר הוא התעורר, לבש את מעילו ואת כובעו והלך לדרכו. רק לאחר שעזב האיש העשיר את המקום, הבחין המגיד בארנק תפוח שנפל, בלי ספק, מכיסו של האיש.

מיד לאחר מכן, הופיע אדם אחר שהיה ניכר עליו בעליל שהוא איש עני. בגדיו היו מהוהים וכובעו ישן וחסר-צורה. אף הוא חש את חום היום, ובדיוק ברגע שעמד להסיר את מעילו כדי לנוח מתחת לעץ, בקצה חלקת הדשא, צדה עינו את מראה הארנק. מבלי להתמהמה, הרים את הארנק והסתלק משם במהירות.

דקות אחדות לאחר מכן, עבר שם, באותו מקום ביער, אדם בעל חזות מכובדת, אולי רב או ראש-ישיבה, אף הוא החליט לעצור במקום זה כדי לנוח. כך ישב זמן-מה, והנה שב האיש העשיר בדהירה על סוסו אל קרחת היער לחפש אחר הארנק שזה עתה גילה כי אבד לו. בראותו את הרב יושב בדיוק במקום ששכב שם קודם לכן, סבר לתומו שהרב מצא את ארנקו. הוא ניגש אליו ודרש שישיב לו את הארנק מיד. כאשר נתקל במחאתו הכנה של הרב שטען כי הוא אינו יודע על הארנק מאומה, התכעס העשיר מאוד. הוא החל לחטט ברתחה בכל כיסיו ומיטלטליו של הרב, ומשלא מצא דבר, פרק עליו את זעמו בהכותו אותו מכות נאמנות, ועזב את המקום בחרי-אף.

בערוב היום שב המגיד אל הבעל-שם-טוב כשסוד הגלגולים בלתי-נהיר לו אף יותר מאשר שעות אחדות קודם לכן. אז פרש לפניו רבו את הסיפור המסתתר מאחורי המאורעות שזה עתה היה עד להם: בגלגול-חיים קודם, חיו שני שותפים שהתעורר ביניהם דין-ודברים באיזה עניין כספי. הם החליטו ללכת לרב המקום כדי לפתור את המחלוקת. דעתו של הרב הייתה נתונה באותו רגע לעניין אחר, ומבלי הרבות מחשבה, פסק לטובת אחד השותפים. השותף השני שילם לחברו מיד את הסכום הגדול אשר היווה את נושא המחלוקת. עבר זמן וכל השלושה - שני השותפים והרב - נפטרו מן העולם. כאשר הופיעו לפני בית-דין של מעלה, התברר שהרב, מבלי לשים לב, פסק לטובת האיש הלא-נכון, מחמת פזיזות וחוסר חקירה ודרישה. בית-הדין של מעלה החליט שכל השלושה צריכים לשוב ולרדת אל העולם הזה כדי לתקן את המעוות. ובכן, האיש העשיר הוא גלגולו של השותף אשר מבלי לדעת, זכה בכסף שלא היה שייך לו. האיש העני שמצא את הכסף, היה חברו חסר-המזל שאולץ להיפרד מכספו, והרב - אף הוא קיבל את המגיע לו...

הדברים נכונים גם לגבי החיים שאנו חיים. קשה להבינם אלא אם כן יודעים מה שקדם להם, בגלגול אחר, או מה שיקרה יותר מאוחר. יתכן שאשה שילדה עשרה ילדים הייתה חשוכת-בנים בגלגול קודם, והייתה צריכה להתנסות בגידול ילדים כדי להשלים את השליחות של נשמתה, יתכן שאשה אחרת שאינה יכולה למצוא שידוך וכתוצאה, אינה יכולה לגדל ילדים, כבר מיצתה את השליחות הזאת בגלגול קודם - מי יודע? אך דבר אחד אנו כן יודעים: "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" - כשרואים את הכל יחדיו, אז "משפטי ה' אמת". אין כל טעות, על כל אחת הוטלה, באופן מדויק ביותר, שליחות הדורשת ממנה לפתח אותם תחומים בחייה שלא הושלמו בביקורים קודמים בעולם הזה...

שמו של האדמו"ר הקודם נ"ע הוא רבי יוסף-יצחק, בהזדמנויות רבות, בייחוד בשנת הארבעים להסתלקותו ב-י' שבט תש"י, דיבר הרבי שליט"א על משמעות שם זה הבא מן הפסוק שאמרה רחל אמנו בעת שילדה את בנה: "יוסף ה' לי בן אחר". הרבי שליט"א מסביר כי גם אנחנו חייבים לבקש מאת ה' יתברך להעניק לנו את היכולת להפוך את ה"אחר" לבן - בנו של הקב"ה.

קחו למשל אדם החושב את עצמו ל"אחר". הוא חושב שהוא אמריקני, או אנגלי או צרפתי. הוא אדם שעובדת היותו יהודי - חלק מן העם היהודי - אינה מעניינת אותו כלל והוא מעדיף להיקרא אמריקני במקום יהודי. קחו יהודי זה והראו לו שבת מהי, הכנסת אורחים מהי, למדו אותו ועיזרו לו לגלות את יהדותו, עד שבפעם הבאה כאשר יתבקש למלא שאלון, לא יהסס לציין תחת לאום: "יהודי". אם עשיתם זאת, הפכתם את ה"אחר" ל"בן" - בן העם היהודי ובנו של מלך מלכי המלכים. זו הייתה עבודת-חייו של הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק - להפוך "אחרים" רבים להיות "בנים" ו"בנות" לעם ישראל.

מה משמעות השם "יצחק"? הוא נגזר מן המלה "צחוק" המבטאת שמחה, דרכה של חב"ד-ליובאוויטש ודרכו של הרבי שליט"א, ממלא מקומו של רבי יוסף יצחק, היא שאין להשתמש לצורך עבודה זו של הפיכת ה"אחר" ל"בן", במקל חובלים ולהכות על ראשיהם של אנשים שאינם מיטיבים את דרכם. אדרבה, הדרך לקרב יהודי היא רק על ידי שמחה, על ידי חיוך רחב, חמימות וידידות...

עם חלוף השנים אנו מתקרבים יותר ויותר לביאת המשיח. חז"ל מלמדים שיהיו כמה תקופות בעידן המשיח. בתקופה היותר אחרונה יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ. (זו תהיה תקופת תחיית המתים). אך עד אז, כדי לסלול דרך לחיים של יותר קדושה ופחות טומאה, עד לאפס טומאה, הורה לנו הרבי שליט"א כיצד יכולים אנו כבר היום לסלק את הטומאה במידת-מה, על ידי פעולות שונות: - על ידי שניפטר מצעצועים שצורתם היא של חיות טמאות, על ידי תוספת צניעות, על ידי אי-שימוש בשמות לועזיים, או על ידי שנלמד את ילדינו לומר "ברוך השם". בדרכים רבות ושונות נוכל להוסיף יותר קדושה ולדחוק את הטומאה. עלינו להתכונן לעולם חדש - עולם של ימות המשיח. ולכן עלינו לשמור על קשר עם הרבי שליט"א, להקשיב לדבריו היטב ולדעת כי מימושה של כל הוראה נוספת מצעידה את העולם אל שלב נוסף, ומכינה אותו לקראת חיי ימות המשיח.