חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

נספח: מצות הכנסת אורחים

חשיבות המצוה

מצוות הכנסת אורחים, קדומה כקדמותו של היהודי הראשון אברהם אבינו. בין כל האישים הגדולים שמספרת עליהם התורה, בולט אברהם אבינו לא רק כאיש האמונה אלא גם כאיש החסד. על פי המפרשים, הוא היה יושב בפתח אוהלו, צופה לעוברי-אורח כדי להזמינם לסור לביתו. בעת שהיה עושה הכל כדי להעניק להם את מירב הנוחות הפיזית, היה גם מרומם אותם באופן רוחני, על ידי נדיבותו המאירה. אכן, למדנו שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה – את הנשים, לדבוק בה' על ידי הדוגמה האישית שהם נתנו והתורה שלימדו. שתי שיטות יעילות אלו, להעמקת אהבת היהדות ואהבת כל יהודי, נמצאות באופן טבעי ביותר בהכנסת אורחים, ואולי משום כך, נעשתה מצוה זו למצוה כה מרכזית ביהדות.

יהודים נזקקו תמיד להכנסת אורחים מצד יהודים אחרים כדי לשרוד ברוחניות, ואפילו – במשך הדורות החשוכים של רדיפות הגויים – כדי לשרוד בגשמיות. אך קיימת התמסרות למצות הכנסת-אורחים במסורת היהודית שהיא הרבה מעבר לדרישות של אילוצים. סיפורים של צדיקים חסרי-כל ואנשים פשוטים שעשו מאמצים כמעט על-אנושיים כדי לקבל אורחים לשבת, מצויים בשפע במקורות הקלאסיים. וסיפורים מן המציאות של ימינו על יהודים בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית שסיכנו את חייהם ממש, בהכניסם אורחים בליל-הסדר, מרובים לא פחות. יהודים ידעו תמיד ש"כשאני לעצמי, מה אני?" (פרקי אבות א, יד).

אולם, רוב היהודים ברוב הזמנים לא הוצרכו לראות מצוה זו כענין כל-כך קריטי. הסיבה העיקרית והמספקת להכנסת האורחים, היא פשוט, שהיא מגדילה את עונג-השבת עבור המארחים והאורחים כאחד. שולחן שאליו מסובים רק בני-הבית נראה מלא דיו ביום חול סתם, אך בשבת, ייראה השולחן ריק משהו, חסר משהו. חסרים לנו הקולות החדשים המצטרפים אלינו בזמירות ובצחוק.

האורח גם מאפשר למארח להיות מודע ליופי והערך החינוכי של השבת. אם האורח איננו שומר-מצוות במידה זו או אחרת – יהיה אולי צורך ללמדו די הרבה, מה, שבדרך-כלל, מועיל גם למארח. לימוד הזולת עוזר לנו עצמנו ללמוד, לנסח מחדש, ולחזור וללמוד. כפתגם חז"ל: "יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני (עני בממון, בדעת, ברוח, או בכל דבר אחר), העני עושה עם בעל-הבית" (מדרש-רבה ויקרא לד, י).

עבור ילדי המארח, החוויה של אורחים לשבת, לעיתים קרובות, יש לה ערך שלא יסולא בפז. זה מלמד אותם, באופן של התרשמות עמוקה מדוגמה חיה וללא הטפת-מוסר, שיש משהו מיוחד בכך שיש להם שבת, משהו שאנשים אחרים רוצים ללמוד עליו, וליטול בו חלק יחד עימם. כמה מזכרונות הילדות המוקדמים של נחמה, על שבת, הם של אימה המסבירה לאורחים כיצד ליטול ידיים; של אורחים השואלים שאלות; וזכרונות על מתן התשובות של הוריה לאורחים, שמתוכן למדה הרבה יחד עם האורחים. לראות את הקידוש, למשל, דרך עיניהם של האורחים, גרם לה להעריך יותר את היופי שבו.

ילדים קולטים בעקיפין הרבה יותר, מאשר הלימוד הישיר שהוריהם מלמדים אותם. הם קולטים גם הקשרים מרומזים. נחמה גם מרגישה שהיא למדה מהוריה סגנון אירוח שלם – כיצד ללמד אורחים בטבעיות, כיצד להיות את עצמך בחברת אורחייך. כיצד לקבל פניהם בשמחה, וכיצד להתייחס אליהם כאל חלק אינטגראלי של המשפחה. למעשה, כל-כך אינטגראלי, שאחת הרכישות הראשונות של נחמה אחרי חתונתה היתה ספה-מיטה עבור אורחים.

בזמנים שבהם ילדים יהודיים גדלים עם עוד אח נוסף לכל היותר, בבית גדול ונוח שבו "אין מקום לאורח" – הרי הדרך היהודית המסורתית של הכנסת-אורחים, היא די נדירה ונדרשת ביותר. היא מפתחת גילוי לב והתעניינות באחרים אצל הילד, ומלמדת אותו כיצד להיות יצור חברתי יהודי.