פרקים אחרים הקודם

בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

מתוך "היום יום..."-קטעים מתוך לוח-השנה של הרבי

י"ב תשרי
הזורעים בדמעה

ברית כרותה לתעמולה ועבודה, במועצות חכמה ובקירוב הדעת, שאינה חוזרת ריקם.

מוטב שנזכור אמרה זו כל הזמן. היא עמוקה מאד ומנחמת. מה שהרבי הריי"צ אומר כאן הוא שאדם צריך לזכור שכאשר הוא או היא עושים כל דבר שהוא - בקירוב רחוקים - בתנאי שהדבר נעשה (א) בחכמה, לא באקראי אלא במחשבה ובכוונה תחילה, ו(ב) במאור פנים ובאהבת ישראל, הרי מובטח לו באחריות גמורה - כמו על ידי ברית, ולא סתם כאפשרות - שהוא יצליח. נניח שאת מנסה לעבוד על משהו, אך הדבר נראה קשה מאד; נראה כאילו זה לא עומד לקרות בקלות. את מנסה ורואה שזה פשוט לא הולך; את לא רואה שום היענות, שום הצלחה גדולה, ואת עלולה לקבל רפיון ידים. לעתים קרובות מקבלים אנשים רפיון-ידים בדיוק לפני שהם עומדים להצליח. אך מה שנחשב בעינינו כהצלחה, איננו תמיד הצלחה אמיתית. במלים אחרות, ביחוד בתרבות האמריקאית, הצלחה נמדדת לעתים קרובות במונחים של כמות. אולם לגבי התורה, במה שנוגע לרוחניות, מספרים גדולים אינם מעידים כלל על הצלחה. מה שאנחנו רואים ומה שה' רואה, אלה שני סיפורים שונים לגמרי.

הרבי סיפר פעם על אדם אחד שהתרחק מן היהדות, ולאחר זמן, החליט לחזור אליה בעקבות מראהו של בחור ישיבה עם זקן ופיאות, שעשה עליו רושם. הבחורים בישיבות חב"ד יוצאים מדי קיץ בשליחות לערים שבהן היהודים רחוקים מאד מיהדות. כשליחיו של הרבי, הם עושים מאמצים רבים לעורר את האנשים לחזור ליהדותם. וכפי שאנו יודעים, לפעמים אין צורך להתאמץ מדי - יהודים מחכים לזה, הם נדלקים מיד ונענים, וזה ממש תענוג - אך לפעמים אנו מתאמצים בכל כוחנו, והדברים נופלים על אזנים ערלות. אנו חשים כאילו אף אחד אינו מקשיב, ואף אחד אינו מעוניין. בודאי שמעתם לא פעם מפי העוסקים במלאכה: "אני מבזבז את זמני. אני מתרוצץ כל היום ושום דבר אינו קורה". יכול להיות שהאדם שדפקת על דלתו, אינו כל-כך מעוניין, לפחות בשלב זה - אך לעתים קרובות, אנשים מבחינים בך דרך החלון, מעבר לכביש, וכן הלאה. מישהו מסתכל החוצה מבעד לחלון ורואה בחור-ישיבה עם זקן וציצית. אינך יודע אפילו שאותו אדם מסתכל בך. אך מה שאותו אדם ראה, רק המראה הזה, הזכיר לו את אביו, או את סבו, או את אבי סבו, או את ילדותו... ואותו רגע בלבד של העלאת זכרונות, יכל להביאו לחשוב על "תשובה". במלים אחרות, לא תמיד מה שאתה עושה באופן ישיר, אלא לעתים קרובות, דוקא מה שקורה באופן בלתי ישיר, הוא הסיבה האמיתית שבשבילה נשלחת לשם.

ההצלחה שעליה אנו יכולים להצביע, או לדבר עליה, איננה תמיד אותה הצלחה שה' התכוון אליה. מה שעלינו לדעת הוא, שאם עשינו מאמץ כנה, ובשיקול דעת, ואנו מקרבים את הרחוקים במאור פנים, מאמצינו לא יהיו לשוא. הרי זה כמו לזרוע זרע. אתה זורע באדמה ואחר-כך חושב, "מה עשיתי? עתה, אפילו את הזרע אינני רואה כבר. שום-דבר אינו קורה". חודשים עוברים ואינך רואה שום-דבר. ואז אתה יכול לנסוע לקצה השני של העולם, ומוצא שאותו זרע שזרעת לפני זמן רב, הכה שורשים ופירותיו הגיעו עד לכאן. אכן הידיעה שיש לנו ערובה שכך יהיה, נוסכת בנו עידוד מסוים ומונעת אותנו מליפול ביאוש עוד לפני שאנו מתחילים.

א' חשון
היכן נמצאים הניצוצות שלך

כבוד קדושת אדמו"ר אבי מורי (הרש"ב) אמר לאחד על [בעת] יחידות: מאז שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, לך לך מארצך וגו' וכתיב "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" - הותחל סוד הבירורים. ועל פי גזירת ההשגחה העליונה, האדם הולך למסעיו, במקום אשר הניצוצות הצריכים להתברר על ידו מחכים לגאולתם. הצדיקים שהם בעלי ראייה, רואים הם באיזה מקום הבירורים שלהם מחכים להם והולכים שמה בעצמם. ועמא דבר [פשוטי העם שבחוץ], הנה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות [הקב"ה] מסבב כמה עילות וסיבות שיבואו למקום ההוא, אשר שם הוטלה עליהם העבודה בעבודת הבירורים.

את רעיון "הבירורים" לפי המינוח החב"די ניתן להבין כך: העולם הזה מלא בהרבה מאד דברים גשמיים. בכל אחד מאתנו יש ניצוץ אלוקי, וכל אחד מאתנו נשלח לעולם הזה בשליחות ייחודית ספציפית שאינה דומה לשליחותו של שום אדם אחר. שום אדם אינו יכול לעשות במקומך את השליחות שהוטלה עלייך. רק את יכולה לעשותה, כיון שהנשמה שלך היא ייחודית. לאף אדם בעולם לא ניתנה הנשמה שלך עם ההרכב המסוים שלה. במשך ימי חייך, חשוב לה לנשמתך הזאת לבוא במגע עם דברים גשמיים מסוימים. מדוע? כי בדיוק כפי שלך יש נשמה, גם לאותם דברים גשמיים יש נשמה - היא הניצוץ האלוקי אשר בהם. את זאת מגלה לנו החסידות. אם כן, כאשר הקב"ה ברא את עולמו, הוא ברא יש מאין, גשמיות מרוחניות. אף על פי כן, הרוחניות, שהיא נשמתו של הדבר הגשמי, עדיין קיימת בו בהחבא. כל פרי, כל בגד, כל חפץ, יש בו כח חיים רוחני שאלמלא הוא, הדבר היה מפסיק להתקיים. מה שמקיים כל דבר גשמי, הוא הניצוץ האלוקי שבו. הוא הנו נשמת הדבר הגשמי. כשאת באה במגע עם חפץ גשמי ומשתמשת בו באופן שה' רוצה, אזי את מעלה אותו מדרגת הנייטרליות שלו לדרגה הקשורה עם קדושה. לזה קוראים "עבודת הבירורים" - המשימה של זיכוך ובירור והעלאת הדברים החומריים לקדושה.

לדוגמה: נניח שאדם מחפש עבודה. הוא הולך לשבעה מקומות שונים כדי להתראיין. לבסוף הוא מקבל אחת משבע המשרות. אך במהלך הראיונות שקיים, הוא עבר משרדים רבים, פגש אנשים רבים, מלא טפסים רבים. אולי, בעודו ממתין באחד המשרדים, הוא ניצל את זמנו הפנוי ואמר את התהילים של אותו יום. בכך הוא העלה לקדושה את הכסא שעליו ישב. במשרד אחר, אולי הוא היה צמא ונגש אל מתקן-המים כדי לשתות. הוא אמר ברכה לפני השתייה. יתכן שהרבה אנשים שותים מברז זה בכל יום, אך רק מעטים אומרים קודם ברכה. בכל פעם שנאמרת ברכה על המים שבמתקן-המים הזה, אזי המתקן, המים, האדמה שתחתיו, המרצפות שהמברך דורך עליהן בדרכו אל מתקן-המים, כולם מתעלים לקדושה. יש הזדמנויות כה רבות, במשך היום, להעלות את הגשמיות לקדושה. את מנשקת את המזוזה בדרכך החוצה. את פוגשת מישהו השואל לשלומך ואת עונה, ברוך ה'. כמה פעמים עמד אדם על האבן הזאת של המדרכה ואמר ברוך ה'?

יום אחד את נוהגת ברכבך למקום כלשהו ועושה טעות בדרך. את מגיעה אל מקום שמעולם לא התכוונת להגיע אליו. האם הפסדת חצי שעה מפני שעשית פנייה ביציאה הבלתי נכונה? לאו דוקא. יש לך הזדמנות, על ידי אמירת ברכה, או פרק תהילים לזכך את אותו כביש שהגעת אליו בטעות.

במלים אחרות, קשה לנו להבין - בהיותנו כה גשמיים - שבכל מקום שגופנו נמצא ברגע זה, אם במטוס, או באוטובוס, במונית, או בהמתנה לאוטובוס, יש לנו הזדמנות לזכך ולהעלות את ניצוצות הקדושה שבאותו מקום מסוים. לכן תבע הרבי הריי"צ מחסידיו שילמדו בעל-פה פרקי תהילים או פסוקי תורה או תניא, כדי שיוכלו לחזור עליהם בכל מקום שהם נמצאים, כי הדבר מזכך את אותו מקום.

עזיבתו של אברהם אבינו את מקום הולדתו והליכתו לארץ ישראל במצות הקב"ה, היתה תחילת התהליך הרוחני של זיכוך העולם הגשמי. על ידי דרכי ההשגחה העליונה, אדם נתקל באותם ניצוצות קדושה שנפלו בחלקו, כדי שהוא יעלה אותם למקורם. לפעמים עליו ללכת אל המקומות שבהם הניצוצות האלה מחכים לגאולתם. ולפעמים הניצוצות באים אליו, אך זה קורה בעיקר לצדיקים.

מכל מה שאדם שומע, הוא צריך ללמוד לקח בעבודת ה' שלו. כולנו איננו חווים את אותן החוויות. אנו איננו קוראים את אותם הספרים, או שומעים אותן תכניות רדיו. על פי הבעש"ט - מדוע דוקא את פתחת את הרדיו בשעה 4 ושמעת חדשות בנושא זה, ואילו חברתך פתחה בשעה 7 ושמעה חדשות בנושא אחר? כי ההתבוננות במה שאת שמעת, תסייע לך בעבודת ה' שלך, ואם חברתך תשכיל להתבונן במה שהיא שמעה, יסייע לה הדבר בעבודתה היא.

כ"ד חשון
הסתכל מה למעלה ממך

בענינים הגשמיים, צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות להשם יתברך כי טוב, על חסדו אתו עמו. בענינים הרוחניים, צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו, ולהתחנן לה' שיתן לו דיעה טובה להתלמד ממנו, וכוח ועוז שיוכל לעלות בעילוי [גבוה יותר].

לצערנו, הדברים שאנו סופגים בילדותנו, ממשיכים ללוות אותנו, אלא אם כן אנו עושים מאמצים לשנות אותם. דבר אחד משותף לכל הילדים בכל העולם - שהם משווים את עצמם לילדים אחרים, והם תמיד מקנאים במה שיש לאחרים, ולהם אין. אנו תמיד מסתכלים על מה שיש לזולת וחשים שאף אנו היינו חפצים בזה. ולמרבה הצער, רק הדברים משתנים אך לא האדם. בהתחלה זו בובה, יותר מאוחר זו שמלה, אחר-כך זה הבעל, יותר מאוחר זו עגלת תינוק, או תכנית נופש. ההבדל היחיד בין הילדים למבוגרים, הוא סוג הצעצוע. עולמנו מחולק לשתי ממלכות - הגשמית והרוחנית. "היום יום" אומר לנו שבכל אחד מעולמות אלה, עלינו להסתכל בכיוון שונה. בעולם הגשמי עלינו להסתכל למטה. לא, "למי יש יותר שמלות ממני, או למי יש שמלה יפה יותר?" אלא, "למי יש פחות ממני?" אנו יכולות להרגיל את עצמנו להסתכל על דברים באופן כזה. במקום לחשוב על מה שאין לי, עלי לחשוב על כל אותם אנשים שאין להם אפילו מה שיש לי, וברוך ה' שהגעתי לאן שהגעתי. שינוי פשוט זה של כיוון המחשבה, עושה את כל ההבדל בחיי האדם ובמנוחת נפשו.

בדברים רוחניים, הנטייה הטבעית של האדם היא להסתכל מלמעלה למטה על אנשים אחרים ולראות את עצמו כנעלה מהם. זה טבעם של אנשים. אנו נוטים להיות גאוותנים. אך החסידות באה ואומרת לנו, "אולי את צודקת, אולי את אדם טוב, אך ישנם רבים וטובים ממך. ובמקום להסתובב כל ימייך כשאת טופחת לעצמך על השכם, בהרגשה שאת נפלאה - הסתכלי כלפי מעלה, על כל אלו שהשיגו בחייהם יותר ממך. יש מי שעבדו על עצמן יותר ממך, והשיגו יותר ממך בענינים רוחניים". הרעיון הוא לראות כיצד הזולת נעלה ממך ולא להיפך. אם את פוגשת מישהי, אין זה אלא שה' מראה לך אותה כי יש דבר מה שאת יכולה ללמוד ממנה. ומי באמת, בעולם הזה, יכול להיות מודל מושלם לחיקוי? אך יכול להיות שאם כי היא איננה יותר חכמה ממני, בכל זאת, ראו כמה סובלנות, או סבלנות יש לה כלפי אנשים אחרים. לכל אחד יש תכונה שבה הוא נעלה עלייך. רק אם תאמצי את הגישה הזאת, לחפש את התכונה שבה הזולת עולה עלייך, רק אז תתקדמי בעולמך הרוחני.

כ"ה חשון
למה דוקא שם?

ההשגחה העליונה מביאה כל אחד למקום מגוריו, בשביל חיזוק היהדות והרבצת התורה. כשחורשים וזורעים - זה צומח.

אחד מיסודות תורת הבעש"ט הוא כי לאן שאדם הולך, הוא מובל על ידי ההשגחה הפרטית. אתה חייב ללכת לשם, כי שם הוא המקום שבו תוכל לזכך ולהעלות ניצוצות של קדושה.

אולם, אל תחשוב שכל שעליך לעשות, הוא ללכת לאן שהוא ולהמתין להמונים שיבואו אליך לשמוע דברי חכמה. להיות שליח של הרבי - ולמעשה, שליח ההשגחה העליונה - פירושו למצוא ולהמציא דרכים שיתקבלו על הלב, להפצת תורה ויהדות. אינך ממתין בבית עד שמישהו ידפוק על דלת ביתך ויאמר, "בבקשה, למד אותי תורה!" לא, עליך לחרוש מעט, לזרוע, ורק אז, תוכל לקצור.

כ"ו חשון
טובה פעולה אחת מאלף אנחות

הדרך האמיתי הוא שצריכים לדעת מהות עצמו, בהכרה אמיתית בחסרונות עצמו ובמעלות עצמו. וכאשר יודעים את החסרונות - לתקנם בעבודה בפועל, ולא לצאת ידי חובתו באנחות בלבד.

אין חכמה גדולה בהונאה עצמית. הרבי המהר"ש (האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד) היה אומר, "אינך יכול לרמות את הקב"ה, ובסופו של דבר, גם את האחרים אינך יכול לרמות. יכול אתה לרמות רק את עצמך. ולרמות מי שהוא טיפש, אין זו חכמה גדולה". אך יש שני צדדים לדבר: אל תחשוב שאתה נעלה על אחרים, אך גם אל תחשוב על עצמך שאתה נחות מן האחרים. כמו שחשוב לאדם לדעת את חסרונות עצמו, כך חשוב שידע גם את מעלות עצמו.

כשאת מזהה סוף סוף את חסרונות עצמך, עלייך לדעת שזה לא יעזור אם תשבי ותהיי "מצוברחת", או תבכי ותאמרי "אוי ואבוי לי!" הסיבה שה' נתן לך להבין את חסרונותיך, היא כדי להניעך לעשות משהו בנידון, ויש בכוחך לעשות זאת. הקב"ה אינו דורש מאתנו דבר שהוא למעלה מכוחנו. ופעולה אחת טובה מאלף אנחות. אין די בזה שתאמרי, "אוי, אני כל כך עצלנית". או להסתפק ב"אני יודעת שזו האשמה שלי בלבד..." משפט מסוג זה, הוא רק הצעד הראשון. אחריו, את חייבת לעשות משהו בנידון. יש מושג בפסיכולוגיה הנקרא "תסריט החיים". אמנם הפסיכולוגיה איננה תמיד אמיתית, אך לפעמים היא קולעת בביטוייה לרעיון המובא בחסידות, וביטוי זה הוא אחד מהם. "תסריט החיים" פירושו שכל אדם עוצב כדי לחיות בדרך מסוימת, התלויה בגורמים מסוימים שהם מעבר לשליטתו. אחד הגורמים החשובים האלה הוא, הוריו. כל אחד יורש גנים מסוימים מהוריו. יש עוד גורמים מסוימים שגם להם השפעה לא מבוטלת על חייו. ישנה המערכת המשפחתית: אם הוא הילד הראשון, או האמצעי, אם הוא אחד מבין 15 ילדים, או בן יחיד - כל אלה הם גורמים מאד חשובים בקביעת מהלך חייו. גורם נוסף חשוב, הוא מצבה הכספי של משפחתו - עניה או עשירה - דבר היכול להשפיע אף הוא על מהלך החיים. הרעיון הוא כי אנשים המצוידים בנתונים מסוימים ילכו בדרך מסוימת. אולם הפסיכולוגים מצביעים גם על כך שאין להכחיש את המציאות המראה כי יש אנשים שעל פי כל הגיון היו צריכים לגדול בדרך מסוימת, ולמרבה ההפתעה, הפכו להיות שונים לגמרי מן הצפוי. אנשים שהיו להם כל הסיכויים להצליח, הפכו להיות כישלון עצוב כל ימיהם. ואילו אנשים שהגיעו מן השכבות הכלכליות הנמוכות ביותר, או אלה שהיו נחותים מבחינה חברתית, היו בסופו של דבר מן המצליחים ביותר ובעלי ההשפעה, כשהם שמים לאל את התחזית שהדביקה להם תווית של "אבודים". זה נקרא לכתוב מחדש את "תסריט החיים" שלך. אתה הנך מחבר המחזה - לא הטבע וגם לא הנסיבות. לאדם אחד קל לנסוע בדרך מסוימת, ולאדם אחר אולי זה קשה עד מאד. בכל זאת, ברגע שהכנסת זאת היטב לראשך, שאת היא הסופרת של סיפור חייך, לא הוריך, לא אחיך, ולא מורתך בכתה ב' ששיגעה אותך - ולמרות שכל אלה הם גורמים שצריך להביאם בחשבון, הם אינם יכולים לשנות את חייך, ואת אינך יכולה להאשים אחרים בצורה שבה התנהלו חייך - רק אז את מקבלת על עצמך את האחריות על מה שהנך.

כאשר את יושבת עם עצמך ומחליטה שיש בך כוח ויכולת לכתוב מחדש את תסריט החיים שלך, ולעשות דברים שאינם צפויים על פי "חוקי" התסבוכות המשפחתיות, רק אז יכולה את לכנות את עצמך "אשה חסידית".

כדאי לזכור מחשבה אחת היכולה לנחם אותך, אם את אחת מאותם חסרי-מזל שיש להם צרות וקשיים: "לפום צערא, אגרא" [לפי מדת הצער, כך מדת השמחה]. אז מה אם למישהי אחרת יש כל מה שצריך, הורים טובים, בית-ספר טוב, חברות טובות, בעל טוב, והיא חיה חיים קלים. גם אם היא השיגה בחייה יותר, אין זה אומר שהיא תקבל יותר נקודות זכות למעלה. כי ה' יודע להבחין בין מאמץ לבין נסיבות של מזל מבורך. אם הנסיבות של מישהי קשות מאד, והיא מגיעה להרבה פחות הישגים - לפי הנראה לעין הגשמית - זה לא אומר שלמעלה זה ייחשב לה פחות. מה שחשוב ביהדות הוא - באיזה כיוון האדם הולך, מתאמץ ומשתדל, ולא כמה מהר הוא מצליח להגיע לשם.

ט"ז כסלו
מוח שליט על הלב

יסוד עיקרי בשיטת חב"ד הוא, אשר המוח השליט על הלב בתולדתו, ישעבד את הלב לעבודת ה' יתברך, מתוך השכלה, הבנה והעמקת הדעת בגדולת בורא העולם ב"ה.

העיקרון המובא לעיל, איננו סתם דרישה מן האדם שיפעל כיצור-אנוש רציונלי, אלא הוא נעלה מזה בהרבה, כפי שניתן להבין מן הניגוד שבין היהדות לעולם החילוני. על פי דרך המחשבה של העולם החילוני, הרצון והאינטלקט הם שני הדברים הבסיסיים המניעים את האדם לפעול. או שאתה עושה את מה שאתה מרגיש שברצונך לעשות, כשהעשייה מוכתבת על ידי הרגש, או שאתה הולך אחר ההגיון והמחשבה שלך. אולם דרך המחשבה היהודית אומרת שאדם חייב לעשות את מה שהוא יודע שראוי לעשותו.

החסידות יוצאת מתוך ההנחה הבסיסית שיהודי יודע בפנימיות רצונו מה שנכון וראוי, ומתוך כך הוא נמשך אחריו. וכשאדם נוקף אצבעו למטה, מסייעין לו מלמעלה.

ה' טבת
מעלת העקב

בביאת המשיח יראו את מעלתן של הודאה [אמונה] ותמימות, שהכל יהיו מאמינים באמונה טהורה בהקב"ה, בתורתו ובמצוותיו. תלמוד [לימוד] הוא על פי הבנת האדם, וההבנה הנעלית ביותר, הינה מוגבלת. אך הודאה [אמונה] היא רגש בלתי מוגבל. מלך המשיח יוכיח ויבאר את העליונות של התמימות - עבודה לבבית-רצינית.

יש הלכה ב"שולחן-ערוך" האומרת כי במשך כל ימות השבוע, אם אדם גרם לפציעה או נזק לאדם או רכוש, הוא חייב לשלם את ערך הנזק. אולם, ביום ששי אחה"צ, כיון שידוע שכולם ממהרים - אם מישהו נדחף אליך וגרם נזק שלא בכוונה, אי אפשר להאשימו, מכיון שזה ערב-שבת שאז כולם מתרוצצים, כולם ממהרים, כולם עצבניים. עובדה פשוטה זו עושה הבדל לגבי ההלכה.

התקופה שלפני ביאת המשיח דומה לזה מאד. החוקים הרגילים לא תמיד תופסים מקום, מכיון שאנו כה קרובים לזמן המשיח. סדר-הדברים ההגיוני, כבר אינו תמיד תקף. ולפעמים עלינו להתחיל מלמעלה במקום מלמטה.

בפיסקה של "היום יום" על התאריך של היום, אומר הרבי שפעם היה חשוב בעיקר לעבוד את ה' עם הראש, עם האינטלקט. היו מתאמצים להגיע גבוה ככל האפשר בהבנת דרכי היהדות ולעבוד את ה' עם הידיעה שלנו. אולם תקופתנו ידועה בכינוי "עקבתא דמשיחא", היינו "עקביו של משיח". נסו לדמיין את משך הזמן כולו, כאילו הוא גוף. הדור הראשון, אדם הראשון, הוא כמו החלק העליון של הראש. הדור השני, קצת יותר למטה, כמו האף. אחר-כך בא הצוואר, אחר-כך הלב, אחריו הבטן, הירכיים עד הזמן של משיח. כמעט 6000 שנה מאז הבריאה, אנו הולכים ויורדים בגוף כולו, מן הראש ועד הרגליים. הדור שיקבל את פני משיח, הדור שהוא ממש לפני בואו, נקרא "עקבתא דמשיחא" ואין נמוך יותר מן העקביים.

ההבדל בין העקב לשאר חלקי הגוף הוא שלשאר האיברים יש רצון כלשהו משלהם - המוח יש לו דעה משל עצמו, ללב יש רגשות. על פי החסידות, גם לכליות יש קשר מסוים לתהליך המחשבה (אף כי המדענים אולי אינם יודעים זאת, אך הם יגלו יום אחד שהכליות תופסות מקום משלהן בתהליך המחשבתי). אך העקב? זהו חלק אחד של הגוף שאנו רואים אותו כפסיבי לגמרי. העקב אינו יכול להחליט החלטות חשובות. העקב, פשוט, הולך אחר רצונו של האדם. אם המוח מחליט שהוא רוצה ללכת למקום כלשהו, אזי אין לו ברירה, לעקב, אלא ללכת למקום שהמוח רוצה. לכן, בחסידות מסמל העקב את הרעיון של קבלת עול: לא להחליט בעצמך על פי תוצאות של תהליך הגיוני, אלא ללכת אחר מי שראוי לזה - בהכנעה.

החסידות מסבירה כי משמעות תקופת ה"עקבתא דמשיחא" היא שבדיוק כפי שהעקב ממלא אחר הוראות, מבלי לחקור ולדרוש, כך גם אנו, איננו צריכים להיות מובלים יותר מדי על ידי השכל והסברות שלנו, אלא על ידי אמונה פשוטה וטהורה בה' יתברך. אפילו אדם שהגיע להבנה עמוקה באלוקות, בתורה ובמצוות, חייב, בכל זאת, לא להיות מונע על ידי הבנתו, אלא על ידי אמונתו - ללא קשר לאינטליגנציה, וללא קשר למידת הידיעות שיש לו או לה. בין שאנו מבינים ובין שעדיין איננו מבינים, עלינו לעשות את רצונו יתברך מתוך קבלת עול.

זהו הרעיון המובא ב"היום יום", ואף כי הוא נשמע פשוט, הוא אינו כל כך קל לביצוע. דברים אלה מן ה"יום יום", קל לאומרם אך קשה לעשותם.

י"ד אייר
לא איחרנו את הרכבת

ענינו של פסח שני: אין מצב "אבוד". תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה טמא, או מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו במקרה של "לכם", שהדבר [הטומאה וכו'] היה ברצון, אף על פי כן, אפשר לתקן.

להרבה אנשים, פסח שני נראה בלתי רלוואנטי. זהו חג היסטורי פעוט, שבו מותר לעשות מלאכה והוא אינו נחוג על ידי סעודה מיוחדת. הדבר היחיד המבדילו מיום רגיל הוא, שאין אומרים בו "תחנון", וכן נוהגים לאכול מעט מצה.

זהו האופן שבו נתפס "פסח שני", בדרך כלל. אולם, החסידות תמיד חודרת את המעטה שעל פני השטח, ומביאה לנו את המשמעות העמוקה יותר, העושה את כל התאריכים שעל הלוח העברי, רלוונטיים ועכשוויים ולא סתם מעניינים מבחינה הסטורית. מה היה פסח שני? ובכן, בזמן שבית-המקדש היה קיים והיו מביאים קרבנות, היו מקריבים בערב פסח, בי"ד ניסן, קרבן מיוחד - קרבן פסח. ההלכה אומרת שאם מישהו היה טמא לנפש אדם, באותו יום, בגלל מגע עם מת, הוא אינו יכול להקריב את הקרבן. כמו כן, אם אדם היה בדרך, והיה רחוק מירושלים ביום זה, אף הוא היה פטור מהקרבת קרבן הפסח. והנה, באותה שנה ראשונה שחגגו ישראל את חג הפסח, היתה קבוצת אנשים שהיו טמאים לנפש אדם מאחר שקיימו את המצוה של קבורת המת. כיון שכך, הם לא יכלו להקריב את קרבן הפסח. ולמרות שהדבר לא היה כלל באשמתם, חשו האנשים הללו מקופחים איכשהו, על שלא יכלו לקחת חלק בהקרבת הקרבן. לכן, הם נגשו אל משה ואמרו, "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל?" כיון שמשה לא ידע מה לענותם, אמר להם, "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". וה' אמר, "איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה... ועשה פסח לה', בחודש השני...". זהו החג היחיד בשנה שהוא "חג חוזר". אין לנו שבועות שני, או סוכות שני, עבור מישהו שלא יכול לבנות סוכה בזמן. רק בחג הזה ניתנה לנו הזדמנות לעשותו בזמן אחר.

משום כך, החסידות מסבירה ש"פסח שני" בא ללמדנו שלעולם אין מצב בחיים הרוחניים, שהוא לגמרי חסר-תקוה, שאיחרנו את הרכבת. אין דבר כזה ביהדות. אפילו אם אדם היה טמא בגלל הסיבות הלא-נכונות, כלומר לא בגלל שהיה עסוק במצוה, אלא בגלל שהוא התעסק בדברים מטמאים, או שהוא היה רחוק מן האידיאל הרוחני הנקרא "בית המקדש", אף על פי כן, יש לו תמיד הזדמנות לתקן את המעוות. המסר הזה הוא רלוואנטי לכל הדורות, לכל אחד ואחד מאתנו.

כ"ו אייר
תוכחה מתוך אהבה

קודם ציווי "הוכח תוכיח", כתיב "ולא תשנא את אחיך בלבבך" כי זהו תנאי מוקדם להוכחה [תוכחה], ואחר זה כתיב "ולא תשא עליו חטא", [כלומר] שאם לא פעלה ההוכחה, בודאי אתה האשם, שלא היו [דבריך] דברים היוצאים מן הלב.

יש יותר מדי אנשים הרואים זאת כחובתם הקדושה, להוכיח את האחרים. המוטו שלהם הוא, "כתוב בתורה 'הוכח תוכיח', הרי זו מצוה!" אך החסידות אומרת כי עליך להתבונן במצוה זו בתוך הקשרה. בתורה אין שום דבר העומד בפני עצמו. לכל דבר יש פסוק לפניו ופסוק לאחריו.

המלה "תורה" באה מלשון הוראה - להורות, ללמד. שום סיפור המסופר בתורה, איננו מקרי. ה' לא נתן לנו את התורה כדי שיהיו לנו סיפורי-ערש לקרוא לפני השינה. כל סיפור בתורה הוא לימוד בסיסי חיוני. ואם מספרים את הסיפור מבלי להסביר את מוסר ההשכל שלו, הרי הוא מבוזבז.

אך לא רק סיפורי התורה הם הוראות, לא רק כל פסוק וכל רעיון בתורה הוא הוראה, אלא אף יותר מזה. ההקשר שבו מופיע הסיפור, וסדר הפסוקים, אף הוא הוראה. במלים אחרות, אם יש שלוש מצוות המופיעות באותה פרשה, העובדה שאחת באה ראשונה ואחריה השניה והשלישית, אף היא על פי תכנית אלוקית. ניתן ללמוד משהו מן העובדה שמצוה אחת קודמת לחברתה.

במקרה שלנו, הפסוק המתאר את מצות "הוכח תוכיח את עמיתך" בא אחרי הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך". מה מניע אותך להוכיח את אחיך? האם זה משום שאתה אוהבו, או משום שאתה שונאו? כאשר הנך מוכיח את עמיתך מתוך דאגה כנה לו ומתוך אהבה, התוכחה נשמעת אחרת לגמרי. אדם יכול אפילו להשתמש באותן המלים ממש, אך הן נאמרות בטון אחר... האמינו לי, זה נשמע וזה מורגש. אם יש בך טינה כלפי האדם שאתה מוכיח, אזי יתכן מאד שהתוכחה אינה אלא הזדמנות להשתלח בו. האיסור לשנוא את אחיך בלבבך, הרי הוא קודם למצות התוכחה. רק כאשר אתה משוכנע שתוכחתך נקיה מכל רגש של טינה כלפיו, רק אז מותר לך להוכיחו.

אך זה אינו סוף הסיפור. הפסוק הבא אחרי המצוה להוכיח את חברך ששגה, אומר, "ולא תשא עליו חטא". מה פירושו? הביאור הוא כדלהלן: אם אדם אינו הולך בדרך הנכונה והוא עובר עבירה, הדבר אינו באשמתך. אין מצפים ממך להיות אחראי לכל יהודי שאיננו נוהג כראוי ליהודי. אולם, אם אתה נגש ליהודי זה ואומר, "ראה ידידי, אתה אינך נוהג כראוי. מוטב שתקח את עצמך בידיים ותעשה כך וכך, במקום מה שאתה עושה עכשיו". אם תוכחתך באה מן המקום הנכון, מדאגה אמיתית ואהבה אמיתית לזולת, ומתוך שאינך רוצה כי ייענש, או אז, בגלל שיש בך אהבת ישראל כה גדולה, ובגלל שיודע אתה כמה טוב ללכת בדרך הנכונה, ובגלל שרוצה אתה שגם רעך יהיה בצד הנכון של הגדר - אזי הדברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב, ובודאי ישפיעו את השפעתם הרצויה.

ד' סיון
שבועות: עיתוי מוצלח להתחלת לימוד החת"ת היומי

חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה, באין מפריע משטן המקטרג. כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים.

רבים מאתנו מסתכלים על שבועות כעל חג בעל ערך משני. הוא הרי איננו מתחיל להשתוות לראש השנה, יום כיפור או פסח. יש לי חברות רבות בעלות תשובה, וכמה מהן סיפרו לי שהן לא ידעו על קיומו של חג השבועות, בעת שהשתייכו לטמפל הקונסרבטיבי שלהן. הוא פשוט לא היה חג המושך קהל. אין בו שום מעשה מיוחד שעושים, מלבד אכילת בלינצעס, דבר שאפשר לעשותו גם בשאר ימות השנה. על פני השטח, אין שום דבר דרמטי בחג השבועות.

אולם כאשר מתבוננים מה יש לחסידות לומר על שבועות, זה נהיה סיפור אחר לגמרי. שבועות, יום מתן-תורה, הוא יום הנישואין של הקב"ה עם כנסת ישראל. לפי זה, במובן מסוים הוא גדול מכל החגים. הסיבה לכך שחוגגים אותו רק יום אחד (או שנים, בחוץ לארץ), היא לא מפני שהוא פחות חשוב, אלא מפני שהוא מסמל את האחדות - את האחד של ה' ושל עמו ישראל.

"היום יום" ממשיך ואומר, ששבועות הוא "זמן מוכשר לקבלת החלטות בכל הנוגע ללימוד תורה". בהיותו חג מתן תורה, הרי הוא יום מתאים לקבל החלטה איתנה להתאמץ יותר בלימוד תורה ועבודת ה' מתוך יראת שמים ותשובה.

כידוע, הבעל-שם-טוב נפטר בשבועות. באותה שנה שבה הוא נסתלק, חל חג השבועות ביום רביעי. ומה נברא ביום רביעי של ששת ימי הבריאה? השמש, הירח והכוכבים, המכונים המאורות. הביטוי שמשתמשים בו חז"ל הוא "ביום הרביעי נתלו המאורות". שנים אחדות לאחר מכן, התבטא האדמו"ר הזקן כי "ביום רביעי ניטלו (נלקחו) המאורות". כלומר, ביום הרביעי בשבוע נלקח מאתנו הבעל-שם-טוב.

בין כל ההחלטות האפשריות שאדם יכול לרצות לקבל על עצמו בחג השבועות, יש להמליץ על החלטה טובה שיקבל על עצמו ללמוד את החת"ת היומי. לאלו מכן שאינן יודעות על מה אני מדברת כשאני אומרת חת"ת - חת"ת הוא שיעור יומי בן שלושה חלקים, שקבע אותו הרבי הריי"צ. הוא המליץ שכל אחד - גם נשים - צריך ליטול על עצמו לומר שיעור זה. ח' כנגד חומש, ת' - תהילים, והת' השניה - תניא. אופן הלימוד: בחומש, מחולקת פרשת השבוע לשבעה חלקים, אלו שבע ה"עליות לתורה" שהגברים נקראים לעלות בשבת, בבית-הכנסת, בשעת קריאת התורה. ישנם גם שבעת ימי השבוע. לפי זה, לימוד החומש היומי פירושו, שבכל יום מימי השבוע לומדים את אותו חלק של ה"עליה" המקבילה ליום בשבוע. ביום ראשון לומדים "ראשון", ביום שני - "שני", וכן הלאה. כך שבכל יום לומדים, בערך, שביעית של פרשת השבוע. ובמסגרת זו הלימוד הוא עם פירוש רש"י.

עתה, החלק היומי של התהילים, הוא חלק אחד מתוך שלושים (ל') חלקים של ספר התהילים. ספר התהילים כולל 150 (ק"נ) פרקים. והוא מתחלק לשלושים חלקים - כמנין ימי החודש - השווים בגדלם פחות או יותר, ומקבילים לימי החודש. כך, בסיום כל חודש, אנו מסיימים את אמירת כל ספר התהילים.

והתניא: בסוף ספר התניא יש "מורה שיעור" המחלק את התניא לחלקים יומיים, כך שאנו משלימים את לימוד התניא כולו במשך שנה - מי"ט בכסלו, עד י"ח בכסלו בשנה שלאחריו.

הרבי עורר פעמים רבות על לימוד שלושת השיעורים האלה מדי יום ביומו. אם קורה שאינך יכולה לומר אותם יום אחד, את יכולה להשלימם ביום שלאחריו. לא ניתן לעשות זאת בדרך כלל עם תפילה (מלבד התפילה הבאה מיד לאחר התפילה שהחסרת, הנקראת "תשלומין"), אך את החת"ת אפשר להשלים. אפילו אם אינך מבינה כל מה שאת אומרת, הדבר הוא טוב - ואפילו חיוני - עבור נשמתך. היו הרבה סיפורים, ואין כאן מקומם, כי אינני רוצה לסטות מן הנושא שאנו עוסקים בו, אך הרבי ציין פעמים רבות שאמירת חת"ת היא הצינור להשפעה של בריאות, והרבה דברים אחרים שאדם זקוק להם.

שלושת הספרים האלה, חומש, תהילים ותניא, קשורים כולם בקשר אמיץ עם חג השבועות. חומש - כי התורה ניתנה לנו על ידי משה רבינו בשבועות. תהילים - האם מישהי יכולה לפתור את השאלה, כיצד קשור ספר התהילים עם שבועות? אכן, דוד המלך נולד בשבועות, ואף נפטר ביום זה. ותניא - אם כי הוא לא נכתב על ידי הבעל-שם-טוב עצמו - ששבועות הוא יום ההילולא שלו - אלא על ידי ממשיך דרכו, תלמיד של תלמידו, הרי תורתו של הבעל-שם-טוב מבוארת בו. אם כן, אנו רואים שכל שלושת האנשים הללו קשורים מאד לשבועות. הרבי אומר שהדבר איננו מקרי, והוא בודאי בהשגחה פרטית. ולכן, אם יש יהודי שעדיין לא קיבל על עצמו לומר חת"ת, חג השבועות הוא הזדמנות מצוינת לקבל החלטה כזאת. בימינו אנו יכולות, פשוט, להרים את שפופרת הטלפון ולהאזין לשיעורים מאלפים בתניא היומי. האין זה עידן נפלא? אנו יכולות אפילו לשטוף כלים בעת שאנו מאזינות.

אם העברית עדיין אינה שגורה בפיך, והקריאה קשה עלייך, את בהחלט יכולה להעזר בתרגום התניא לאנגלית. השתדלי להתקדם בידיעת השפה. לא צריכים להסתפק, אף פעם, בקריאת האנגלית בלבד, ומוטב ללמוד את השיעורים קצת בעברית וקצת באנגלית, אך כמובן שיש ערך רב גם ללימוד השיעור באנגלית.

מלות התהילים נאמרו ברוח-הקודש, וכן גם התניא. המלים עצמן הן מלות-קודש. אני, למשל, מדברת עברית, ובכל זאת, פעמים רבות אינני מבינה בדיוק מה ה"תניא" אומר, אם בגלל שזו שעת לילה מאוחרת והראש שלי אינו עובד יותר, או מפני שאלה הם מושגים מופשטים שבאמת יש צורך לעמול ולהתרכז כדי להבינם, ולא תמיד יש לי זמן לכך. אני זוכרת ששאלתי פעם את השאלה - האם יש ערך לאמירת המלים אם לא מבינים את הנאמר, ואין זמן ללמוד את הקטע כראוי. התשובה היא: כמובן שיותר רצוי ונפלא ואידיאלי להבין את הדברים לכל עומקם, אך מכיון שעבור רבות מאתנו, הדבר אינו מעשי, אזי מוטב ללמוד באופן שטחי מאשר לא ללמוד בכלל. הסיבה והסברה לתשובה זו היא כדלהלן: קודם כל, המלים עצמן הן קודש, לכן יש ערך לעצם אמירתן. בנוסף לזה, הנשמה של אדם אינה תלויה במוחו. המוח - שהוא מושב השכל - והנשמה, אינם קשורים כך שדברים חייבים לעבור את המוח כדי להגיע אל הנשמה. יתכן בהחלט שנשמה של אדם תבין דבר-מה, גם אם השכל איננו מבין את אותו דבר. ולכן, אפילו אם אנו איננו מבינות כל-כך את השיעור היומי, הנשמה מבינה אותו לגמרי. התורה מזינה את נשמותינו. אפשר לקחת דוגמה מאדם הנוטל תרופה. אם יש לאדם בעיה רפואית כלשהי, הוא הולך לרופא והרופא אומר, אתה צריך לקחת תרופה כזו וכזו, או מזון כזה וכזה, והוא באמת אינו מבין כיצד זה שאם יבלע כדור זה, הדבר יוביל להקלת הסימפטומים. והוא מתחיל לשאול את הרופא: "אינני מבין. רק מפני שאבלע כדור זה מספר ימים בחודש, פעמיים ביום, אני עומד להרגיש יותר טוב? הכדור הנו כה קטן, ואילו הסבל שלי כה גדול". והרופא אומר, "הבט, אני למדתי בבי"ס לרפואה במשך 10 שנים, ובאמת אינני יכול למסור לך בחמש דקות את ההסבר לכך שהכדור יועיל, אך יכול אני להבטיחך, שזה מה שייקל על סבלך". ואז, הוא בולע את הכדור ומגלה, לאחר כמה ימים, שאמנם הוא מרגיש יותר טוב. הוא אינו יכול לתפוס זאת. הוא אינו יודע מה בדיוק יש בתוך הכדור. אינו יודע בדיוק לאיזה חלק מגופו הוא הלך, ובדיוק מה זה עשה לו, אך הוא יודע דבר אחד, שהרגשתו השתפרה. אם כן, אין זה הכרחי שתהיה לאדם הבנה מוחלטת של הדבר, על מנת שהדבר יעזור לו וישפר את הרגשתו. יש מן הסתם אנשים רבים שאינם מבינים את החומש, התהילים והתניא בהבנה גמורה. אך אמירתם מחזקת את נשמתם. ובכן, בואו ונקבל את ההחלטה הזאת, עוד היום!

ל' סיון
אי שביעות-רצון ברוחניות

מענה רבינו הזקן לאברך, עילוי מצוין ובעל כשרון מפורסם, כשנכנס ליחידות שלו הראשונה...: רוחניות וגשמיות, הפכיים הם בעצם מהותם. מעלה בגשמיות, היא חיסרון ברוחניות. בגשמיות - 'השמח בחלקו' הוא בעל-מעלה גדול ביותר, ועל ידי 'עבודה' הוא יגיע לדרגות הגבוהות ביותר. ברוחניות - 'השמח בחלקו' הוא החיסרון הגדול ביותר והוא יורד ונופל ר"ל.

בענינים גשמיים, אדם השמח בחלקו הוא בעל-מעלה גדולה ביותר. אנו מסתכלים על אדם כזה ואומרים, "איזו מידה נפלאה יש בו, שהוא מרוצה, ואינו מבקש יותר ממה שיש לו". מה שה' נתן לו, זהו חלקו, והוא אינו רוצה יותר. אולם ברוחניות, זהו החיסרון הגדול ביותר. בכך שהוא מרגיש שביעות רצון גמורה מחלקו הרוחני, עלולה לבוא עליו נפילה רוחנית גדולה ביותר.

בענינים גשמיים עלינו לשאוף להיות שבעי-רצון ולא לחפש אחר עוד גשמיות. אך חלילה וחס שלא נתדרדר בענינים רוחניים לרמה של שביעות-רצון עצמית מן המקום שאנו עומדים בו, או ממה שאנחנו. זהו החיסרון הגדול ביותר.

עם העצה הזאת, קיווה האדמו"ר הזקן שהאדם יקדיש את חייו לרדיפה אחר רוחניות, ולא כמו רבים בדורנו, המבזבזים את כל ימיהם ברדיפה אחר חומריות, כי אף פעם אינם מרוצים מן הדברים הגשמיים שכבר יש להם - ולעומת זאת, הם מאד שבעי-רצון ממצבם הרוחני. המצב צריך להיות בדיוק להיפך.

כ"ו תמוז
לימוד ותפילה

בלימוד התורה - התמסרות האדם היא לדבר שחפץ להבין ומבין. בתפילה - ההתמסרות היא אל למעלה מהשכל וההבנה.

בלימוד תורה מרגיש האדם כתלמיד בפני רבו, בתפילה - כבן אצל אביו.

לימוד ותפילה הם שני המושגים הבסיסיים ביותר ביהדות. אך יש ביניהם הבדל. ברור שבמושג לימוד אנו מדברים על לימוד תורה, ולא לימוד טריגונומטריה. כוונתי לאדם היושב ולומד תורה, לאיש, אשה, או ילד. מה אנו רואים? אנו רואים התמסרות של אדם למשהו שהוא רוצה לתפוס ולהבין. הוא מנסה לקחת את הידע הזה, להבינו, ולהפנימו, מתוך תקווה שבסופו של דבר, הוא אכן יבין אותו. כל עוד יש בו רצון כנה להבין, קרוב לודאי שהוא יצליח.

אולם, בתפילה מדובר בהתמסרות של אדם למשהו שהוא מעבר להבנתו. הלימוד הוא משהו התלוי ביכולת האינטלקטואלית שלו. ככל שהאינטלקט גדול יותר, כך הוא יכול לתפוס יותר. אך תפילה איננה פעילות של האינטלקט בלבד, אלא היא גם פעילות רגשית. היא התמסרות של האדם למשהו שהוא מעבר לאינטלקט שלו.

בלימוד תורה אנו רואים את הקשר שבין תלמיד לרבו. במובן מסוים, ה' הוא הרב, כיון שהתורה היא תורתו, ואנו תלמידיו. אך בתפילה הקשר הוא כמו בין בן לאביו. רב, יכול להעדיף תלמיד בעל כושר שכלי גדול יותר, אך הקשר שבין אב לבנו איננו תלוי במדת ההבנה של הילד. כל הילדים אהובים בשווה מצד אביהם. זהו ההבדל בין תפילה ללימוד. לכל אחד משני דברים אלה - תורה ותפילה - מעלה יחודית, ואנו איננו שוקלים מה חשוב ממה, או מה טוב ממה. כל אחד הוא מיוחד ולכל אחד מעלה על השני. כדי להיות יהודי טוב יש צורך בשניהם, ובעוד כמה דברים כמובן. יהודי העוסק בתפילה בלבד, ואף פעם אינו לומד, איננו יהודי שלם. וכן, יהודי הלומד כל היום ואיננו מתפלל, אף הוא איננו יהודי שלם.

כ"ז מנחם אב
ספירת מלאי

חודש אלול הוא חודש החשבון. כמו בגשמיות, הנה בעל עסק... בכדי שיהיה העסק כדבעי ויתן ריוח רב, צריך מזמן לזמן לעשות חשבון ולתקן את כל החסרונות... כן הוא גם בעבודה הרוחנית, בעבודת ה' יתברך. כי כל השנה, הנה כל ישראל עוסקים בתורה ובמצוות ובמדות טובות. בחודש אלול הוא חודש החשבון...

אף כי קטע זה מ"היום יום" נושא תאריך של חודש אב, הוא נכתב עבור שבת "מברכים" אלול, הקודמת לראש-חודש אלול.

הרבי מסביר את תפקיד חודש אלול בלוח העברי: זהו חודש החשבון. בדיוק כפי שבעולם הגשמי, כאשר יש למישהו עסק, הרי כדי שהעסק יצליח, בעל העסק צריך לעשות חשבון, מפעם לפעם, ולודא שהדברים מתנהלים בדרך הנכונה. אין אפשרות לבדוק איך הדברים נעשים, תוך כדי עשיית עסקים. לכן, מדי פעם, יש צורך לסגור את החנות ולומר, "היום אנו עושים ספירת מלאי. היום איננו פתוחים כרגיל". וזאת, כדי לראות איך באמת מתנהלים הענינים.

יהודי זקוק אף הוא לדבר מעין זה. הוא צריך להשתחרר מעבודתו הרגילה ולעשות את חשבון נשמתו - חשבון הנפש. כל השנה כולה, עסוק היהודי בתורה ובמצוות ובמדות טובות, כך שאין לו די זמן לחשוב אודות עצמו. הוא עסוק. אך בחודש אלול, הוא חייב, בכל תחום שהוא פועל, לעצור ולעשות חשבון-צדק. קל מאד לעשות חשבון שטחי שבו אנו תמיד יוצאים זכאים. אך מה שאתה זקוק לו, הוא חשבון אמת, לראות היכן אתה עומד באמת, ולסקור את מאורעות השנה, כך שתדע לא רק את מעלותיך, ואת מה שעשית היטב, אלא גם את חסרונותיך, את מחדליך, ולתקן אותם. על ידי הכנה כזאת, זוכה יהודי לשנה טובה בגשמיות וברוחניות.

יתר על כן, לא רק שאלול הוא חודש הכנה לתשרי, אלא שמנחם-אב הוא חודש הכנה לאלול. ואם נוכל להתחיל את אלול ברגל ימין, אזי נוכל לעשות את הנדרש מאתנו באלול, בתשרי, ובכל השנה כולה!

כ"ח מנחם-אב
רפואה (רוחנית) אלטרנטיבית

דרכי הרפואה בחולי הגוף, בכלל, שניים הם: א) לרפאות את האיבר או הכח המקולקל, החולה והחלוש. ב) לחזק את האיברים והכוחות הבריאים, אשר הם יתגברו על האבר וכח החולה לרפאותו.

הדוגמה מזה בחולי הנפש הם שני דרכי העבודה: תשובה ומעשים טובים.

באופן כללי, יש שתי גישות בריפוי חולי גופני. האחת, לרפא את האיבר המסוים החולה. ניתן לומר שזו הגישה של הרפואה הקונבנציונאלית. כשיש כאב שיניים, מתקנים את השן; כשהגרון כואב לוקחים תרופה לגרון. הגישה השניה הדומה יותר לרפואה הטבעית או ההוליסטית הרווחת כיום, והיא לחזק את האיברים והכוחות הבריאים, כדי שהם יגברו על המחלה וירפאו את האיבר החולה. אנטיביוטיקה איננה תמיד התרופה הטובה ביותר; היא אולי תרפא את הגרון הכואב, אך לא את מערכת החיסון הירודה של החולה, אשר הביאתו מלכתחילה, לקבל דלקת בגרון. אלו הן שתי הגישות השונות בטיפול בחולי גופני.

הרבי ממשיך ואומר שההקבלה לזה בחולי הנפש, הן שתי גישות בעבודת ה': תשובה, ומעשים טובים. "תשובה", בעיני העולם, פירושה שעליך לעשות תשובה לתיקון עבירה מסוימת. הרי זה כמו רפואה קונבנציונאלית. אך למרבה הצער, ייתכן שבכך מרפאים רק את הסימפטומים ולא את סיבת המחלה, היינו מה הביאך לכתחילה, לעבור עבירה?

"מעשים טובים", לעומת זה, פירושו לנסות לשנות את כל גישתך לחיים בכלל, וליהדות בפרט. אתה צריך לפעול בכיוון החיובי, ואז, כאשר תהיה כה עסוק במעשים טובים, במילא לא יוותר לך זמן לעבור עבירה.

הבה נתבונן בדוגמה לדבר זה. קיימת היום תנועה גדולה ללימוד הלכות שמירת הלשון - עם סדנאות, שיעורים, סמינריונים וכן הלאה. מישהי שאלה פעם רב חב"די מסוים, מדוע חב"ד איננה מצטרפת לפעילות התנועה הזאת? האם לא היתה צריכה חב"ד להיות בקידמת החזית של המבצע העולמי הזה נגד לשון הרע ובעד שמירת הלשון? ובכן, הרב הנ"ל כתב מאמר בן שלושה חלקים על הנושא. תמצית דבריו היתה, ששמירת הלשון היא גישה הגנתית, גישה של שלילה; מתעסקים במניעת עבירה וכך נעשים שקועים לגמרי ב"לא לדבר לשון הרע". בניגוד לזה, הגישה החסידית לפתרון בעיה זו, היא להרבות באהבת ישראל, הנושא שהרבי מדבר עליו כה רבות. אהבת ישראל בכוחה לרפא את מקור ה"מחלה" - חסרון באהבת ישראל. זהו דבר המקיף הרבה יותר מאשר רק שמירת הלשון. מתי את אומרת דברים רעים על הזולת? כאשר אין בך אהבת ישראל. כמובן שאנו חייבות לדעת את ההלכות השייכות לאיסור לשון הרע. אולם החסידות מבליטה תמיד את הגישה החיובית. אהבת ישראל הינה הכרה ביופיה של כל נשמה, כפי שכותב האדמו"ר הזקן בתניא, פרק ל"ב. אהבת ישראל בדרגה עמוקה יותר, פירושה להבין כי את קשורה עם כל בני העם היהודי, כיון שהם כולם חלק אלוקה ממעל ממש. בקיצור, אם אדם משקיע את עצמו באהבת ישראל, אף פעם לא יעלה על דעתו לדבר רעות על אדם, כאשר זה עתה גמר את ההלל על הנשמה המאחדת את שניהם.

כ"ט מנחם אב
לעלות במדרגות הנעות כלפי מטה

מה שנדרש מן האדם הוא שתהיה עבודתו בכוח עצמו. דרגה גבוהה יותר, היא זו שבה מובילים אותו ביד מלמעלה. בכל זאת, העבודה בכוח עצמו, יקרה יותר.

פיסקה זו מתמקדת בהבדל שבין גישת חסידות חב"ד לגישות אחרות. חסידות חב"ד מדגישה מאד את הרעיון של עבודה אינדבידואלית. לעבוד את ה' בכלל, תוך כדי זיכוך מדות עצמו, בפרט. פירוש הדבר כי שום איש או אשה, אינם יכולים אף פעם להיות שבעי-רצון מעצמם ולומר, "אני כבר מספיק טוב". או "בנסיבות הקיימות, בהתחשב בכך שבאתי מהיכן שבאתי, הנני טוב למדי"; "הנני טוב יותר מאנשים אחרים שהתחילו כפי שאני התחלתי". במלים אחרות, "עבודה", פירושה שאדם יבדוק את עצמו ללא הרף, מהיכן הוא בא, היכן הוא נמצא, ולאן הוא הולך, והוא צריך תמיד להתקדם בשיפור עצמו ולהרבות בעשיית טוב.

יהודי, בעולם הזה, נקרא "מהלך", כלומר הולך ומתקדם. ניתן לדמות את החיים לעלייה במדרגות הנעות כלפי מטה - אינך יכול לעצור. אתה חייב להמשיך לעלות שאם לא כן, תמצא עצמך נסוג אחורנית. אין אפשרות לעמוד במקום אחד. הרבי, לעתים קרובות, הסביר זאת בתארו את מצות הדלקת נרות חנוכה: בליל ראשון של חנוכה, אם הדלקת נר אחד, זה מצוין; עשית את המצוה בצורה נפלאה. אך אם הדלקת נר אחד גם בלילה השני, לא קיימת את המצוה בהידור. תאמר, "אינני מבין. בלילה שעבר עשיתי בדיוק כך, ואמרת שעשיתי מצוין; הלילה אני עושה את זה, ואתה אומר שלא עשיתי טוב!"

מדוע זה כך? כי אומרים לך, "אתמול היה הלילה הראשון ועתה זה הלילה השני; חובה עליך לגדול. היום עליך להרבות עוד, להוסיף עוד אור". זה הרעיון של עבודת ה': אינך יכול לעמוד באותו מקום, ואינך יכול לומר שהנך כבר זקן מדי. וכפי שהרבי הדגיש, ככל שאתה מזקין, חכמתך ונסיון-החיים שלך גדלים. אולי אינך יכול לקפוץ למרחק, או ללכת במהירות, אך בודאי בנוגע לעבודת ה', אתה יכול לצמוח ולהתקדם. עובדה היא שלימדתי נשים מבוגרות רבות, ותמיד הייתי נדהמת מן הנשים הללו שבגיל 70, הן אף פעם לא וויתרו על שום שיעור. הן אומרות תהילים, מתפללות ולומדות. זהו באמת יופיו של גיל מבוגר. נשים אלו אינן דועכות; הן גדלות ברוחן, מוסיפות חיוניות ומנצלות את שנותיהן וזמנן הפנוי בדרך היפה ביותר. הרעיון של "עבודה" הוא, אף פעם לא להפסיק. הרבי אומר שהמושג של נופש, או פרישה מעבודה מחמת הגיל, הם מושגים זרים לחסידות חב"ד. מי שגדל באמריקה, בעולם המערבי, חש שאדם מרוויח ביושר את הפרישה מן העבודה; עתה, זכותו להיות עצל בשנותיו הנותרות - לשכב על החוף בשמש ולומר, "עבדתי דיי והרווחתי את זה. עתה, הניחו לי להנפש ואל תטרידו אותי; המנוחה מגיעה לי". רעיון זה של השתחררות מן העול, מנוגדת לתורה. התורה אומרת, "אדם לעמל יולד". כל זמן שאדם חי, הוא חייב לעמול.

אני זוכרת את אבי כשהיה בשנות הששים לחייו וניהל בית-דפוס. העסק תבע מאמץ גופני. הוא ידע כי לפי החוק של ניו-יורק, בגיל 65 הוא יוצא לפנסיה, והוא דאג מה יהיה על בית הדפוס. הוא כתב לרבי והשיח לפניו את דבר הפרישה הצפויה, והרבי אמר שלא יצא לפנסיה. אבי יכול היה לשחרר את עצמו מנטל העבודה, אך הרבי לא רצה שהוא יצא לפנסיה. למעשה, שותפו לעסק נפטר, והמקום נסגר; ואז הוא הפך להיות ראש-כולל. הוא לא יצא לפנסיה, כיון שקיבל הוראה ברורה מן הרבי שלא לעשות זאת. זהו הרעיון של "עבודה" [ברוחניות]. אם אתה רוצה להפסיק, אזי אינך חסיד. אתה חייב להמשיך בהתמדה.

הרבי הריי"צ מבאר שאם אתה נותן למישהו להובילך ביד, אתה יכול להגיע מאד גבוה. במלים אחרות, ישנם חסידים - לא חסידי ליובאוויטש - הדבקים ברבם, שהוא צדיק ונעלה מאד. הם חשים שאם הם מסתכלים על רבם ומתקשרים בו, אזי הם כאילו נאחזים בכנף בגדו ומתרוממים עמו יחד, בעת שהוא מתרומם. אולם, זו אינה דרכה של חסידות חב"ד. חב"ד אומרת שאם כי יש ביכולתך להגיע לרמות נעלות, כאשר אתה מובל ביד - יש ערך גדול עוד יותר למדרגה שאתה מגיע אליה בכוחות עצמך. אולי תגיע יותר לאט, אולי גם לא כל-כך גבוה, אך זהו פירושה של "עבודה". אין הכוונה למעט בערכה של הסתכלות ברבי, האזנה לדבריו והתקשרות בו. אדרבה, ראיית פני הרבי מפיחה בנו רוח והשראה ונותנת לנו מושג לאיזה כיוון אנו חותרים. אך זה איננו תחליף לעבודה שלך בעצמך.

א' אלול
הגיע הזמן לתוספת ויטמינים

כשהיה ה'צמח-צדק' בן תשע שנים אמר לו רבינו הזקן: קבלתי ממורי (הרב המגיד) שקיבל ממורו (הבעל-שם-טוב) בשם מורו הידוע [אחיה השילוני, שנשמתו נתגלתה אליו ולימדה אותו סתרי תורה. אחיה השילוני חי אלפי שנה קודם לכן, בזמן דוד המלך. הוא היה אחד מארבעים ושמונה הנביאים ומי שלימד את סתרי התורה. על פי כמה דעות, הוא היה מורו של אליהו הנביא], אשר מיום שני דר"ח אלול עד יום הכיפורים, יאמרו בכל יום ויום, במשך היום, שלושה פרקי תהילים, וביום הכיפורים, שלושים וששה פרקים: תשעה קודם כל נדרי, תשעה קודם השינה, תשעה אחר מוסף, ותשעה אחר נעילה. ומי שלא התחיל ביום ב' של ראש חודש, יתחיל באותו יום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר, ישלים.

ברצוני לעודד את כל תלמידותי לאמץ מנהג זה שדיבר עליו רבינו הזקן; אם גם אתן יכולות לעורר את חברותיכן ומכרותיכן לעשות כן, אנא עשו זאת. ה"צמח-צדק" היה נכדו של האדמו"ר הזקן, ובנה של הרבנית דבורה לאה, אשר מסרה את נפשה תחת נפש אביה. האדמו"ר הזקן נשפט למאסר על שגילה את סודות התורה במידה יתרה. בבית-דין של מעלה דנוהו, והדבר השתקף כאן למטה בהתנגדות אליו מצד ה"מתנגדים". מלמעלה נגזרה עליו מיתה על שחשף את תורת החסידות במידה כה רבה. לבתו, דבורה לאה, נודע הדבר ברוח-קודשה. היא כינסה שלושה מזקני החסידים ואמרה בפניהם שברצונה למסור את חייה למען אביה. ואכן, זמן קצר לאחר מכן, היא נפטרה. היא מסרה את נפשה על מנת שחסידות חב"ד תמשיך להתפשט במאמצי אביה. לדבורה לאה היה בן קטן. היא בקשה מאת אביה שיקח את הילד תחת חסותו ויגדלו לאחר מותה. הילד הזה גדל להיות ה"צמח-צדק". לכן, למרות שהוא היה נכדו של האדמו"ר הזקן, הוא היה במובן מסוים, בנו. היה קשר אמיץ בין השניים. הילד התגורר בבית סבו הגדול מגיל רך, והתחנך על ידו.

עתה, אתן אולי שואלות מה כל כך חשוב להוסיף שלושה פרקי תהילים בחודש אלול, למכסת התהילים היומית? עליכן לדעת שתהילים הוא משהו שבעבר היו קושרים אותו עם אנשים פשוטים ועמי הארץ; אותם אנשים שלא ידעו ללמוד דף גמרא, ידעו לפחות דבר אחד - לומר תהילים. אולם הבעל-שם-טוב לימד שאמירת תהילים של אנשים פשוטים, היא לעתים קרובות, יקרה יותר בעיני ה', מאשר לימוד התורה של תלמידי חכמים גדולים, כי היא יוצאת מן הלב.

התהילים מתקשר תמיד עם לבו של היהודי. תוספת התהילים בחודש אלול, היא כמו נטילת תוספת ויטמינים. היא כמו "טבליות לחץ" שכמה אנשים לוקחים כאשר הם עוברים תקופה קשה בחייהם. אומרים שמתח ולחץ נפשי גוזלים מן הגוף את הויטמינים, לכן זקוקים לתוספת ויטמינים בתקופה הזאת. על פי הדימוי הזה, חודש אלול הוא זמן של מתח ולחץ רגשי עבור היהודי, כי עליו לעשות את חשבון נפשו. והסך-הכל איננו תמיד מרנין. לפי זה, זהו זמן הדורש תוספת כח כדי לסקור את כל מאורעות השנה ולעשות תשובה. עקב כך, זקוק האדם לתוספת ויטמינים - אלה פרקי התהילים הנוספים. סוד זה נתגלה לבעל-שם-טוב מפי מורו, אחיה השילוני.

קל מאד להוסיף עוד שלושה פרקים ליום, ביחוד אם את יכולה להשלימם למחרת. (אני מדברת כאן אל נשים שזמנן אינו תמיד נתון בידן, והן תשמחנה לדעת שאם לא היום, אפשר גם מחר). זהו סוד שנמסר מדור לדור במשך כמה מאות שנה - תוספת הסגולה שניתנה לעונה זו של השנה.

הקודם
 
Ner Nechoma
© 2020 Ner Nechoma
עברית  English
Power By : cheap mac makeup replica oakley sunglasses Mac Makeup Wholesale replica red bottoms calvin klein underwear outlet fake ray ban sunglasses Puma Clyde X Patta Ii Mens Replica Products From China Diesel Outlet Online Lacoste Outlet Sale Versace Color Block Socks Tommy Hilfiger Factory Store fake oakleys
Friend Link: Timberland 6 Inch Boots Herren Nike Air Max 2016 Nike ELASTICO Finale III Street TF Adidas Messi 16.3 IC MBT Lami Damen TIMBERLAND CHUKKA BOOTS Adidas Superstar 2 Shoes Friend Link: NIKE ROSHE TWO FLYKNIT SHOES AIR JORDAN 23 Adidas Originals NMD Adidas Yeezy Boost 550 Adidas Tubular Schuhe Adidas Springblade Schuhe ADIDAS D ROSE 7 MEN
Friend Link: Adidas Originals Pride Pack Adidas Originals Stan Smith W Adidas Originals ZX 500 Adidas Climacool Boat Lace NIKE AIR FORCE 1 07 HIGH MBT BARIDI WOMEN AIR JORDAN 2 MEN Friend Link: Nike Cortez Ultra Adidas Yeezy Boost 550 Adidas NMD Runner PK Air Jordan XXXI Nike Kwazi Nike SB Hyperfeel Koston 3 Friend Link: Nike Roshe LD 1000 Nike Air Presto Ultra Flyknit Adidas J Wall 3 Nike Air Max Zoom 90