חכמת לבה של נחמה גרייזמאן

פרק ראשון: שליחות

ניצחון ברכבת התחתית

(תורגם מתוך "די אידישע היים", אביב תשל"ה)

זהו סיפור אמיתי, אף כי שמות האנשים והמקומות שונו, מסיבות מובנות, הסיפור התרחש באוקטובר האחרון, 1974.

עם כניסתי לקרון הרכבת התחתית, הבחנתי באשה בעלת מבנה-גוף כבד במכנסיים רחבות, יושבת בפינה וסורגת סוודר ירוק. היא נראתה יהודיה אם כי לא יכולתי לדעת זאת בבירור. התהייה על יהדותה וכן על יהדותה של כמעט כל אשה שנקרתה בדרכי, היתה כבר אוטומטית, מאז הביע הרבי את בקשתו, ליתר דיוק, את תחינתו, שכל אשה יהודייה, וכל בת מגיל 3 בערך, תדליק נרות שבת ויום-טוב.

"דברי איתה על נרות, הרי זה ערב-שבת, זמן מושלם", אמר קול צלול ורם בתוכי. "אוה, שתוק", ענה לעומתו קול רם וצלול עוד יותר, "זה יום שישי, אני סחוטה לגמרי, ואני רוצה לגמור לבדוק את המבחנים האלה, ובכלל, הרי אפילו אינני בטוחה שהיא יהודיה". (את מי אני מנסה לרמות? אני כמעט בטוחה שהיא יהודייה!).

"אז מה יש לך להפסיד? תשאלי - היא כבר תאמר לך. אם היא אינה יהודייה, אז תוכלי לבדוק את המבחנים במצפון נקי. ואם היא כן יהודייה, הרי את אמורה לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקך".

"אך אני, פשוט, אינני במצב-רוח הולם. אני משוכנעת שהיא כבר במילא מדליקה נרות. אם אצעד לעברה עתה, ואשאל אותה אם היא יהודיה ואם היא מדליקה נרות שבת, היא תחשוב שאני קצת 'מסובבת'".

הידקתי את שיניי וצעדתי לעבר הקצה הרחוק ביותר של הקרון, כדי להטביע את שני הקולות הפנימיים עם ויכוחם הלוהט. הוצאתי את עבודתי וניסיתי לשכוח את הגברת הסורגת סוודר ירוק, אך כמובן זה לא עזר; תחושת האשמה גברה עלי. "ובכן, את אוהבת לקרוא לעצמך חב"דניקית. כרגע את בודאי אינך מתנהגת כיאות לכינוי זה".

"אבל אף אחד אינו מושלם. מה אתה רוצה? הרי אינני יכולה לדבר אל כל נערה או אשה יהודיה שאני פוגשת בדרכי. אני אשתגע. אני כל-כך עייפה, האם לא מגיעה לי קצת מנוחה משלי? איזה רושם אני כבר אעשה אם אנסה לשכנע מישהי בזמן שאין לי מצב-רוח לזה בכלל? עזוב אותי ודי".

התנפלתי על דפי המבחנים, וכאשר רשמתי ציונים במבחן השלישי, נפל צל על הדף. הרמתי את עיניי, אוה, לא! זו היתה הגברת, כשסריגתה תחובה בתוך סל קניות מפלסטיק. "סליחה, גבירתי, האם רכבת זו עוצרת ברחוב ה-23?"

"אני חושבת שכן", מלמלתי ומיהרתי להמשיך בעבודתי. האשה נכנסה אל הקרון השני. בקרון שלנו היו רק נוסעים ספורים, אולי היא אוהבת יותר אנשים בסביבתה, הרהרתי.

עתה הייתי רגועה. בוודאי אין מצפים ממני לרוץ אחר מישהו אל תוך קרון אחר; אפילו מצפוני הקפדן אינו יכול לתבוע זאת. זה דבר אחר כשפוגשים מישהו, אך אינני חייבת לרדוף אחרי כל אשה ובת יהודיה. הבה נהיה מציאותיים.

כבר עברתי על מחצית המבחנים כשלפתע נשמעה הודעה ברמקול של הרכבת שלנו:

"יש לנו תקלה במערכת האיתות. כל הנוסעים מתבקשים לרדת בתחנה הקרובה, ברחוב ה-110 ולקחת את הרכבת המקומית אל התחנה ברחוב ה-96, שם תוכלו להמשיך ברכבת האקספרס".

הנוסעים המוקנטים החליפו מבט של קבלת-הדין השמור למצבים מרגיזים מעין אלה.

בעודי ממתינה בתוך הקהל לרכבת המקומית, ברח' ה-110, נעמדה לה הגברת במכנסיים הרחבות החומות, בדיוק על ידי. "אני חושבת שמישהו מנסה לרמוז לי משהו. זה איננו צירוף מקרים. האם לעיתים קרובות נותן לך ה' כל-כך הרבה הזדמנויות לתקן משגה"? שלא ברצוני נזכרתי בשיעור שלימדתי את תלמידות כיתה ד', רק אתמול. הנושא היה, עשרה הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, כה בקפידה הסברתי לתלמידותי הצעירות, שאנו היהודים, תמיד מקבלים נסיונות מלמעלה כדי לראות כמה חזקה אמונתנו, כמה חזק רצוננו לקיים את מצוות השם. כל נסיון נראה קשה מנשוא, משהו שכמעט בלתי אפשרי לעשותו, אולם מהרגע שאתה מראה ליצר הרע, מי פה בעל-הבית האמיתי, אזי כל הבעיות והקשיים כמעט נמוגים מאליהם. במחשבתי התכווצתי מבושה; מה היו תלמידותי חושבות אילו ידעו באיזה אופן אומלל לא עמדה מורתם בנסיון...

"עתה, או אף פעם". נשמתי נשימה עמוקה ופניתי אל הגברת בחיוך ידידותי, "עכשיו זה יקח לנו שעות עד שנגיע הביתה; קודם, המתנה לרכבת המקומית ואחר-כך לאקספרס, זה ערב-שבת, ויש לי המון דברים לעשות. זה יהיה נורא אם אאחר". היא הניעה ראשה בהסכמה. "ואחרי שאגמור את הסידורים שיש לי לעשות בעיר, עדיין יקח לי זמן לחזור לברונקס".

"דרך-אגב, את מדליקה נרות שבת?" אמרתי את זה, ותגובתה היתה לגמרי ישירה. "כן, אני מדליקה, בתי סוזאן נעשית דתית בזמן האחרון, והיא השפיעה עלי בשנה שעברה, להתחיל להדליק נרות, את מלמדת בישיבה? ראיתי אותך עולה ברח' ה-241".

"כן, אני מלמדת את כיתה ד'". הרגשתי די מטופשת ככל שחששותיי גוועו נוכח חביבותה. "אני אוהבת את עבודתי, אולם הנסיעה היא טרחה גדולה. דרך-אגב - סוזאן, אף היא, מדליקה נרות שבת?

"לא, רק אני מדליקה. האם לא מחויבות בכך רק האימהות?"

"האם שמעת פעם על חסידי ליובאוויטש בברוקלין?"

"בודאי. לפני שבע שנים, חסיד ליובאוויטש אחד שלח את בתי סוזי למחנה-קיץ דתי בהרי הקטסקיל".

"גם אני שייכת לחסידים אלה. הרבי שלנו פתח במבצע שמטרתו לעודד כל בת יהודיה מגיל 3 בערך, להדליק נרות שבת ויום-טוב, בנוסף לנשים הנשואות. אולי תוכל אף סוזאן להדליק נרות?"

"היא תקפוץ משמחה! באמת. היא פשוט אוהבת כל דבר יהודי, הנשמה הטובה הזאת. אוה, את ממש מתוקה שסיפרת לי. אינני יכולה לחכות עד שאספר לה".

לכאורה, הייתי צריכה להרגיש נפלא, אלא שהרגש העיקרי שהרגשתי היה בוז עצמי, כאשר נזכרתי במחשבות שמילאו אותי רק לפני רבע שעה. ניסיתי לתקן את המעוות.

"את מכירה את הברכה על הנרות?"

היא נאנחה כנכלמת. "מעולם לא למדתי לקרוא עברית, אז אני מדליקה את הנרות, וסוזי אומרת את הברכה בשבילי". בזריזות הוצאתי פנקס, "אני אכתוב לך את הברכה באנגלית, כך שתוכלי, מהיום, לומר אותה בעצמך"

היא הסתכלה בי מלאת תודה. "זה בהחלט יום מזל בשבילי. אני כה שמחה שהייתי צריכה לרדת העירה וכך, לפגוש בך". לשמע זאת, קולי הפנימי נעשה נוזף ותובעני עד שלא יכולתי לשאת - מהיום והלאה הוא לא יניח לי עוד, במצבים כאלה.

"ומה שמך?" היא שאלה אותי כשהמתנו לרכבת האקספרס ברח' ה-96. בביישנות הסברתי לה ששמי לא יהיה עוד שלי לאורך זמן, כי אני מתחתנת בעוד כמה שבועות עם תלמיד-ישיבה מישיבת ליובאוויטש, ומבלי לחשוב הוספתי, "אולי תבואי את וסוזאן לחתונתי? נשמח מאוד לקבל אתכן".

דמעות עמדו בעיניה כשבירכה אותי במזל-טוב. "את יודעת, מעולם לא הייתי בחתונה חסידית, אני אשמח מאוד לבוא. סוזאן תשתולל משמחה. אני כל-כך מודה לך, את בטוחה שזה יהיה בסדר?"

לא אאריך עוד - שתינו החלפנו בינינו כתובות, ובמשך שארית הנסיעה סיפרה לי הגב' פרידברג את סיפור חייה העצוב. בעלה נהרג בתאונת דרכים לפני שבע שנים, והיה עליה לגדל בעצמה, בסיוע ממשלתי, את סוזאן, היום בת 17 ומסיימת תיכון, ואת אדריאן, בת 22. תינוקה הראשון היה בן והוא נולד מת. לא עלה בידה, למרות רצונה, לתת לבנותיה חינוך במוסד דתי, כי לא יכלה לשלם את שכר הלימוד הגבוה של ה"ישיבה" לבנות המקומית. מתוך כעס ואכזבה פנתה לכת נוצרית מסוימת שבה השתוקקו, כמובן, מאוד, לקרב ו"ללמד" נשמות חדשות. היא פנתה עורף ליהדותה; אדריאן התגוררה במנהטן ולמדה בקולג' העירוני. אולם בבנין שבו גרו, היה גם זוג צעיר שהפך לאחרונה להיות דתי בעזרת סמינר ידוע בשכונה. הם התיידדו עם סוזי, והיא נעשתה שומרת מצוות בעידודם ובסיועם. בני הזוג לימדו אותה אודות שבת ונושאים אחרים ביהדות, וסוזי הביאה הביתה אורה ושמחה.

בעת שנפרדנו ברח' ה-23, לא יכולתי לחשוב על דבר - בהמשך הנסיעה - מלבד על המלחמה הפנימית שהיתה לי. ידעתי שחששותי לא היו מיוחדים במינם; הרבה אנשים חשים שלא בנוח ואינם ששים לגשת ליהודי זר.

אנו מוצאים - ואולי זו עצרת היצר - אין-ספור של תירוצים למנוע מאיתנו ליצור את הקשר. ה"אני" האמיתי שלנו יודע שזהו ניסיון; שזו זכותנו וחובתנו כיהודים לעסוק בצדקה רוחנית. מי היה מהסס לרגע, לחלק את פיתו האחרונה עם יהודי גווע ברעב? אולם כאשר מדובר בהתחלקות במים החיים של התורה, המרווים את הצימאון הבוער בלבו של כל יהודי, אז אנו מהססים ויושבים בטלים. כמה נשים ובנות יהודיות ברכבות התחתיות, באוטובוסים, בסופרמרקטים, מחכות עדיין שאני או את ניגש אליהן ונספר להן על הדלקת נרות שבת? איך נחזק את כוח רצוננו, את נשמתנו האלוקית?

ישנו עקרון ידוע, שבמידה שענין רוחני מסוים, הוא חיוני ביותר, בה במידה, ישנם מניעות ועיכובים המונעים את היהודי מלבצע את הענין הדחוף, אם הקושי במעשה מסוים נראה כאילו אין להתגבר עליו. הרי זה כמעט הוכחה לכך שהמעשה הזה הוא טוב וחשוב וחייב להיעשות, שאם לא כן, מדוע איכפת לו ל"רע" כל-כך, עד שהוא מתאמץ מאמץ רב לעצור אותך?

הגעתי הביתה 15 דקות מאוחר מן הרגיל בימי שישי, אך לא היה איכפת לי בכהוא זה, רצונכם לדעת את סוף הסיפור? ובכן, הגב' פרידברג התקשרה אלי ביום ראשון והודתה לי שוב ושוב על אדיבותי, היא וסוזי סופרות את הימים עד לחתונתי. תוך כדי שיחה סיפרתי לה על ה"פגישה" עם חב"ד - סוף שבוע המתקיים פעם בשנה מטעם ליובאוויטש, לסטודנטים המעוניינים בנושאי יהדות וחסידות. ה"פגישה" תיערך שבועות אחדים אחרי חתונתי, והזמנתי את סוזאן להשתתף.

שתיהן הגיעו לחתונה ונהנו עד מאוד. סוזי גם השתתפה ב"פגישה" שעודדה את רוחה (למרות שלא הסכימה עם כל מה שאמרו המרצים). בס. פאול, מיניסוטה, קיים מכון "לחיות וללמוד" המנוהל על ידי ליובאוויטש בחווילה גדולה השייכת להם; תקופות לימודים בנות כמה שבועות, מתקיימות שם שלוש פעמים בשנה כדי ללמד נשים צעירות על יהדותן, החל במושגים הבסיסיים ביותר. מאמץ רב נעשה ב"פגישה" בניו-יורק, לשלוח כמה שיותר אורחות ללמוד בס. פאול בעונת הלימודים הבאה, ואני שמחתי ביותר להיווכח שסוזאן היתה בין הבנות ששוכנעו לנסוע לשם.

מאז שובה ממיניסוטה, מגיעה סוזאן כל שבוע לקראון הייסט כדי לבלות בה את השבת, וביום ראשון היא שומעת שיעורים במכון חנה. אימה מתקשרת אלי מפעם לפעם כדי לספר לי שסוזאן מרגישה כמו אדם חדש; להודות לי על תשומת ליבי ולהרעיף עלי ברכות ותשבחות. הן מכשירות את מטבחן שיהיה כשר למהדרין ומרחיבות את ידיעותיהן ביהדות. הגב' פרידברג לומדת לקרוא עברית בעזרת שכנה בעלת רצון טוב, וחיים חדשים נפרשים לפני שתי נשמות יהודיות מאושרות.

איך אוכל לשכוח את אותה נסיעה ברכבת התחתית? האם אעז פעם להתעלם שוב מאותו קול פנימי? האם אוכל להרשות זאת לעצמי? האם יכולה את?