בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת שקלים-ביטוח נגד שריפות

בפרשת שקלים אומר ה' למשה רבינו להורות לבני ישראל שיתרמו, כל אחד, מחצית השקל, כדי לכפר על חטא העגל. חז"ל מסבירים שמשה רבינו התקשה להבין מה בדיוק עליו לעשות. לכן ה' הראה לו כמין מטבע של אש ואמר לו, "כזה יתנו". מדוע הראה לו ה' מטבע של אש ולא מטבע של כסף או זהב? אחרי הכל, הם לא עמדו לתת מטבע של אש!

השוו זאת עם המנורה. חז"ל אומרים לנו שגם לגבי המנורה, לא הבין משה רבינו בדיוק מה צריך להיות המבנה שלה, וכאשר שאל, הראה לו ה' כדמות מנורה של זהב. הוא לא הראה לו מנורה של אש, אלא מנורה של זהב, וכאשר משה ראה אותה, הוא הבין. הראייה טובה מאלף מלים. אם כן, אנו רואים שה' כבר הראה לו מנורה של זהב, מדוע, אפוא, לא רצה ה' להראות לו גם הפעם, מטבע של כסף או זהב? מדוע מטבע של אש?

כדי להבין זאת, עלינו להבין תחילה מהו ענינו של ממון. בבית המקדש היה כלי שנקרא "הכיור", אשר שימש את הכוהנים לרחיצת ידיהם ורגליהם לפני תחילת העבודה במשכן או במקדש. זו היתה ההכנה שהכינו הכוהנים את עצמם לעבוד את ה'. הכיור נבנה מן המראות (הצובאות) שהיו נשי ישראל משתמשות בהן במצרים, כדי ליפות את עצמן. בעת שהעם כולו נתבקש לתרום כל מה שיכלו, לבניין המשכן, תרמו הנשים (בין שאר הדברים) את מראותיהן, שהיו עשויות מנחושת מבריקה במיוחד. אולם משה רבינו היסס מאד אם לקבל תרומה זו, כי אחרי הכל, הנשים השתמשו בזה ליפות את עצמן ולעשות את עצמן מושכות יותר בעיני בעליהן. האם אפשר שחפץ שנועד לעורר את התאווה, יימצא לו מקום במשכן ה'? משה רבינו לא ראה כיצד ניתן למזג יחד את המשכן - המגלם את הדרגות הגבוהות ביותר של קדושה ורוחניות - עם משהו שנראה כל כך קשור עם תאווה והנאה גופנית.

הרבי מסביר שהמשכן מקיף את כל מה שקשור לחיי אנוש, כולל גם את מה שנתפס כתאווה הבהמית ביותר מכל תאוות בעלי-החיים. הוא מציין כי שפל וגבוה הם מושגים יחסיים, כי מה שנחשב כ"שפלה שבתאוות", לאמיתו של דבר, יש בכוחה להוריד לעולם את הגבוה מכל - נשמה יהודית קדושה. רק התורה, היא זו שיכולה להגדיר מה באמת שפל ומה באמת גבוה.

מצד אחד, אפשר להסתכל על הקשרים האינטימיים שבין גבר לאשה כעל כניעה ליצרים הבסיסיים של האדם. מאידך, ניתן לראותם גם כמעשה הרוחני ביותר שאדם יכול לעשות, כי בכך הוא מביא ליצירת יהודי נוסף.

אפשר לומר את אותם הדברים גם לגבי ממון. יש דרכים שונות שבהן אפשר להתיחס אל ממון. הממון הוא רב-עצמה. זה משהו שעלול לעורר אצל אנשים חמדנות ואהבת בצע. זה משהו שאנשים יכולים לעשות בו הרבה מעשים בלתי טהורים ובלתי מוסריים. המבול החל כאשר מלאה הארץ חמס - כשאנשים גזלו את רכוש חבריהם. ממון יכול להיות כלי להרבה רוע ואהבה עצמית.

הרב טברסקי (הרב דוקטור אברהם טברסקי, לאלו מכן שלא שמעו עליו, עומד בראש בית-רפואה פסיכיאטרי יוקרתי, ומטפל בעיקר במכורים לאלכוהול ולסמים) הזכיר פעם בהרצאה שהתמכרות לסמים ושימוש באלכוהול החלו להתפשט, לאחרונה, בחברה היהודית, אשר בה הם נעדרו, כמעט לחלוטין, בדורות הקודמים. תמיד היינו רגילים לחשוב שהיהודים הם מעל אלכוהוליזם והתמכרות לסמים. אך הדבר איננו עוד נכון. כבר אין מקום להשתבח עוד בענין זה.

הרב טברסקי הסביר שסמים ואלכוהוליזם הן מחלות הכרוכות בהפרזה שבהן אדם אינו יכול להביא את עצמו להפסיק. הן תוצאה של חוסר משמעת עצמית. אתה רק מתחיל, וכבר אינך יכול להפסיק. בחברה שלנו, ציין הרב טברסקי, למרות שרוב האנשים הבריאים והיציבים מודים שצריכת סמים ואלכוהול איננה מקובלת ונחשבת כהרס-עצמי, הרי שבין יהודים דתיים רבים, אין רואים את תאוות הממון המופרזת באור זהה. ובאמת, מדוע אנשים המרוויחים מיליון דולר אינם אומרים "עצור. מיליון דולר בוודאי מספיקים לי כדי לחיות חיים נוחים". לא. עכשיו הם צריכים להתחיל להרוויח את המיליון השני. ואולי צריכים הם להפסיק אז? "רגע אחד" אומר המיליונר "אם הצלחתי להרוויח שני מיליון, אוכל להרוויח 4 מיליון..." וכך זה הופך להיות התמכרות, אולי אף גרועה מאלכוהוליזם. בשתייה, לפחות, האדם הממוצע מבחין מתי הוא מפריז. אך כשאדם מתאמץ לצבור עוד עושר, יותר ממה שיוכל לנצלו אי-פעם, אזי זו מחלה.

בכל זאת, ממון כשלעצמו איננו דבר רע. להיפך, יש לו שורש מאד גבוה. עובדה זו עצמה שהממון עלול להפוך למוקד משיכה רב עוצמה לכל-כך הרבה חטא, כל כך הרבה אנוכיות ורוע, רק מוכיחה שמקור הממון נמצא באמת במקום גבוה מאד.

עתה יכולים אנו להבין את המושג של מחצית השקל. זו אחת הדרכים שבהן אדם יכול לזכך ולהעלות את תאוותו הטבעית לצבירת רכוש. ואף כי הכסף יכול להיות מקור לרוע, לא ניתן לחיות בלעדיו. אדם איננו יכול להתקיים מבלי להרוויח כסף. אינך יכול לומר, הבה אעצום את עיני ואחיה על רוחניות בלבד. אתה זקוק לכסף כדי לקנות את הנחוץ לך ולשלם את חשבונותיך. אך השאלה היא באיזו מסגרת אתה מתיחס לכסף? מה הן ההגבלות הראויות והשימוש הראוי בעושר? איך אני אמורה להשתמש בכסף, כדי לחיות באמצעותו חיים ראויים?

ה' אומר שעל מנת שחיינו יהיו קדושים בכל הנוגע לכסף, אנו חייבים לנהוג על פי הוראות התורה. בדיוק כשם שיש לנו הלכות רבות המסדירות את היחסים שבין איש לאשה כדי לקדשם, באופן שיחסים אלו לא יהפכו לסתם חיפוש אחר הנאה, כך גם עם כסף. ה' נותן לנו כסף, ואז הוא מלמדנו כיצד לנהוג בו.

עיקרון בסיסי בתחום זה, הוא ההכרה שכסף שיהודי מרוויח, או יורש, או מקבל במתנה, מגיע אליו מאת ה'. הכסף אינו ניתן לו מפני שהוא פיקח, ולא מפני שהוא מוכשר ואף לא מפני שהוא ראוי לו. הוא גם לא ניתן לו מפני שהוא עבד מספר מסוים של שעות. הוא ניתן לו רק בגלל סיבה אחת ויחידה - שה' יתברך בחכמתו העליונה, ראה לנכון שכרגע, יהודי זה יהיה בעליו של סכום מסוים של כסף. ההחלטה על מה להוציא כסף זה נתונה בידיו של היהודי. במידה רבה, יש לו בחירה חופשית בענין זה, אך יש גם כמה תנאים מוקדמים. ה' אומר לו שהדבר הראשון שעליו לעשות עם הכסף הוא לתת את מחצית השקל שלו. מחובתך להחזיר סכום מסוים ממה שה' נתן לך, עבור אחד הפרוייקטים שהוא יתברך תומך בהם - לבית-המקדש, או לאדם עני הזקוק לזה, או לאיזו צדקה אחרת.

פעולה אחת שקולה כנגד אלף מלים. נתינתך לצדקה אומרת את הכל. היא כאילו מכריזה ואומרת: אתה מבין שאת הכסף שקבלת לא קבלת מפני גדולתך או חכמתך או אפילו מפני שאתה ראוי לזה. נתינתך היא הבעת תודה לה', אשר נתן לך את הכסף. כאשר אתה מביו שאולי אינך ראוי למה שקבלת, לא תבדוק יותר מדי בציציותיו של מי שאתה נותן לו, אם הוא ראוי לקבל כסף או לא.

יש סיפור ידוע על ר' זושא מאניפולי. יהודי עשיר אחד היה נוהג לתת סכום כסף לר' זושא שהיה עני מרוד. הוא שם לב שבכל פעם שהיה נותן לצדיק סכום כסף, היתה ברכה בעסקיו והם שגשגו. וכך נהיה לתורם קבוע. יום אחד הלך כהרגלו לצריפו הדל של ר' זושא לתת לו נדבה, אך נאמר לו שהצדיק נסע לבקר אצל הרבי שלו, המגיד ממזריטש. בשמעו זאת, עשה העשיר קל וחומר: אם כשאני נותן צדקה לר' זושא, ה' שולח ברכה בעסקי, קל וחומר אם אתן את הצדקה לרבו של ר' זושא! מכאן ואילך הוא הפסיק לתת לר' זושא והחל לתת, במקום זה, למגיד ממזריטש. אך, אוי ואבוי! עסקיו החלו להתדרדר. בחשבו שזהו משבר זמני, המשיך העשיר לתת למגיד, ולא לר' זושא. במהרה נוכח לדעת שאם ימשיך בדרך הזאת, לא ישאר לו אפילו מה לתת למגיד. המצב נעשה כה גרוע שהוא פנה לר' זושא, שהיה רבו, בבקשת עצה. ר' זושא סיפר לו כדלהלן: "בהתחלה, כשהיית נותן לזה שלא היה ראוי באמת לנדיבותך, גם ה' לא עשה חשבון למי הוא מעניק את הכסף, ולכן הצלחת בעסקיך. אך ברגע שהתחלת לעשות כל מיני חשבונות, מי ראוי לתמיכה שלך יותר ומי ראוי לה פחות, גם ה' החל לעשות את אותו דבר, ואת התוצאה חשת על בשרך...".

האם עני זה ראוי לתמיכתך יותר מעני אחר? אולי לא. אולם, הוא פשט את ידו אליך, לכן חייב אתה לתת לו. יתכן שהוא אינו ראוי, אך מאידך, מי אומר שאתה ראוי לקבל את מתנת ה'? הרעיון שה' הראה למשה את מחצית השקל הזה, לא היה רק כדי להראות לו את סכום הכסף שיהודי חייב לתת - כי אז יכול היה להראות לו מטבע של כסף או זהב. אלא שה' הראה לו במיוחד מטבע של אש שהוציא מתחת כסא הכבוד, כפי שאומר המדרש, כדי ללמדנו שאף אם הכסף יכול להיתפס כדבר מאד חומרי, מאד שפל וגס, בכל זאת, בכך שנותנים אותו עם אש, כלומר עם התלהבות וחיות, ולא באופן של אדישות וחוסר שימת לב, הופך המטבע להיות מטבע של קודש.

יהודי חייב לתת את מחצית השקל שלו "עם אש", בהכירו שכסף זה לא ניתן לו רק כדי שיקנה לעצמו את מה שהוא צריך, אלא הוא הופקד בידיו כקרן נאמנות שחלק ממנה הוא חייב לשלם לאחרים. אם תתבונני ותחשבי על כל הדברים האלו, תרגישי הרגשה אחרת לגמרי בבואך לתת כסף לצדקה. לא תרגישי כל כך מרוצה מעצמך פתאום: "תראו כמה אצילית ונדיבה אני שוויתרתי על חלק מכספי ונתתי אותו". מי אומר שהכסף הוא שלך? עשירית ממשכורתך שה' נתן לך, אינה מיועדת לך מלכתחילה. אין כל סיבה שתרגישי כל כך נעלה וגיבורה.

מעניין שהמלה "מטבע" קשורה עם המלה "טבע". ה' רוצה שהיהודי יחדיר את אש הקדושה בטבע, ולכן הוא הראה למשה רבינו מטבע של אש. הכוונה היא שאל לו ליהודי להיות קר, אדיש ולא איכפתי. יהודי צריך להיות חי; הוא צריך לעבוד את ה' בלהט. כאשר אתה נותן את מחצית השקל שלך - את הצדקה שלך - לכל מי שתבחר, זה חייב להיעשות עם אש, עם חום והתלהבות. ואז, אם עושים זאת בדרך כזאת, המטבע נעשית שונה בתכלית. מטבע זאת איננה עוד חומרית. היא הופכת למשהו רוחני. כדברי הרבי: "הקב"ה ברא את העולם יש מאין, והוא ציווה אותנו לעשות מן ה"יש" - העולם הגשמי - אין, היינו להפוך אותו מגשמי לרוחני על ידי קיום תורה ומצוות". היהודי לוקח כסף והופך אותו למצווה, לאש רוחנית, על ידי שהוא נותנו למישהו הזקוק לו למחיה או ללימוד תורה, או למטרה ראויה אחרת. והמצווה מביאה גאולה לנשמה. זו הסיבה שה' רצה דוקא מטבע של אש ולא של כסף - ללמד את משה ואת ישראל כמה חשוב לעבוד את ה' בשמחה ומתוך חיות.

חצי מן השלם

הרבי ממשיך ושואל מדוע ציווה אותנו הקב"ה לתת מחצית השקל ולא שקל שלם. לאור הסמליות של השקל המתוארת לעיל, האם לא היה הגיוני יותר שה' יצווה אותנו לתת שקל שלם? חצי הרי הוא חיסרון.

יתר על כן, אנו רואים שבנוגע למחצית השקל, אף אחד לא הורשה לתת יותר ממחצית, אפילו אם רצה בכך. בצדקות אחרות אתה יכול לתת מליון דולר. אם יש לך, אז אדרבה. אך במקרה המיוחד הזה, לא. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".

הלקח שהרבי לומד מזה, רלוואנטי גם לימינו כאשר אין נותנים את מחצית השקל לבית-המקדש: לעתים קרובות עלול יהודי להיתפס בצפרני הגאווה לאמור, "ראו, בזכותי מצליחה ישיבה זו להתקיים. אני מכסה 75% מהוצאותיה!" אנשים עשירים הנותנים סכומי עתק לצדקה עלולים להתפתות להסיק מסקנה ש"אלולא אני, העולם לא היה ממשיך להתקיים!"

מאידך, ישנו היהודי העני שבקושי יכול להרשות לעצמו לתת כמה פרוטות לצדקה. הוא עלול לחשוב, "איזו תועלת יכולה תרומתי להביא? כמה פרוטות עלובות. מי בכלל זקוק לי?"

התשובה לעני זה היא במצוות מחצית השקל. ה' אומר שכל יהודי ותרומתו, בין עשיר ובין עני, חשובים בעיניו באותה מדה. מה שמצפים מעשיר לתת, איננו חשוב יותר מתרומתו של האיש העני. ומה שמצפים מן העני לתת, איננו חשוב פחות מתרומת היהודי העשיר.

יתר על כן, אף אחד אינו יכול לעשות זאת לבדו. כל יהודי זקוק להשתתפותו של יהודי אחר כדי להגיע לשלמות. יש יהודים שאולי היו מעדיפים שלא יהיו כל האנשים הרבים האלה סביבם; הם רק מעצבנים אותם. "בשביל מה אני צריך את כל האנשים האלה?" יש אנשים המנסים להימנע מכל קשר עם אנשים אחרים, כי הם חשים שזה מוריד אותם משאיפותיהם הרוחניות הנעלות. הם צריכים להתעסק עם בעיותיהם של אנשים אחרים, לענות על שאלותיהם ולהיות מעורבים בעניניהם. "אוי! אינני סובל את זה. אני מעדיף סתם ללמוד ולפתח את עצמי ולהיות יותר ויותר איכותי". אפשר לראות רבים כאלה בעולם - אנשים המעונינים בטובת עצמם ומפתחים את עצמם, תוך התעלמות מכל השאר, היינו מכל אלה שאינם שייכים לקבוצה הקשורה עם עניינם במיוחד. לדעתם, באמת אין להם זמן עבור אנשים אחרים, ובמיוחד כאלה הזקוקים להם. מהללו הם מתעלמים יותר מכל. לכן אומר ה', "מחצית השקל אינה מספיקה כדי לקנות קרבן. זה עולה יותר ממחצית השקל. לבדך, אינך יכול לקנות אפילו קרבן תמיד אחד [קרבן ציבור שהיו מקריבים, כל יום, בבית המקדש, בשחרית ובין הערביים], לכפר על נשמתך. אתה חייב להתאחד עם כל היהודים האחרים. רק ביחד אפשר להביא את הקרבן הזה". כל יהודי היה נדרש להביא את מחצית השקל, ומן הסכום הכולל היו קונים בכל יום את קרבן התמיד. מחצית השקל, הוא אפוא, ביטוי, לא רק של אהבת ישראל, אלא גם של אחדות ישראל.

במקום אחר, מצביע הרבי על נקודה נוספת בענין מתן מחצית השקל, בשקל הקודש, ולא שקל שלם: מן היהודי דורשים לתת רק את מה שהוא יכול לתת - עשר כוחות נפשו (המקבילות למחצית השקל שהוא 10 גרה, כיון ששקל שלם הוא 20 גרה). יותר מזה הוא אינו יכול לתת. מכל מקום, הקב"ה משלים את המחצית השניה, וכך יש לנו שקל שלם.

ועוד, הרבי שואל מדוע צריך היה ה' להראות למשה רבינו את המטבע של אש ולא הסתפק באמירה ובהסבר ששמענו עתה, מבלי להראות לו את המטבע? ה' יכול היה לומר למשה, "משה, אמור לבני ישראל שאם הם נותנים צדקה בשמחה ובהתלהבות, זה פועל הרבה יותר מאשר אילו היו נותנים את אותה צדקה ללא שמחה וללא התלהבות".

על פי חז"ל, אחד הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות היה המטבע של אש. ה' ברא במיוחד דבר שיש בו משום חידוש - מטבע של אש - ממש לפני שבת. מדוע?

הרבי מסביר שהעובדה שה' יצר את החפץ הזה בפועל, עשתה אותו ממשי. אנו יודעים שישנם הרבה מושגים שנראים לנו מופשטים מאד, ואף כי הם נשמעים נפלאים, הם אינם ברי-השגה. לכן אמר ה' למשה: "זה איננו עוד אחד מאותם מושגים מופשטים שהנני אומר לישראל. זהו דבר ממשי". ה', למעשה, יצר בעולם מטבע שהיה מיזוג של הפיזי והרוחני. ובכך שה' הראה את המטבע למשה כחפץ ממשי בעל 3 מימדים שניתן למששו, ה' הביא לתוך העולם הזה את הפוטנציאל של התמזגות הגשמי עם הרוחני. אם ה' לא היה מראה למשה מטבע ממשי של אש, הוא היה נשאר ברמה המופשטת והתיאורטית. אך בריאתו הממשית נותנת גם לנו את היכולת להגיע אל ההתמזגות הזאת, על ידי שנחנך את עצמנו קודם כל, לחשוב באופן נכון על צדקה, ואחר-כך לתת אותה במצב רוח שונה לגמרי מזה שהיינו רגילים לו בעת נתינת צדקה.

נשוב אל מחצית השקל: ערכה הרב של צדקה הוא לא רק בכך שהיא מכפרת על העבר - שאם אדם עבר עבירה והוא נותן צדקה עם הכוונה הראויה, הרי זו הופכת להיות כמו תשובה. כפי שאנו אומרים בראש השנה, "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". יותר מזה, מחצית השקל היא גם פוליסת ביטוח לעתיד. איך אנו יודעים זאת? חכמינו ז"ל מסבירים שבגלל מחצית השקל שנתנו ישראל במדבר, התבטלה גזירת המן דורות רבים לאחר מכן. מי יודע מה צופן העתיד לילדינו, חס ושלום? אולי לא נהיה שם, יום אחד, כדי לתת לילדינו את מה שהם זקוקים לו? כיום יכולים אנו לספק את צרכיהם. האם נוכל לעשות זאת גם מחר, או בחודש הבא? מי יודע? זו דאגה גדולה המקננת במוחו של כל הורה. אולם יודעים אנו שאת הצדקה שאנו נותנים היום, מפקיד הקב"ה ב"מחשב" הרוחני שם במרום. כסף זה מונח כפיקדון בבנק הצדקה, והקב"ה יזכור זאת גם גם לעתיד. כך שאנו עצמנו, ילדינו ואפילו נינינו, נהנה מפיקדון זה אם יתפתחו קשיים כלשהם.