חכמת לבה של נחמה גרייזמאן
נספח: מצות הכנסת אורחים
כיצד לנהוג באורחים בעיתיים
הזמיני רק מתוך רצון כנהמה קורה אם יש לך סיבה טובה לחשוב שאותו רווק הנראה
גלמוד, או אותם בני-דודים שלישיים שבאו מחוץ לעיר, שאת מרגישה כי מן הראוי להזמינם,
אינם אלא משעממים גמורים היכולים לדכא את אוירת השבת שלך? או יותר גרוע, מה אם האדם
שאת מרגישה מחוייבות להזמינו לסעודה, הוא אנתרופולוג חובב העושה עבודה בשטח, על "המאובנים
האקזוטיים האלה ששרדו בתוך החברה התרבותית של ימינו" – כלומר, יהודי מנוכר ליהדותו
– או קרוב-משפחה העויין את המנהגים הפאנאטיים, החדשים שלך, או חותנת מפחידה, או סטודנטית
ביישנית ומכונסת בתוך עצמה, או זוג מלא חששות מן השבת הראשונה שלהם בבית "אורתודוכסי
אמיתי?" כל אחת מן האפשרויות האלה יכולה להיות מרתיעה, ללא קשר עם מידת הניסיון שיש
לך כשומרת שבת או כמארחת.
האמת הברורה הזאת, שהזמנה חייבת להינתן רק מתוך נכונות כנה, לעיתים קרובות מיטשטשות
על ידי תחושה מוטעית של מחוייבות. אם את חשה חוסר-רצון להזמין מישהו, שאלי את עצמך
אם את באמת מוכרחה לעשות זאת – לא אם את "חייבת" זאת למשפחה או למצוה, אלא אם את
מוכרחה. וכן, שאלי את עצמך מה אם לא תזמיני אותו, האם זה ישנה
משהו בחייו של אותו אדם או בחייך, בעוד שנה? למעשה, אולי מלבד קרובי
משפחה מידיים, והורי בן-הזוג, אף אחד מכל האורחים האפשריים שמנינו, איננו בכלל מישהו
שחייב להיות מוזמן לשולחן השבת שלך.
אם בכל זאת החלטת להזמין אותו או גילית שהאורח הבעייתי כבר נחת עלייך, יש דרכים
להתמודד. נתחיל באחד מן הפחות מזעזעים אך יותר מכבידים, שבין האורחים הבעייתיים – האורח
המשעמם.
אותן הנשים המיידעות אותנו, משתמשות בדרך כלל בשתי שיטות לגבי האורח המשעמם. הראשונה
פרגמאטית והשניה פילוסופית. אם הן חשות שהן באמת ניסו הכול עם האורח המסוים הזה, ללא
הצלחה – הן נסוגות בנימוס, הן מציעות לו עוד מזון לאכול, עוד ספרים לקרוא, מישהו אחר
היכול לשוחח איתו, סיפור שהוא יכול להקריא לאחד הילדים, אלבום תמונות שהוא יכול לעיין
בו – כל דבר שמאפשר להן לחמוק ממנו בעדינות. ילדים הם פתח-מילוט מצויין. אף אחד לא
ייפגע אם את חייבת "ללכת לטפל בילדים", ואם הם כבר לא כל-כך קטנים, את יכולה תמיד להיזכר
פתאום שזו שעת-הסיפור שלהם, והילדים מצפים לך. במשך היום, את יכולה גם לטעון שאת עייפה
וללכת לשכב קצת.
גישה שניה לגבי האורח המשעמם היא הגישה הפילוסופית, או יותר נכון, הרחמנית והסלחנית.
"לנו, היהודים, יש נשמה אחת משותפת", מזכירות לנו הנשים הנ"ל. "אנו חייבות לדעת להתעלם
מהתנהגותו המשעממת החיצונית של אותו אדם, ולהתבונן בעובדת היותו מאוחד עימנו. אם היה
לך אח שאבדו עקבותיו כבר מזמן, ולפתע שב הביתה. האם היה משעמם אותך? הנה, האורח הזה
הוא אחיך". לאחר הרהור, אומרת נחמה, "אם האורח הזה, כל-כך קשה להסתדר איתו,
משהו בודאי קרה לו, יש לו כנראה בעיה רצינית, אך אני צריכה לסבול
אותו רק שבת אחת, ואילו הוא, מסכן, חייב לסבול את עצמו במשך כל ימי חייו".
מקרה עצוב אחד, אף הוא ריכך את גישתה של נחמה לאורחים משעממים. נערה אחת שלמדה במכון
לבעלות-תשובה, בלטה בכך שכמעט אף פעם לא הגיעה לשיעורים בזמן ואף הפסיקה כליל להופיע
באחדים מהם, היו לה רק מעט חברות ונראתה לגמרי לא מעורבת במה שהולך. יום אחד כאשר לא
הגיעה לארוחת בוקר, ואף לא לשיעורים המוקדמים, התעורר אצל המורה רגש מבשר רעות, יחד
עם כמה תלמידות הוא מיהר לחדרה, פתח את הדלת הנעולה ומצא אותה מחוסרת-הכרה, בקבוק ריק
של כדורי שינה ניצב על יד מיטתה. למרבה המזל השיבו הרופאים את רוחה בזמן, אך חברותיה
לכיתה חשו מאוד אשמות. מנהל המכון הקדיש את שיחת-השבת השבועית למקרה של הנערה הזו.
"כאשר ה' נתן את התורה על הר סיני, הוא לא נתן אותה למצליחים, ליפים, או לפופולאריים.
הוא נתן את התורה לכולנו, עבור כולנו. הנה, את מי אנחנו רוצים כאורחים, בדרך כלל? את
אלה שאנו חשים שהם יעריכו אותנו ואת מאמצינו, את אלה שיהיו מעניינים או משעממים. אולם,
אנשים אלה תמיד ימצאו מקום שבו הם יהיו רצויים בשבת; ואילו האחרים, לא. מצוה יש לעשות,
כי כן ציוה ה'. איננו עושים אותה כי אנו נהנים ממנה. יש נטיה להתעלם מאותה "מה-שמה"
ולומר, "אוי, לא אותה!" אבל אז, עבור מי אני עושה את המצוה? רק עבור עצמי".
מחשבות מסוג זה, עוזרות לאלו המרבות לארח – להתמודד עם אורחים משעממים, ולאמיתו
של דבר, עם כל אורח בעייתי.
יהודי מנוכר ליהדותוכמעט לכל מארח שומר-מצוות, היה פעם אחת לפחות, אורח מנוכר
ליהדותו, לסעודת שבת. במקרה של בעלי-תשובה, היהודי המנוכר הוא בדרך כלל קרוב-משפחה,
ובמקרה של כל אחד אחר – בעל תשובה או לא – הפותח את ביתו לאורחים של שבת, האורח המנוכר
הוא בדרך כלל סטודנט צעיר שאינו יודע על יהדותו מאומה, הלומד בקולג' הקרוב או המתעכב
בעיר בדרכו לאן שהוא. לפעמם הוא יהודי שאפילו נטש את זהותו היהודית לגמרי.
הנשים שלנו הנ"ל, היו צריכות לסרוק את זיכרונן היטב כדי להיזכר באורח כזה. הן זוכרות
היטב עשרות אורחים המשתוקקים ללמוד על השבת וליטול בה חלק. היהודי המנוכר והבלתי מתעניין,
הוא נדיר. לעיתים קרובות, אין זוכרים אותו רק בגלל שתיקתו, אך בסופו של דבר, כל אחת
מן הנשים ענתה, "אוה, כן, היה לנו אחד כזה..." מתברר שזה של נחמה היה "יהודי למען ישו",
זה של שרה היה חולה-נפש כפי שהתברר יותר מאוחר. זה של מלכה החזיק את בני המשפחה ערים
בליל-הסדר עד ארבע לפנות בוקר, כשהוא דוחף את השקפותיו החולקות על היהדות. זה של רחל
היה ציוני חילוני דוגמאטי, וכל אחת גירדה לפחות איזה הומאניסט אנטי-דתי אחד.
מלבד קרובים עויינים שעליהם נדבר אחר-כך, האורח המתנכר המזדמן אליכם מפעם לפעם,
איננו בעיה מאיימת כל-כך. "ברוב המקרים – אומרות הנשים שלנו – הוא מפתח אהדה ליהדות,
לאחר שהתנסה בחוויה של שבת אמיתית, ואם זה לא כך, הוא, מן הסתם, לא ישוב להטריד אותך
עוד".
מה שעוזר לה להתמודד עם יהודי מתנכר, אומרת מלכה, היא המחשבה למה, בכלל, הוא הגיע
לביתה, או שהוא מנסה לשנות את השקפותיה ולהביא אותה לראות את האור – ובמקרה כזה הוא
פשוט יכשל – או שבתוך תוכו הוא בעצם רוצה שישכנעוהו. גם את אותם שבאים פשוט מתוך סקרנות,
היא משייכת לקבוצה השניה.
שרה הפותחת את ביתה לאורחי-שבת זרים, כמעט כל שבוע, טוענת שפגשה מעטים מאוד שהם
באמת מנוכרים ליהדותם. "את מאכילה אותם, מלמדת אותם קצת "תניא", עונה בכנות לשאלותיהם.
אם את מראה להם חמימות ומקבלת אותם כפי שהם, את נוגעת בליבו של כמעט כל אחד. כאשר את
טומנת זרעים באדמה, לפעמים זה לוקח שנה או יותר עד שהזרעים נובטים, אך את זרעת אותם.
אני מאמינה ששום מילה טובה אינה הולכת לאיבוד".
לאסתר, אמונה דומה בכוחן של האמת וההתייחסות הטובה. "היו לנו אורחים בעלי דעה קדומה
נגד החסידות", היא אומרת, "אך דוד בעלי, יכול להסביר דברים במונחים שלהם. בדרך כלל,
בסוף השיחה, הם אומרים "האם זו החסידות? זה כל-כך מעניין!" אולם לא הכל היא ההסברה.
אסתר מכניסה את אורחיה – מתנכרים או לא – לתוך הקצב הקדחתני של קבלת השבת, בכך שהיא
מבקשת מהם לעזור לה בהכנות של הרגע האחרון, ובכך שהיא שמה קלטת מלהיבה. "לפעמים האורחים
אינם רוצים אלא שיחה קלה ואכפתית", היא מציעה, "לא רק תורה".
כל הנשים שפנינו אליהן מדגישות שיש לשמור על קור-רוח כאשר את מותקפת, "הקשיבי מתוך
נימוס", מייעצת רחל, המתוודה שהיא עצמה מתרגזת מאורחים ציוניים חילוניים דוגמאטיים.
"במקום לזכות בנקודות, אני מעדיפה להקשיב למה שנאמר בין השורות. אם את מתקיפה מישהו,
הוא, בדרך כלל יגן על עצמו בתוקף. אינך מרוויחה מזה שום דבר, לכן משכי ידייך, הציבי
דוגמה טובה, עוררי בהם סקרנות". אילנה נשארת שלווה נוכח אורחים הצוחקים על הנייר-טואלט
החתוך ועל נורת המקרר המוברגת החוצה. אני פשוט מנסה להסביר וממשיכה הלאה", היא אומרת.
"למעשה, אני נוטה להימנע מיותר מדי דיבורים על יהדות עם אורחים שאינם שומרי-מצוות,
אני עונה לכל שאלה שמתעוררת ופשוט נותנת לאוירה הרגועה והחברותית לדבר בעד עצמה". חנה
מוצאת שהרבה אורחים בעלי רוח לחימה, מתפרקים מנשקם על ידי דיבור גלוי והומור. "הרגשתי
שזה מוזר, כאשר התחלתי בזה לראשונה", היא מתוודה. "אני עדיין חשה כך לפעמים, אולם זהו
חלק ממכלול השבת, ולגבי זה עובד".
הילדים יכולים, לעיתים קרובות, לתרום הרבה. כמה אורחים הרחוקים מיהדותם מתפעמים
בראותם את התלהבותם הברורה של הילדים מן השבת ואת שמחתם. זה עלול לגרום להם לחשוב מחדש,
וכן, גם אורחים מתנכרים, הם לעיתים קרובות פחות עויינים כאשר הילדים הם אלה שמסבירים
את הלכות השבת. זהו מצב פחות טעון-מחלוקת מאשר אם אורח כזה שומע את דיני השבת ממבוגר
אחר.
לבסוף – מציעה רבקה – היו קשובים לזרמים תת-קרקעיים. היא מספרת על בן-דוד שתמיד
היה שואל שאלות כבוחן מה תהיה התשובה ולא כשש אלי קרב. "זה נראה כאילו הוא מפחד מפני
ההתעניינות שלו עצמו", אמרה, "וזה עדיין אצלו כך".
נניח שהשבת נסתיימה עכשיו, והאורח שלך, המתנכר ללא תקנה, נשאר יהודי מתנכר ללא תקנה.
אם את חשה באיזה שהוא מקום מדוכאת או כעוסה, נסי לקבל זאת באופן פילוסופי. את עשית
מה שהוטל עלייך לעשות. "לא הכל תלוי בנו", שרה מזכירה לנו, "'חלק מהדברים' תלוי בה'.
לפחות תוכלי להרהר בכך שהאורח המתנכר הזה בילה זמן נעים בביתך. הוא לא יסתובב יותר
ויאמר, 'כל החרדים האלה הם כל כך...' אולי הצלחת לפתוח את הדלת כדי סדק".
קרובי-משפחה עוייניםהיה מעניין לגלות במהלך הראיונות שעשינו, שלא רק לבעלי-תשובה
יש אי-הסכמה דתית רצינית עם בני-משפחה קרובים. אשה אחת שגדלה בבית שומר-מצוות אך "ללא
תורה" כהגדרתה, סופגת חיצי ביקורת – גם מהוריה וגם מאחותה שהפכה להיות חילונית – מאחר
שנעשתה "חרדית קיצונית" כהגדרתם. אשה אחרת ממשפחה לא-חסידית צריכה תמיד להחליק וליישר
"נוצות סומרות" מאז שעברה להשקפת-עולם של החסידות החב"דית.
מכל מקום, בעלי התשובה הם אלה המתנסים בבעיה של קרובי-משפחה עויינים באופן מכאיב
ביותר, ככל שהם נכנסים יותר לתוך עולם שונה, לתוך זווית שונה של הסתכלות, כמעט על כל
דבר, גם בעלי התשובה וגם קרוביהם יכולים לחוש את הפער ההולך ונפער ביניהם. הורים מפרשים
את בחירת ילדיהם כדחיה כלפיהם וכלפי כל מה שהם מייצגים, ובמקרים מסוימים, זו אכן האמת.
אחים ואחיות אינם יכולים להבין את "הקיצוניות המטורפת" הזאת, הנותנת עדיפות למערכת-כלים
כשרה על ביקורים אצל בני-המשפחה. במקרים אחדים אין דרך לסגור את הפער. כך שבעל-התשובה
וקרובי-משפחתו נפרדים לצמיתות. בכל אופן, למרבה המזל, אין זה כך ברוב המקרים. בעל-התשובה
חפץ, בדרך כלל, לשמור על יחסים טובים עם קרובי-משפחתו, אושרו שנעשה עתה גדול יותר,
ותחושת השלווה בתוך עצמו מאפשרים לו אפילו לאהוב אותם יותר מאשר קודם.
נסיונן של הנשים שראיינו מלמד שהרבה תלוי בקירבה שהיתה בין בני המשפחה לפני שבעל-התשובה
החליט על דרכו החדשה, באורך הזמן שחלף מאז אותה החלטה, וכן בסובלנות של שני הצדדים.
רות, הבאה ממשפחה שומרת-מצוות, חשה את כעסם של הוריה מפעם לפעם ככל שהיא נעה "ימינה"
יותר בקשת הצבעים של היהדות הדתית. אולם, מאחר שהיו לה יחסים טובים עימם כל ימיה, היא
יכולה להסתדר עם זה. כאשר אביה רטן לעומתה פעם, שהיא נהייתה "פאנאטית", היא ענתה, "אבא,
אני פשוט עושה בדיוק מה שאמא שלך היתה עושה". לאחר זמן, הוא למד להסכים איתה. רות מציעה:
"התייחסו בחביבות ובחמימות, כך שהוריכם יבינו שהם לא איבדו אתכם". מכל מקום, את אינך
אמורה לשאת בכל העול של שמירת הקירבה לבני-משפחתך. תני גם להם לתרום את חלקם.
רבקה, שהחלה לשמור מצוות לפני כשלוש-עשרה שנה, מגיעה מבית קונסרבטיבי שבו מקילים
בשמירת מצוות. הוריה שמרו כשרות והדליקו נרות-שבת, אך זה בערך כלל את כל המצוות שקיימו.
בהתחלה הם היו מרוצים משאיפתה לשמור יותר, אך ככל שעבר הזמן הם החלו לחוש מאויימים.
כאשר החלה לשחרר את נורת המקרר מדי ערב שבת, הם היו משוכנעים שהיא יצאה מדעתה! בכל
זאת, מכיוון שתמיד היו לה יחסים טובים עימם ועם אחותה החילונית המבוגרת, הם הצליחו
להסתדר יחד, הוריה הסכימו לשינויים מסוימים בתחום הכשרות וסעודות השבת נעשו יותר מסורתיות.
הם היו צופים בטלוויזיה בחדרם והיא היתה קוראת בחדרה. הדיונים איתה התנהלו בדרך כלל
באוירה שקטה, אם כי כמה מתחים התעוררו בינה ובין אימה.
השינוי החל כאשר הוריה עברו מניו-יורק לפלורידה. פתאום ראתה האם שאנשים רבים עושים
את אותם הדברים שרבקה עושה מזה שנים. בעבר היא היתה מתרגזת: "למה את חייבת ללבוש שרוולים
ארוכים כאלה?" רבקה הבחינה עתה שאימה מתחילה לראות דברים לא דרך עיניהם של מכריהם וידידיהם
הוותיקים, אלא בעיניהם של שכניהם החדשים שאת ידידותם עדיין צריך לרכוש.
בקיץ האחרון רבקה היתה צריכה לבלות חודש תמים עם הוריה בפלורידה, והדבר עורר בה
עצבנות. ימי השבת היו ארוכים. לא היה שם קצב שאפשר לסמוך על כשרותו. לבסוף החליטה לשוחח
עם רב חב"די והוא נתן לה שורה של עצות שעבדו באופן נפלא עם הוריה. לדוגמה, המשפחה השתמשה בצלחות נייר במשך כל ימי שהותם שם, ובשבת היא הלכה
להתארח אצל משפחה חב"דית. גישה זו של ציות להוראות הרב, הועילה – חושבת רבקה – מכיוון
שלא היתה זו "רבקה הפאנאטית" המעמיסה עליהם את כל החומרות האלה, אלא סמכות ניטראלית
שמכבדים אותה.
בין רבקה והוריה ממשיכה להתקיים הסכמה שבשתיקה האומרת, חיה-ותן-לחיות, כאשר הם ביחד,
הוריה משתדלים שלא לחלל את השבת בנוכחותה. הם צופים בטלוויזיה בפרטיות בחדרם, ואביה
יוצא מן הבית כדי לעשן. זה עובד בגלל יחסיהם הטובים, האמון, והסובלנות ההדדית.
רחל איננה כל-כך קרובה להוריה כמו רבקה, בכל זאת, עם סבלנות נחושה, היא מצליחה לשמור
שהכל יהיה די חלק. עם אביה היא יכולה לדון על דברים באופן די רגוע, אך עם אימה, היא
לא תמיד מצליחה. ככל האפשר, היא מנסה להיות נעימה בדיונים על נושאים דתיים, אך לפעמים
אימה נעשית דוקרנית "ולמרבה הצער" היא מודה "לפעמים אני דוקרת בחזרה". עתה, מפעם לפעם,
אימה מופיעה לפני שבת, טועמת כל דבר, והולכת. בפעמים אחרות, כאשר רחל, בעלה וילדיה
מבקרים אצל הוריה, יש ביניהם הבנה שבשתיקה. אם הוריה רוצים להשתמש בטלפון או לצפות
בטלוויזיה, לוקחת רחל את ילדיה לטיול. "צריך שתהיה לנו אותה סובלנות לבני משפחתנו החילוניים,
כפי שיש לנו כלפי אדם חילוני ברחוב", אומרת רחל. מלבד זה, היא טוענת שהיא מבחינה בתועלת
דקה שבני-משפחתה מפיקים מן המצב, למרות החיכוך הנוסף. "נוצרה אצלם מודעות מסוימת לענינים
יהודיים שאילולא היא, זו לא היתה קיימת".
אסתר מספרת את הסיפור העולה על כל סיפור אחר, בקשר להתנגשות התרבויות שבין בעלי
תשובה והוריהם. פעם, היא ובעלה באו לבלות זמן מה בבית הוריה בקליפורניה, בדיוק בימים
ששני ימי חג באו ברציפות אחרי שבת. הם גמרו את כל הבישול וסידרו כל דבר באופן ששום
עבודה לא תצטרך להיעשות ושום אורות לא יצטרכו להדליק במשך כל שלושת הימים. אך אז, בדיוק
כאשר סיימו את סעודת ליל-שבת, נזכרה אימה של אסתר בחיישן של פעמון-האזעקה, שהבהב בכל
פעם שמישהו הסתובב בחדר. בני המשפחה קפאו בכיסאותיהם, מוכי-פחד, מה הם יכולים לעשות?
אם הם יקומו מן השולחן, הם יפעילו את החיישן ויחללו את השבת. כמובן שהם לא יכלו לצלצל
אל הרב לשאול בעצתו; הם לא יכלו אפילו לצאת החוצה להשיג איזה גוי שיבוא ויכסה את הפעמון.
הוריה של אסתר צעקו עליהם שזה ממש אבסורד. איך הם יכולים להישאר שם בכסאותיהם במשך
שלושה ימים? אך אסתר ובעלה עמדו בתוקף על כך שהם ילכו לישון על השטיח שמתחת לשולחן.
כאשר קמו למחרת בבוקר הם גילו שמישהו כיבה את הפעמון.
כיום, יכולה אסתר לגחך על הסיפור הזה. אולם, יחסי בעל תשובה ומשפחתו הם לא תמיד
ענין של צחוק. כמה מן הנשים שראיינו מדווחות על ויכוחים מרים ו"רמאויות" תכופות מצד
ההורים שהבטיחו לשמור בבית בניהם על "כללי הבית" הנהוגים בשבת. אשה אחת סיפרה לנו שאימה
כועסת מאוד על כך שנכדיה אינם מוכנים לבוא עם סבא וסבתא לתפילה ב"טמפל" הרפורמי שלהם.
סבתא אחרת, נרדפת ע"י המחשבה שנכדיה שהם כהנים לא יוכלו להשתתף בהלווייתה, ובמקרה אחר,
הסבא והסבתא כה חששו שיעשו עצמם לצחוק בגלל המחיצה במסיבת בר-המצוה של נכדם, שהם העדיפו
לחגוג את המאורע מבלי להזמין אף אחד משאר קרובי-המשפחה.
יש סיפורים מחרידים כאלה לאין ספור, אך מה יכול מישהו לעשות לפתרון הבעיה? מובן
מאליו שהבעיה מתרחבת הרבה מעבר לאירוח של ההורים או התארחות אצלם בשבת. אולם נראה ששבת
נוטה להיות נקודת החיכוך היוצרת הבזקי-אש.
מניסיונן של הנשים הנ"ל, נראה שיש מגוון של פתרונות אפשריים. חלק מבני המשפחה, כולל
ההורים, יוכלו לשמור על יחסים סובלניים, בייחוד כאשר הנכדים מחזקים את התמריץ לכך.
הם יקשיבו בתשומת-לב להסברי ילדיהם, ישתתפו בשבת שלהם, ואפילו יכירו בעובדה שחייהם
החדשים של ילדיהם הם חיים יפים "אם כי לא בשבילנו". כאשר הילדים מבקרים אצלם
הם ישלפו סירים וכלים כשרים השמורים למטרה זו. וכפי שמראה נסיונה של רבקה, הסמכות של
צד שלישי נכבד כמו הרב, יכולה אף היא לעזור. לפעמים, כאשר ההורים אינם מוכנים להיות
נאמנים לגמרי לכללים הנהוגים בבית בשבת, יוכלו ילדיהם לסבול זאת בתנאי שההורים עושים
את שלהם באופן פרטי מבלי שאף אחד יראה.
יש הורים שחזרו בהם מהתנגדותם, אך רק אחרי שנים שבהן ראו את אושרם הגדל והולך של
ילדיהם. "את חייבת להתעקש", אומרת מלכה, "לקח לנו עשר שנים לשכנע את הורינו שאנחנו
לא נחזור בנו". אולם, פעמים רבות ההורים כלל אינם משלימים עם שמירת המצוות של ילדיהם.
אימה הציירת של בתיה הדוחה כל "הגבלות על חופש האדם" הגדירה את השבת היחידה שבילתה
בביתה של בתיה כ"מדכאת". היא אף פעם לא שבה לנסות זאת שוב. במקרה כזה, הפתרון היחיד
הוא לפתח פילוסופיה של השלמה עם המצב.
"בהתחלה" אומרת בתיה, "רוב בעלי-התשובה שבים ומנסים "לחנך" או "להאיר את עיניהם"
של הוריהם. אני עשיתי אותו דבר, אך אז ראיתי בעיניהם שהם משתמטים ממני יותר ויותר,
והפסקתי, וטוב שעשיתי כך. אינך יכולה לחיות בעולם שלהם ובעולם שלך בעת ובעונה אחת".
אך זה מכאיב, היא מודה. "ככל שאת מתקדמת ביהדות, את לומדת על כך ומרגישה יותר ויותר
את מרכזיותה של המשפחה ביהדות. בעלי-תשובה חפצים בקרבתם של בני משפחותיהם אולי יותר
מכל אחד אחר, בייחוד כשהם רואים סביבם תמיד משפחות דתיות גדולות ומאושרות. אולי זה
פשוט לא יכול להיות, לפחות לא בעולם הזה.
"זה מכאיב מאוד והכאב אינו פוסק", אומרת דבורה, "את תמיד מתאמצת להסביר. אני חושבת
שזהו נסיון גדול לבעל-תשובה להמשיך לכבד את הוריו. ההרגשה יכולה להיות כמו בחדר-מיון
רוחני בו את תמיד חייבת להחליט בן-רגע על דברים שונים. אני יכולה לומר לכן שבכל זאת,
למדתי לעמוד על שלי יותר ויותר עם השנים. כיום אני מסוגלת לומר לאימי, למשל, "לא, אינך
יכולה לקרוא למונית עכשיו, כשהילדים מסתכלים".
לבתיה ולדבורה היתה אפשרות לשמור על קשרים מסוימים עם הוריהן, ולקבל אותן לביתן,
לפחות בימי-חול – אחרות לא יכלו לעשות אפילו את זה. כל אחת מבעלות-התשובה שראיינו הכירה
לפחות אדם אחד שנאלץ להתנתק ממשפחתו לגמרי. עבור אחדים, גרם הניתוק לכך שהחלטתם לעלות
לארץ תהיה הרבה יותר קלה, והם מצאו לעצמם פיצוי מסוים. "אימצנו לנו חמישה זוגות של
הורים, כאן בירושלים", אומרת בעלת-תשובה אחת, "ומספר גדול של תחליפים לקרובי-משפחה
בתוך החוג שלנו. למרות זאת, אף אחד אף פעם לא יוכל באמת למלא את מקומם של בני-משפחה
אמיתיים. אני מקווה שלא נצטרך לחכות עד שמשיח יבוא, כדי שמשפחתנו תהיה עימנו שוב".
ביישנות אצל אורחים חדשיםהדרך הטובה ביותר להסתדר עם אורחים ביישנים, מציעה
חנה, המחשיבה את עצמה בין אלה, היא לא להתמקד בהם. אל תמשוך הרבה זוגות עיניים אליהם,
לפחות לא בהתחלה, עד שמסוגלים הם לשכוח את עצמם, סובלים הביישנים כשהם במרכז תשומת-הלב.
בחברה שלנו החיה בקבוצות, אנו נוטים להניח שאם אדם איננו "משתתף פעיל", זה סימן
לכך שהוא איננו נהנה באותו זמן. כל מארחת מרגישה מחוייבות לשתף כל אחד, לראות שכל אחד
ישוחח עם מישהו ובכך הוא לוקח "חלק בענינים". נכון שאדם ביישן שהצליחו להביאו לכך שישכח
את עצמו וישוחח בחופשיות, ירגיש הרבה יותר טוב עם עצמו יותר מאוחר. אולם אדם ביישן
יכול ליהנות, גם אם הוא איננו מדבר הרבה.
הוא יכול להיות קשוב לאוירה של הקבוצה ולהאזין בתשומת-לב למה שכל אחד אומר. הדבר
היחיד שאכן יערער את שלוותו, היא ההרגשה שהוא "עשה מעצמו גולם מושלם בזמן שכולם הסתכלו
עליו". לכן, אם מסביבו נמצאים יותר מאשר, נאמר, שני אנשים, מוטב להניח לאורח הביישן
להחליט בעצמו אם ומתי הוא רוצה להיכנס לתוך השיחה. אם השיחה הכללית מרתקת, אם השירה
והחיוכים חמימים, הרי שבמוקדם או במאוחר, הוא מן הסתם יעשה זאת. במקרה שלא, אל תדאגי
יותר מדי, אנשים ביישנים מסוגלים, לעיתים קרובות, ליצור לעצמם את ההנאות הפרטיות שלהם.
מחוץ למסגרת של הקבוצה הגדולה, ישנם דברים רבים שאת יכולה לעשות כדי לתת לאורח הביישן
הרגשה נוחה. אם אינך מכירה אותו מספיק, ואת חשה שהוא אולי ביישן, תוכלי להציע לו להביא
עימו חבר. בקשי אותו/אותה לעזור לך במשהו.
כמה שיותר משימות, יותר טוב. יותר מכל מפחד האדם הביישן מכך שיצטרך לעמוד על יד הקיר,
מבלי לדעת כיצד להתחיל לדבר עם אנשים. בדרך כלל, הוא ישמח מאוד על התירוץ להסתובב ולהיראות
עסוק.
הוא גם יכול לתת לך, המארחת, עזרה אמיתית. אסתר אומרת שכאשר אורחיה מגיעים היא בשיא
הקדחתנות של ערב-שבת והיא באמת זקוקה לידיים נוספות. היו אורחים שטיאטאו את הרצפה,
אורחות שעזרו לילדות הקטנות להתרחץ, או לחתוך ירקות לסלט, או לבצע כל מספר של עבודות
חיוניות של הרגע האחרון. היא הבחינה שכמעט תמיד הם נרתמו לעבודה בשמחה והרגישו עצמם
יותר בבית, בייחוד האורחים הביישנים.
הילדים הם עזרה גדולה במה שנוגע לאורח ביישן. אדם כזה בדרך כלל, פורח בחברת ילדים.
את יכולה לשלוח ילד לדבר איתו או שאת יכולה לבקשו להקריא סיפור או לשחק עם הבן הקטן
שלפני גיל בית-ספר. כפתיחה טובה, את יכולה להציע לאורחך לבקש את אחד הילדים להראות
לו את משחק-השבת או הספר האהוב עליו. ילד גדול יותר יוכל לפנות אל האורח תחת מסווה
של הצורך לתאר לו "מה אנו עושים בערב". או אולי הוא יוכל לשאול אותו מהו החינוך היהודי
שקיבל בילדותו, זה יכול להוביל לדיון ערני.
אם זו אורחת, יכולה המארחת אף היא, לנסות להיכנס עימה לשיחה נעימה של אחת לאחת.
היא יכולה אולי לפטפט קצת עם האורחת לבדה במטבח בעת שהיא מתעסקת בצרכי הארוחה. כפי
שאמרנו, התעסקות בדברים אחרים תוך כדי שיחה, התייחסות בדרך-אגב, ואי מיקוד תשומת-הלב
בו – כל אלה גורמים לאורח הביישן לחוש יותר בנוח. אם המארחת מדברת על נושאים מרתקים
אך לא מדי אישיים, קרוב לודאי שהאורח יגרר לשיחה. את יכולה לשוחח בנושאים הקשורים לחינוך
הילדים, ואם הינך בעלת-תשובה, את יכולה לדבר על איך שאת למדת לעשות שבת, או שאת כמארחת
יכולה לשאול את אורחתך בחביבות ובדרך אגב (ללא חקירה בבקשה!) איך היא מרגישה לגבי חייה
כיהודיה עכשיו, מה היא מחפשת, וכו'. כשמדובר בגבר, יכול גם המארח להעסיקו בשיחה מאותו
סוג.
באופן כללי, אנשים ביישנים חשים מאוד בנוח בחברת בני אדם תמימים ועדינים מבני-מינם,
אם אלה ילדים או מבוגרים בעלי יחס אהבי או אימהי. זה כמובן איננו חוק ולא יעבור, אך
זה בסיס שממנו אפשר להתחיל כדי למצוא בן זוג מתאים לשיחה עבור האורח הביישן. כמובן,
אם את מכירה שני אנשים שיש להם נושא משותף, הציגי אותם זה לזה והזכירי זאת. אך אל תזדרזי
להציג מישהו כזה לפני האורח הביישן. הוא זקוק לזמן מסוים כדי להתאים את עצמו למישהו,
וכאשר הוא סוף סוף מצליח, הוא יהיה די מרוצה להישאר עם אותו אדם. האורח הביישן איננו
זקוק למגוון אנשים. למעשה, די קשה לו להתחיל הכל מהתחלה עם מישהו חדש. קשר טוב אחד
לערב אחד, הוא די והותר עבורו.
אותו חלק של הביקור שהוא הסעודה עצמה, הוא לעיתים קרובות החלק המהנה ביותר עבור
האורח הראשון. זה הדבר שלשמו בא, לראות, להתנסות, וללמוד על השבת. הוא יהנה מהמארח
המלמד את אורחיו, מדברי-התורה, מה"משקה" (עוזר במיוחד במקרה של אורח מכונס בתוך
עצמו), מהזמירות – בכל הדברים האלה הוא יכול להשתתף מבלי להיות מוקד לתשומת-לב. עודדי
שאלות ממנו ומשאר אורחייך, אך כאשר את עונה לשאלות שלו, אל תמקדי את עינייך בו. רפרפי
במבטך עליו ועל כל האורחים בעת שאת עונה.
אם האורח הביישן נשאר אצלכם לכל השבת, תוכלי בודאי לצפות שיקרה אחד משני דברים.
הוא עלול לצאת מתוך השריון שלו וירצה לשוחח עימך או עם בעלך בכל מיני נושאים הקשורים
עם שבת ויהדות. אנשים ביישנים, בדרך כלל, מתקשים מאוד בפטפוט סתמי, אך שמחים לשקוע
בענינים עמוקים המשכיחים מהם את עצמם. הם עלולים להעדיף לתת לך לעשות את רוב השיחה
בעוד הם מקשיבים, אך עדיין זה יכול להיות בבחינת תן-וקח. הדבר השני העלול לקרות הוא,
התקף פתאומי של ביישנות חוזרת, ורצון להתכנס בתוך עצמו. המנהג של מנוחת השבת יהיה זמן
מבורך עבור האורח הזה שבו יוכל לעשות הפסקה בכל החברותיות הזאת שאיננו מורגל בה. הוא
יוכל להירגע בפרטיות ולמלא את מצבריו לקראת עוד התמודדות עם אנשים.
את בודאי תמצאי שהאורח הביישן הוא אורח קל. הוא יהיה מרוצה עם ספר טוב, ובלי תשומת-הלב
המיוחדת שלך. יותר מאוחר את עלולה לשמוע שחווית-השבת שחווה אצלכם השפיעה עליו עמוקות.
אורחים חסרי-ידע ביהדותהעצבנות שחשים אנשים בורים ביהדות בבואם להתארח בבית
"באמת דתי" היא בעיה ששותף לה גם המארח הדתי החפץ להעניק לאורחו שבת אמיתית. למרבה
האירוניה, עצבנות המארח עלולה לגבור, אם לאורח יש כבר ידיעות מסוימות בהלכות-שבת, מאשר
אם הוא כמעט לגמרי עם-הארץ. המארח החש שאורחו כבר יודע משהו,
עלול כתוצאה מכך, להרגיש אי-נוחות ומבוכה.
במקרה כזה, גם האורח וגם המארח צריכים לזכור מדוע הם עתה, ביחד. המארח מזמין את
אורחו מתוך אהבת-השבת והרצון האמיתי לשתף בה גם את האורח. האורח מגיע למרות עצבנותו,
מפני שהוא, לפחות, סקרן לגבי החוויה הנפלאה ששמע עליה. האורח עלול להרגיש הרבה יותר
מזה – תחושה שחסר לו משהו בסיסי בחייו, געגועים למשהו
שהוא יכול לדמיין לעצמו רק במעורפל. אם כבר היה לו קצת נסיון ביהדות, יכול להיות שעתה
הוא מעוניין ללמוד עוד דברים, ויותר לעומק. שניהם, גם האורח וגם המארח, חפצים להתגבר
על המכשולים ולבלות את השבת בצוותא.
למרבה המזל, יש כמה צעדים מעשיים שהמארח יכול לנקוט כדי להקל על המצב. אם זה אפשרי,
המארח יכול להסביר לאורח לפני הכל, כמה כללים בסיסיים. אם עושים זאת באופן חביב ובלתי-סמכותי,
יחוש האורח רווחה אם ידע מראש מה מצפים ממנו. אולי תרצו לומר לאורחכם מראש שכדאי שיתקלח
לפני בואו ויתלבש כראוי לכבוד שבת, שיצטרך לבוא לפני הדלקת נרות, ולצעוד רגלי הביתה
בתום ביקורו, ושאינו יכול לשאת כל דבר שהוא "מוקצה" אחרי הדלקת-הנרות. כאשר האורח מגיע,
את יכולה לספר לו, כבדרך אגב, על כך שאין מדליקים ומכבים אורות בשבת, וכן היכן להניח
את הכלים הבשריים והכלים החלביים, ועל כך שנוטלים ידיים לפני הארוחה. השתדלו לצמצם
את הרשימה למינימום הבסיסי, אלא אם כן האורח ישאל מיוזמתו על
משהו אחר. אל תשליכי עליו את כל ה"שולחן
עורך" בשבת הראשונה שהוא מתנסה בה, אם הראשונה תהיה חיובית, הוא מן הסתם, ירצה ללמוד
עוד. אם היא שלילית, יתכן שלא יהיה לו כל חשק להתקרב אל השבת שוב. הענקת מידע תורני
אף היא חשובה מאוד, אך הערות אחדות בטון חמים ובדרך-אגב יכולות להשפיע יותר מאשר הרצאה
חגיגית. זכרי, יתכן שהאורח כבר מודאג מכך שהוא נוהג שלא כהלכה בענינים אלה והוא יקח
את דברייך לליבו.
כאשר אורחייך מגיעים, השתדלי להיות טבעית. היי את עצמך. לאורחים דרושה חביבות וחמימות.
אף אחד אינו זקוק לפורמאליות ולארוחות שהוכנו בתשומת לב רבה, שלעיתים קרובות, באות
לכסות על מתח משני הצדדים. אולי את מרגישה שאת שגרירת היהדות אך אינך חייבת לארח ברמה
של שגרירות. אם אינך משתמשת בדרך כלל במערכת צלחות בת 8 חלקים ומרקיות מכסף טהור, אין
כל צורך לנסות עתה להרשים מישהו.
ישנן כמה דרכים טובות להתמודד עם אוירה נוקשה. את יכולה להרשות לאורח לעזור בהכנות
שלפני שבת, במהלך הארוחה או אחריה (עם הדרכה עדינה כדי למנוע עבירה על הלכה כלשהי).
את יכולה לנהוג באופן המפוזר והרגיל שלך, ולהניח לאורח להקריא סיפור או לשחק עם הקטנים.
בתיה מזכירה לפעמים לאורחיה כמה עצבנית היא היתה כאשר הגיעה לראשונה אל שולחן השבת.
אם פשוט תהיי את עצמך, ותעשי את כל הדברים שאת רגילה לעשות בשבת, ירגיש האורח את עצמו
בבית, כאילו הוא חלק מן המשפחה, אם שירה נלהבת איננה בדיוק סגנון השבת שלך, לא יועיל
להעמיד פנים שזה כך, רק בגלל שזה נראה בעיני מישהו אחר כאידיאלי.
עם אורחים חסרי-ידע, חשוב מאוד להיות מורה טובה. תני לאורחייך להבין שאת תשמחי לענות
על כל שאלה שישאלו, ואז שמרי על אווירה מסייעת. על תיראי נדהמת או נאלמת דום, אפילו
אם קשה לך להאמין לגודל בורותם ביהדות של אורחייך, אל תגיבי בפה פעור. "את מתכוונת
באמת שאף פעם לא שמעת על...?". בודאי אין זו אשמתם שהם "אף פעם לא שמעו על", ובכל אופן,
עתה הם כן מנסים לשמוע על. בעולם כמו שלנו, שבו נשאל רב חב"די מלוס-אנג'לס אם מותר
להניח קוקאין להרחה המכיל אבקת-חלב, אחרי ארוחה בשרית, אזי כל דבר אפשרי...
מה עוד שאם אין לוקחים יוזמה בהסברת הפעולות שבמהלך השבת, עלולות להיות לזה לפעמים
תוצאות מוזרות ביותר.
נחמה הבחינה פעם שהסטודנט הצעיר שהיה האורח שלהם בשבת, הירבה לשתות כוסות מים בזו
אחר זו, מה שהצריך אותה למלאות את הכד שוב ושוב. בפליאה שאלה אותו אם הבשר היה מלוח
מדי. "לא" הוא ענה. "אך כיצד אתם, הדתיים, יכולים לסבול זאת, לאכול לחם במלח לפני כל
נגיסה במהלך הארוחה?" נחמה הרגיעה אותו מיד באמרה שמאזן המים בגופם של ה"דתיים" הוא
בדיוק כמו אצל כל אחד אחר; וכי הם טובלים את הפת במלח רק פעם אחת לאחר הברכה על הלחם,
המקדימה את הארוחה.
במקרים רבים, טוב עשו אורחים שהעזו ושאלו שאלות. אחרת, היא או הוא היו יכולים ללכת
הביתה עם הבנה לא נכונה של מצוות חשובות. אשה צעירה אחת שבילתה בביתה של נחמה את כל
השבת, ראתה את נחמה לפעמים במטפחת ולפעמים בפאה. כנראה שלא ידעה כי זו פאה, וחשבה שזה
שערה הטבעי של נחמה, ולכן שאלה אותה מפני מה היא מכסה את שערה ומגלה אותו שוב ושוב?
נדהמת, סיפרה לה נחמה שנשים שומרות-מצוות, המכסות את שערן כאות לצניעות, עושות זאת
כל הזמן.
כמה שמשתדלים למנוע טעויות בהבנת הדברים, הנה קשה לתפוס אותן באיבן. כל מה שניתן
לעשות הוא להסביר בקיצור, כמה שניתן להסביר באופן נוח, ולקוות שהאורח יראה זאת מחובתו
לשאול וללמוד, יותר מאוחר, עוד על המצוות.
יש להתייחס לעבירות הנעשות מבלי משים בהרבה טקט. זכרי, "המלבין פני חברו ברבים...
אין לו חלק לעולם הבא" (פרקי אבות ג, יא).
בעל-תשובה אחד, שהוא כיום פרופסור, נזכר כיצד הרב קרינסקי מחב"ד בברוקלין, הזמינו
פעם לבלות את החג בביתו. מבלי לדעת שהוא עובר על כמה עבירות חמורות, הגיע האורח במונית
עם מזוודתו לאחר שקיעת החמה. מבלי לומר מילה, קיבל הרב את פניו בחמימות ונשא את מזוודתו
של האורח לקומה השניה. רק הרבה יותר מאוחר תפס הצעיר את גודל מעשהו של הרב.
כאשר מזמינים לשבת אורחים חסרי-ידע, חייבים להיות מוכנים לעבירות בשוגג, ולהיות
מוכנים לקבל את זה בשלוות-נפש. זכרי ששאיפתך לקיים מצות הכנסת אורחים חשובה לך בהרבה
על כל עבירה שבשגגה של אורחייך, והסלחנות שלך ברגעים כאלה, יכולות להיות לה תוצאות
מרחיקות-לכת.
למרבה המזל, יש דברים שניתן לעשות כדי לצמצם את השגגות למינימום. את יכולה להדביק
את מתגי האורות בבית, ולהסביר בקיצור מדוע את עושה זאת. את יכולה לומר לאורחייך אשר
בודאי נושאים עימם דברים שהם "מוקצה". "אולי תואילו להניח את הארנק כאן למעלה?" ואז
תסבירי מדוע – ואל תבדקי אחריהם. את יכולה גם לומר להם היכן מניחים את כלי החלב, והיכן
את כלי הבשר.
אם את רואה את אורחתך חומקת לחדר האמבטיה עם תיק האיפור שלה, אינך צריכה להעיר לה
ולתת לה הרצאה כיצד האיפור נחשב כצביעה. נסי לא להעמיס על אורחייך יותר מכפי יכולתם
לשאת. האיפור של האורחת לא יגרע במאומה מקדושת ביתך. באופן כללי, יש להימנע מנדנוד,
כפיית מצוה על אורחייך, או מעקב אחריהם. אין דבר גרוע מזה שישאיר טעם רע בפיהם, וירחיקם
משמירת מצוות.
עיקרון מנחה שקיבלנו מחז"ל עוזר לנו להיות מציאותיים בענין הזה. "מוטב שיהיו שוגגין
ואל יהיו מזידין" (מסכת שבת קמ"ה). זאת כמובן, רק אם את יודעת שאורחך עומד לעשות דבר
מסוים בין כך, שאז מוטב להשאיר זאת כשגגה. התמידי לעזור לאורחך לקיים מצוה "אפשרית"
מבחינתו, בכך תהיה עזרתך, עזרה ממשית.
אך מה באשר להשפעה על ילדייך, אם הם רואים את האורח עובר עבירה בסיסית? יש אנשים
החוששים כל-כך מאפשרות כזאת שהם מזמינים אך ורק אנשים שהם יודעים עליהם שהם בבחינת
דוגמה "חיובית" במאה אחוז. זאת, עלינו לדעת, היא טעות. קודם כל, מעטים הילדים שהם כה
תמימים ומנותקים מעובדות החיים, עד שיופתעו מהתנהגותם של האורחים חסרי-הידע. מכל מקום,
ההורים יכולים וצריכים להסביר להם מראש על "האורחים שלנו, הבאים ללמוד איתנו על השבת
כי אף פעם לא היתה להם הזדמנות ללמוד את זה כשהם היו בגילכם".
זו עבורך הזדמנות מצויינת לשתף את הילדים ולתת להם את ההרגשה שהם עושים מצוה. אפשר
להפקיד אותם על הדרכת האורחים, בנטילת ידים, באמירת ברכות וכד'. הרבה אנשים מוצאים
שזה פחות מביך, כשהם מודרכים על ידי ילדים מאשר על ידי מבוגרים. בדברים האלה, הרצינות
העדינה והמובנת מאליה של הילדים, בכוחה להפיג לגמרי את חששותיהם.
לבסוף, כאשר ילדים רואים שאורחים כאלה מתקבלים בברכה והם רצויים בביתם באמת, והם
גם תורמים רבות לעונג השבת – הרי זה לגביהם שיעור רב השפעה בהכנסת-אורחים ובאהבת-ישראל.
מסקנה: את מי נזמין?בין הנשים שפנינו אליהן, יש המזמינות רק אורחים כאלה
שהן יודעות שבני הבית יהיו שבעי רצון מהם. "אינני מזמינה אך ורק ידידים", אומרת רחל,
"אך גם אינני לוקחת סתם כל אחד הנקרה לי בתחנת האוטובוס. אני מרגישה צורך להיות קצת
יותר בררנית". אעפ"כ, יש אחרות הפותחות את בתיהן לאורחים של שבת ללא תנאים. "כמעט שאינני
צריכה להזמין אורחים אף פעם", אומרת שרה. "הם פשוט באים אלינו עכשיו, כל שבוע, אנשים
שלא הכרנו מעולם, שמישהו פנה אליהם, אולי בכותל המערבי, או בתחנת האוטובוס, או שהופנו
אלינו על ידי איזה ארגון הכנסת-אורחים".
נשים כמו שרה – שהיא אשת מופת, ולא חשוב כמה כמותה ראיינו – הן הינן מכניסות-אורחים
אמיתיות, אך הן מנערות מעליהן את השבחים בניע כתף, "זו דרך החיים שלנו". "אנו רגילים
לזה, ואנו אוהבים את זה", "מהי שבת ללא אורחים?" "האורחים מעניקים לנו לפחות כמה שאנו
מעניקים להם".
נחמה מסכמת, "שום אורח איננו בעיה, הוא "רעך", ואפילו קרוב מזה. אנו כולנו הננו
אחד – גוף אחד. מוח אחד לב אחד. הוא זה אני. הכיצד אוכל להסתכל עליו כעל 'בעיה'? הוא
תמיד יתקבל בברכה.
|