פרקים אחרים הקודם הבא

בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת חוקת - ערך החיים

זו הפרשה הדנה ב"פרה אדומה". לאלו מכן שאינן מכירות את ענין הפרה האדומה, אנסה לתמצת בקיצור את הנקודות העיקריות.

ביהדות, טהרה רוחנית הוא מצב שיש לשאוף אליו. אין לזה כל קשר עם נקיון אישי והגיינה. הניגוד של הטהרה היא הטומאה. האמת היא שמושגים אלו לא ניתן לתרגמם ללשון אחרת כיון שהם אינם קיימים בשום אומה ולשון. מושגים אלה אינם קיימים בשום מקום אלא בתורה בלבד.

מכל מקום, התורה מתארת מצבים רבים היכולים להכניס אדם למצב של טומאה. ביניהם, המגע עם גופת מת. אלו מכן שלמרבה הצער השתתפו בלויה, אולי יודעות שלאחר שאתן שבות מבית הקברות, לפני שאתן נכנסות הביתה, אתן נוטלות את ידיכן שש פעמים לסרוגין. לשם מה נוטלים ידים? כי זו נוסחה רוחנית להסרת טומאה מן הידים. כוהן אינו רשאי ללכת לבית-קברות בכלל, אלא רק בתנאים מסוימים.

מצב נוסף היכול לגרום לאדם להיות טמא הוא מחלת הצרעת, שאיננה קיימת היום. בתקופת התנ"ך מחלה זו היתה קיימת, אך מה שמכונה צרעת כיום איננו הצרעת של אז. הצרעת הנזכרת בתורה, היא מחלה שבה אדם מבחין בכתמים בעלי צבעים שונים על עורו. אם המצורע לא היה ממהר להשיג מרפא בעזרת הכוהן, אם המחלה היתה מתקדמת ולא היו עוצרים אותה בשלביה הראשונים, היו אבריו של המצורע מתים, אחד אחד, במשך הזמן - וזה היה סופו הנורא של המצורע.

והנה עוד מצב הגורם טומאה הוא לידה. כאשר האשה יולדת, היא נדבקת בטומאה רוחנית הנקראת טומאת יולדת. ישנם מצבים שונים נוספים שהתורה מתארת, הגורמים לטומאה. המכנה המשותף לכל סוגי הטומאה האלה הוא שאיכשהו כולם קשורים למושג מוות. אפילו לידה קשורה עם מוות, לא בגלל הסכנה הכרוכה בה, אלא פשוט משום שהאם שנשאה את העובר ברחמה במשך תשעה חודשים, נשאה בתוכה נשמה נוספת, היו בקרבה חיים נוספים. בתקופת ההריון, האשה טהורה במשנה טהרה. אך כאשר התינוק נולד ועוזב את גופה - אם כי הוא חי באופן עצמאי מחוצה לה - הרי לגבי גוף האם, היה פה אבדן חיים. ואבדן חיים זה, הוא הסיבה למצב הזמני של טומאה רוחנית.

בדומה לזה, גם יציאת זרע מגופו של אדם מטמאה אותו. כי זרע זה יש בכוחו להפרות את האשה ולהביא ללידת ילד; יש פוטנציאל של חיים בכל טיפת זרע. בכל פעם שיש יציאת זרע אצל האיש, אף אם אשתו נכנסה להריון, הוא נעשה טמא. כאשר האשה מקבלת את הוסת החודשית, הרי אותה ביצית שמתה, אילו היתה מופרית, יכלה להיות אדם נוסף. לכן, קיים שריד של מוות בכל מחזור חודשי של האשה וזו הסיבה שחלה עליה טומאת נידה.

אנו רואים עד כמה מעריכה התורה את החיים. הדבר הנעלה ביותר ביהדות הוא החיים. התורה עצמה נקראת "עץ החיים". היכן שיש חיים, יש קדושה ויש טהרה. והיכן שיש מוות או אבדן חיים, יש טומאה. גם אם אדם חי היום, היה פעם זמן שבו הוא לא היה חי, ויהיה בעתיד זמן שבו הוא לא יחיה. אך להיות חי באמת, אפילו בזמן שאתה בחיים, אין זה מספיק סתם לחיות. "אתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום", אומר הפסוק. רשעים, אפילו בחייהם קרויים מתים. הנשימה ודופק הלב אינם מצביעים על חיים. מה שהתורה מכנה "חיים", קשור עם התורה, עם היהדות. צדיק נקרא חי למרות הסתלקותו מן העולם, כי הוא דבק במקור החיים.

תהליך ההיטהרות

זהו הנושא של פרשת חוקת. הפרשה מדברת על מצוה הנראית מוזרה ביותר. אני אומרת "מוזרה", כי יש פרטים מסוימים במצות פרה אדומה שאינם דומים לשום מצוה אחרת בתורה. מצות פרה אדומה לגמרי אינה מובנת על פי השכל. אין לה כל הסבר הגיוני. אף על פי כן, התורה מתארת הליכים מדויקים שאדם צריך לעבור אם ברצונו להפטר מן הטומאה שדבקה בו בגלל מגע עם גופת מת.

נניח שאדם שחי בתקופת התנ"ך ישב באוהלו, ולפתע פתאום מישהו באותו אוהל נפטר. אדם זה, מכיון שהיה באותו אוהל ברגע הפטירה, נדבק בסוג הטומאה מן הדרגה החמורה ביותר, טומאת מת.

מי שמשתתף בהלוויה, או נושא את הגופה מן הבית שבו נפטר המת אל בית הקברות, או שהוא משתתף בקבורה (זו אחת המצוות הגדולות ביותר להביא מת יהודי לקבר ישראל), נעשה טמא בטומאה החמורה ביותר. מדוע מציינת אני שהיא "חמורה"? כי יש דרגות בטומאה. המגע עם מת מביא לטומאה מן הסוג החמור ביותר.

כדי שאדם ישוב לחיי טהרה, הוא חייב לעבור תהליך בן שבוע ימים של היטהרות, ובימים אלו הוא אינו יכול לבקר בבית-המקדש, או להביא קרבן, או לנגוע ב"טהרות", היינו מאכלים שהוכנו בטהרה, וכן הלאה. כל זה כמובן, נוגע לתקופת התנ"ך והמקדש, אך לא להיום. כיום, רק הכוהנים שומרים על כמה ממצוות הטהרה והטומאה.

תהליך זה של היטהרות כלל הזאת "מי נידה" של הפרה האדומה אשר נשרפה בדרך מיוחדת מאד. מים אלה הם אפר הפרה, ובו עוד מרכיבים, שעורבב במי מעיין חיים. תהליך זה נשמע מוזר; בשכלנו, אין אנו יכולים להבינו.

ובכל זאת, התורה אומרת, אם זה מוצא חן בעיניכם או לא, "זאת חוקת התורה". אם זה לא מוצא חן בעיניך תוכל להשאר בלתי טהור. בדרך כלל אין זו עבירה להשאר טמא זמן ארוך יותר. אם אדם רוצה להשאר טמא עד סוף ימיו, בבקשה. אולם כל עוד הוא טמא, הוא אינו יכול לעשות את הדברים הבאים: הוא לא יכול לבוא לבית-המקדש, הוא לא יכול להקריב קרבן והוא אינו יכול לנגוע במזון שהוכן בטהרה. אם אתה רוצה לצאת מגדר טמא, זו זכותך. אך לשם כך עליך לעבור את כל התהליך כולו.

השכל ומה שמעבר לו

אחד הדברים המוזרים אודות הפרה האדומה הוא כדלהלן: מן היום שניתנה התורה עד היום הזה, היו רק תשע פרות שנמצאו אדומות לגמרי - בלי יותר משתי שערות שחורות, דבר שהיה פוסל אותן מלהיות פרה אדומה. נאמר שהפרה האדומה העשירית תתגלה כאשר יבוא משיח. אז יכינו את מי הנידה מן הפרה הזאת ויזו מהם על כולנו, כי כולנו, אם נרצה או לא נרצה, הננו טמאי מתים. כי אם אי פעם היית בהלוויה, בבית-רפואה, או בבית-עלמין במהלך חייך, הרי שנדבקת בסוג זה של טומאה.

מכיון שאין בית-מקדש כיום, הדבר אינו פועל עלינו באופן רלוונטי. אך כשיבוא משיח, נצטרך כולנו לעבור את התהליך הזה של היטהרות.

דבר מעניין הוא שאותם כוהנים שעסקו בהכנת אפר הפרה האדומה - בכדי לעזור לאחיהם היהודים להפוך שוב לטהורים - הם עצמם נעשים טמאים. התורה אומרת שהסוד, הפרדוכס, של הפרה האדומה הוא שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים. כיצד יכול דבר המסוגל לטהר אדם אחד, לגרום לטומאה אצל האחר? זה נראה כדבר שאינו מתקבל על הדעת, כסתירה גמורה. ובכל זאת, "זו חוקת התורה".

המצוות מתחלקות לשלוש קבוצות - משפטים, חוקים ועדות. קבוצת המצוות הנקראת משפטים, שהיא אולי חלקה הגדול של התורה, מתיחסת למצוות השכליות, ההגיוניות. הן כל כך הגיוניות שאפילו אם התורה לא היתה מצווה אותן, קרוב לודאי שהיינו ממציאים אותן בעצמנו. כמו האיסור "לא תרצח"; לא צריך להיות מאד דתי וירא שמים כדי להבין שלהרוג זה לא דבר יאה לעשותו. הרבה אנשים אינם רוצחים, למרות שאינם חסידים ואף לא דתיים.

הקבוצה הנקראת עדות, מציינת סוג שונה של מצוות. עדות אלו המצוות שאולי אף פעם לא היינו ממציאים אותן מרצוננו, אולם אחרי שהתורה צותה אותן, אנו יכולים לראות בהן הגיון מסוים. בעיקרו של דבר אלו הן מצוות הקשורות במתן עדות: הן מעידות שאירועים היסטוריים מסוימים אכן קרו, כמו פסח למשל. כאשר ה' הוציאנו ממצרים, אכלו אבותינו מצות, ולכן גם אנו אוכלים מצות. יתכן שאף פעם לא היינו חושבים על כך מעצמנו, אך הדבר מתקבל על דעתנו.

קבוצת החוקים הן אותן מצוות שבשום פנים אין אנו יכולים להבינן בשכלנו. הדוגמה הקלאסית למצוות אלו היא מצות פרה אדומה - מי היה מעלה על דעתו אי-פעם מצוה כזאת? לקחת פרה אדומה, לשרוף אותה, ולהזות את אפרה המהול במים... מי היה ממציא מצוה כזאת? אף אחד. דוגמה נוספת היא האיסור ללבוש בגד שיש בו שעטנז, כלומר צמר ופשתים יחדיו. מי בכלל היה חושב על מצוה כזאת. מדוע שלא נוכל ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתן יחד? או למשל, מדוע שנמנע את עצמנו מסנדוויץ' של נקניק עם גבינה? מדוע צריכה התורה לומר לנו שמאכל זה אינו טוב, ומאכל זה טוב; שבשר זה כשר כי הוא בא מבהמה המעלה גרה ומפרסת פרסה, בעוד שהבשר האחר איננו כשר כי הוא בא מבהמה שאין בה תכונות אלו?

אנו רואים שישנן מצוות מסוימות שפשוט אינן מובנות על פי השכל האנושי. נסו כמה שתרצו, אף פעם לא תמצאו סיבה רציונלית למצוות אלו. אלו המצוות הנקראות חוקים. "חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה"; וזו הדרך היהודית, בין שתקבלו אותה ובין אם לאו.

ומכיון שמצות פרה אדומה היא החוקה הקלאסית, נקראת הפרשה העוסקת בה, פרשת חוקת. התורה אומרת "זאת חוקת התורה" ולא "זאת חוקת הפרה האדומה", כאילו בא לומר, "זהו האב-טיפוס של חוקת התורה כולה. אם רצונך לדעת מה עניינה של התורה, הסתכל בפרה אדומה". אך אז אנו אומרים לעצמנו, "כיצד אפשר לומר שזהו חוק התורה, הרי מצוה זו כל כך שונה ממצוות אחרות; היא כה יוצאת דופן. היא היוצאת מן הכלל ולא הכלל. אינני מכירה מצוה אחרת שהיא כה מוזרה".

הרבי מסביר שעלינו להסתכל קצת יותר עמוק כדי לראות שבמצות פרה אדומה מסתתרים רוב מושגי היסוד של התורה.

אחד הדברים שמבאר הרבי הוא שבכל אדם יש שתי דרגות. דרגת השכל ודרגת הרצון. רצון ושכל אינם אותו דבר. אנו עלולים לחשוב שמכיון שהאדם בעיקרו הוא יצור אינטיליגנטי, הרי שהרצון והשכל הם היינו הך; האדם רוצה את מה שמתקבל על הדעת; ומה שמתקבל על הדעת, זה מה שהוא רוצה. אך לא תמיד זה כך: אתה יכול לדעת באופן הגיוני שדבר מסוים הוא הדבר הנכון, אך אינך רוצה אותו, אתה רוצה דוקא משהו אחר, למרות שכולם אומרים לך שזה טירוף.

נקח דוגמה משידוכים. כולם אומרים לה, לנערה, "הוא אינו בשבילך; זה לא הגיוני; תראי את האופי שלו". אך היא אומרת, "לא איכפת לי, אני רוצה להתחתן אתו!" או זה יכול להיות עם בגד לילדה: "זה רק לניקוי יבש, זה לבן, זה יותר מדי יקר, זה לא הגיוני". אך הילדה בשלה, "אני רוצה את זה, אני אוהבת את זה, וזהו זה!" רצון הוא רצון ושכל הוא שכל; והם אינם אותו דבר.

שכל הוא דבר שניתן להסבירו במלים. רצון הוא דבר שמעל השכל, משהו שאינך יכולה להסביר. אם מישהו שואל אותך, "למה את רוצה את הדבר הזה? הרי זה לא הגיוני, זה טירוף!" אינך יכולה אפילו להסביר להם למה. "אני פשוט רוצה את זה וזהו. אינני יכולה לומר לכם מדוע".

להגיע אל העצם

בדיוק כפי שהרצון שלנו הוא מעל השכל, כך זה גם - בהבדל עצום כמובן - אצל ה' - כיון שה' ברא אותנו בצלמו. כל מה שבאדם, הוא ראי למה שיש אצל ה' עצמו. החסידות מבארת שיש דרגה של גילוי אלוקי שניתן להבינו בשכל, ויש דרגה של אלוקות שהיא למעלה מהשכל, ואנו לעולם לא נוכל להבינה בשכלנו.

המצוות הנקראות משפטים, אלו המובנות לנו, הן בעצם, במדרגה נמוכה יותר. לכל מצוה שה' נותן לנו, כמו "לא תרצח, לא תגנוב" וכו', יש טעם אלוקי, יש רצון אלוקי שאנו נעשה את המצוה הזאת. חלק מן המצוות "הצטמצמו" - הן ירדו למטה באופן כזה שהן יכולות להיות מובנות אפילו על ידי השכל האנושי המוגבל.

תארו לעצמכן אם המנסה להסביר לבנה בן השלוש מדוע הוא חייב לאכול ירקות. היא אומרת, "אם תאכל את הירקות, תגדל, תהיה חזק, לא יכאבו לך השניים, העיניים שלך תוכלנה לראות היטב בלילות..." היא אינה יכולה באמת להסביר לילד כל מה שכתוב בספר אודות ויטמינים, אך היא מנסה לתמצת את הרעיון שהירקות בריאים מאד עבורו, בכל שפה שהיא; היא מורידה את הרעיון לרמתו של הילד.

אך ישנם דברים מסוימים שהורים אפילו אינם מנסים להסביר - כי הם, פשוט, מדי מסובכים, ומעבר להשגת ילדיהם. הם אף פעם לא יוכלו ללמד מושגים אלה לבני-שלוש. לכן, כאשר ילדתך בת-השלוש אומרת, "אמא, מדוע אני חייבת...?" את אומרת, "הקשיבי חמודה, אני אמך, ואת ילדתי, ואת תעשי בדיוק את זה, בגלל שאמא אומרת וזהו".

את יודעת שכאשר ילדתך תהיה בת 25 ובעצמה כבר אם, תנסי אז ללבן עמה את הנושא; אך ברגע זה, את אומרת לה: "אני אמא שלך, ואת חייבת להקשיב לי".

כך, ישנם דברים שה' אינו יכול, כביכול, להסבירם לנו. שכלנו, בהשוואה לו יתברך, נמוך לאין-ערוך מזה של בן-השלוש בהשוואה לבן ה25-. כרגע, הילד הוא בן שלוש; אך כאשר יהיה בן שש, או בן עשר יגדל שכלו בהתאם, עד שבסופו של דבר, את והוא תהיו באותה רמה; לפעמים עולים הילדים על הוריהם ברמת שכלם, זה רק ענין יחסי. אך השכל של יצור אנוש בהשוואה לבורא? הפער הוא אינסופי.

מצוות אלו שאנו קוראים להם חוקים הם ברמה כזאת שבשום פנים ה' אינו יכול, כביכול, לצמצם את הטעם וההגיון שמאחוריהן במונחים שהשכל האנושי יכול לקלוט. חכמינו אמרו שכאשר יבוא משיח, הבנתנו תגדל, והכרתנו השכלית תשתנה במדה כזאת, שבמובן מסוים, לא נהיה עוד יצורי-אנוש, אלא נהיה כמלאכים. אולם עתה, במצבנו הנוכחי, אין שום אפשרות שאדם, בשכלו המוגבל, יוכל אי-פעם להבין את החוקים. ולכן, ה' אפילו אינו מנסה; אנו חייבים לעשות את החוקים רק משום שהוא יתברך ציווה כך.

לכן, במובן מסוים, החוק נעלה מן המשפט, כי אינו יכול לרדת לרמת המשפט. פשוט, קח ועשה זאת; זהו הדבר היהודי לעשות. וזה מה שאת אומרת לאדם השואל אותך "למה?" את עונה, "האם הנך יהודי? אם אתה יהודי, עליך לדעת שזה הדבר שיהודים עושים; זהו חלק מן התורה היהודית. אינך יכול להבין את זה, אך זהו הדבר היהודי לעשות, אז עשה כך. אינך מבין? אינך צריך להבין כל דבר; מי אמר שאתה חייב להבין כל דבר?"

לפעמים, כשאת נתקלת באדם החוזר ליהדותו, את מנסה למשוך את לבו בהסברים נאים. את אומרת, "עשה מצווה זו - היא כל כך יפה. הבה אספר לך את טעמה". והוא אומר, "אוה, זה כל כך מעורר השראה; מכאן ואילך אני מקבל עלי מצוה זו".

אך איך תשכנעי אותם לעשות מצוה שאין לה כל אחיזה בהבנה? עליך לומר להם שכאשר את עושה מצוה שהיא מובנת והגיונית ויש לה סיבה יפה, מה שקורה הוא, שהשכל שלך מתחבר לזה של ה'. את אומרת, "אם כי אינני אלא יצור-אנוש, הרי בשכלי האנושי יכולה אני עתה להבין מעט מזעיר משכלו של הבורא כפי שהוא מובע במשפטי התורה".

אך כאשר את עושה מצוה שאינה מובנת לך, ששכלך כלל אינו יכול להתמודד עם זה, ובכל זאת את עושה את הדבר - את מצליחה במעשה זה להגיע אל המהות האלוקית, אל העצם. במלים אחרות, ה"שכל" האלוקי הוא מימד נמוך יותר מן המהות האלוקית, בדיוק כפי שהשכל שלנו נמוך מן הרצון שלנו.

האם היית אומרת שמהות האדם היא מנת המשכל שלו? לא, כי רמתו האינטלקטואלית של האדם היא אחד הגילויים של מה שהוא, ולא הוא עצמו. האדם הוא משהו שהוא גדול מכל אחד מכוחות נפשו. מוחו הוא רק פרט שלו, אך הוא עצמו גדול ממוחו, מדיבורו ומכוחותיו.

המלה עצם, במובנה הגשמי, היא כפי שאנו יודעים שבתוך כל אחד מאברינו יש עצם. אך יש לה מובן נוסף - מהות פנימית.

מהות ועצמות ה' היא מעל ומעבר לכל הסבר. כאשר את עושה מצוה שאינך מבינה, את מתחברת - לא ל"מוחו" של ה' - אלא למהותו ועצמותו. וזה גבוה לאין ערוך.

כאשר את אומרת, "אני עושה את המצוה, מפני שאני נהנית לעשות אותה, מפני שהיא גורמת לי הרגשה נעימה, מפני שהיא כל כך הגיונית, מפני שאני אוהבת אותה", זו דרגה אחת. אך ניתן להגיע לדרגה הרבה יותר גבוהה, אם אנו יכולים לומר, "אני עושה את זה מכיון שאני יהודיה; יש לי נשמה יהודית; ואלוקים אמר לי שרצונו שאעשה זאת, ולכן אני עושה את זה. אינני בטוחה שאני מבינה את זה, אינני בטוחה שאני מסכימה עם זה - אך אני אעשה זאת בכל מקרה". כאשר את עושה מצוה באופן כזה, היא לאין ערוך גדולה יותר מאשר מצוה שעושים מתוך שמבינים אותה. כי בכך את מתעלה מעל דרגת השכל. עצם הנפש שלך, מתאחד עם עצמות ומהות ה'. וזו דרך נעלה יותר בעבודת ה'.

ולתוספת ביאור, אנו כולנו שונים זה מזה בהרבה אופנים; אילו היינו כולנו עוברים מבחן לקביעת מנת המישכל ברגע זה, לא היינו מקבלים את אותו ציון. נניח שכולנו נפגשות בחדר אחד כדי לקיים מצוה שכלית, ומישהו נכנס ואומר, "אני רוצה שכולכן תשבנה ללמוד תורה במשך השעה הקרובה; הנה לכן הזדמנות לקיים מצוה". כל אחת בחדר תעשה את זה באופן שונה: אלו היודעות ללמוד עם מפרשים, ילמדו ברמה מאד גבוהה; אלו שבקושי יודעות לקרוא עברית, ילמדו ברמה יותר נמוכה. כל אחת תלמד תורה לפי רמת הבנתה; והלימוד יהיה מאד שונה מאחת לשניה. יהיו כאלו שיהנו מן הלימוד וכאלה שלא יהנו ממנו, כל אחת לפי דרכה.

אולם, אילו ה' היה בא ואומר, "רצוני שכולכן תעשו עכשיו משהו: הרימו את יד ימינכן כך, ואת יד שמאלכן כך; קפצו ארבע פעמים, הסתובבו והסתכלו על התקרה". אף אחת לא היתה מתחילה להבין מה כל זה. אך כולנו היינו עושות את אותו דבר - בין שאנו מבינות ובין שלא - מפני שאין לזה כל קשר עם הבנה.

במלים אחרות, מה שקשור עם השכל גורם להבדלים: כל אחד עושה את זה לפי שכלו הוא. אך דבר שאין לו כל שייכות עם שכל, הוא בשווה אצל כולם; הוא אינדיקציה לדבר המשותף לכל ישראל. במה שנוגע לעצם, כולנו אותו דבר. מה שנוגע לעצם נשמתנו כולנו שווים, בין אם אנו בעלי תשובה או לא; בין אם אנו מאד למדנים או מאד בורים; או שיש לנו יצר הרע גדול או יצר הרע קטן. בכל מקרה, עצם הנשמה היא אותו דבר אצל כל יהודי ויהודי; אין לזה כל שייכות עם הדברים שקרו לאחר ירידת הנשמה לגוף. ושוב, כאשר יהודי מקיים מצוה הנקראת חוק, הרי זו דרך נעלה מאד לעבוד בה את ה'.


זה עיקר התורה

ברצוני לחזור למה שהזכרתי קודם לכן: מדוע נקראת מצות פרה אדומה "חוקת התורה"? זה כאילו התורה אומרת, "זה עיקר כל התורה כולה".

בנושא זה מסביר הרבי משהו מאד יפה. אנו יודעים שתמצית כל התורה היא אהבת ישראל: ידוע הסיפור על הלל הזקן והאדם שרצה להתגייר בתנאי שהלל ילמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת. תשובתו של הלל היתה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה. כל השאר, פירוש הוא". למה התכוון הלל באמירה זו? הוא התכוון לומר שאהבת ישראל היא המפתח לתורה כולה. זה מה שה' רוצה מאתנו בראש ובראשונה. ואם יש לו לאדם אהבת ישראל, היא תביא אותו, בסופו של דבר, לשמור את כל התורה ולאהוב את ה'.

הדרך ההפוכה אינה עובדת. אם ליהודי יש רק אהבת ה' ואין הוא אוהב את אחיו היהודים, הרי זה פגם חמור ביותר. "רק אם יש לו אהבת ישראל", אומר הרבי, "אזי אפילו אם עדיין איננו אוהב את ה', אל דאגה, בסופו של דבר הוא יגיע גם לאהבת ה'".

מה עוד אומר הרבי על פרה אדומה? מהו הפראדוכס שבפרה האדומה? הנה יהודים יצאו ונתנו שעות רבות מזמנם כדי להכין את מי הטהרה לזולת. הם לא הכינו את זה עבור עצמם, אלא עשו זאת עבור יהודים אחרים שנטמאו ונזדקקו לטהרה. במלים אחרות, אותם כוהנים שהכינו את כל הכרוך במצות פרה אדומה, לא זו בלבד שנתנו מזמנם להכנות אלו - וזה היה תהליך ארוך - אלא גם שהם עצמם נעשו טמאים כתוצאה מכך.

מישהו עלול לשאול, "למה עלי לצאת ולמסור מזמני כדי לעזור ליהודי שאינני מכירו אפילו? אין לי מושג מי יהיו אלה שיקבלו תועלת מן הפרה האדומה הזאת". מי יודע? אולי התועלת תצמח מזה רק בעוד עשר שנים? אתן חושבות שבאפר הפרה האדומה השתמשו מדי יום ביומו? האפר היה שמור במקום מסוים בבית-המקדש, ורק כאשר היו זקוקים לו, היו משתמשים בו. זה לא כאילו הוא נעשה עבור השכן, או בשביל אמו, או אחיו של הכוהן; אולי בשבילם הוא היה נותן את זמנו ואת טהרתו והיה מכין את זה. אך בשביל אדם זר לגמרי?! מדוע שיהודי יעשה זאת? האם אדם נורמלי צריך להזיק לעצמו כדי לעזור ליהודי אחר?

על כך, אומר הרבי, נאמר בתורה, "זאת חוקת התורה". יהודי צריך לעזור לזולת לא רק כאשר הוא מקבל בתמורה פרס, כאשר מכבדים אותו להיות מנחה של דינר חגיגי, או כשמעניקים לו תואר "איש השנה", שכולם יידעו שאדם זה עשה מעשה גדול; וזה יהיה בעיתונים, והוא יקבל כבוד רב על כך. זו, לאו דוקא מצות אהבת ישראל. זו, אולי, יותר כמו אהבת עצמך; מי יכול לדעת אם אתה באמת עושה מה שאתה עושה למען אחרים, ולא כדי שכולם יידעו כמה שאתה נחמד? מה כוונתך האמיתית? אולם, אם אתה עושה משהו עבור יהודי אחר, ולא רק שאינך מקבל פרס, אלא שאתה אפילו נעשה טמא בעקבות זאת, זו מסירות נפש אמיתית, זו הקרבה עצמית. כאשר אתה מקריב את עצמך למען יהודי אחר, לא רק שאינך מקבל פרס אלא שבמובן מסוים אתה אפילו סובל בשל כך. וזאת, "חוקת התורה".

אם אתה הולך אי פעם להלוויה - שלא נצטרך אף פעם לעשות זאת - תבחין בודאי שעל מכונית החברא קדישא כתובות ארבע אותיות: גחש"א, ראשי תיבות של גמילות חסד של אמת. מדוע זה נקרא חסד של אמת? מכיוון שאם אתה עושה מעשה חסד, מישהו בודאי יאמר, "אוה, אתה אדם כל כך נחמד. זה כל כך חביב מצדך". כמובן שאתה אוהב לשמוע זאת, אז אתה הולך לעזור לאחרים כדי שכולם יאמרו לך כמה שאתה נחמד - כך אתה יוצא למסע של האגו. אך כאשר אתה הולך לקבור אדם שנפטר, הוא לא יוכל לומר לך "תודה רבה". זהו זה - אתה עושה זאת אך ורק בשבילו. וזהו חסד של אמת. אותו דבר לגבי החברא קדישא, שאינם מקבלים תודה מן הנפטר והם עוד נעשים טמאים בנוסף לזה.

ובכן, זה מה שהרבי מלמד אותנו בקשר לפרה האדומה. מדוע היא נקראת חוקת התורה? כי אלה שהתעסקו בהכנת הפרה האדומה, כדי לעזור ליהודי להיטהר בעוד הם עצמם נטמאו במהלך העבודה, הוכיחו אהבת ישראל הכי עליונה.

דאגתו של משה רבינו

נקודה נוספת שמציין הרבי בפרשת פרה אדומה:

המדרש מספר שהקב"ה לימד את משה רבינו את התורה כולה. (משה עלה למרום ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה ובמשך זמן זה לימדו ה' את כל התורה כולה). ה' לימד אותו גם את הלכות טומאה וטהרה. כאשר הגיעו לנושא של טומאה עקב מגע עם מת, אומר המדרש נתכרכמו פניו של משה, והוא שאל כיצד אפשרי שאדם שנזדהם כל-כך, יטהר? הרבי מציין שזה בטוי נדיר. בנוגע לכל שאר ההלכות שבתורה, פניו של משה אינן מתוארות כלל. התורה איננה רגשנית, היא אינה מדברת על התגובה של משה לדברים שלמד. ופתאום התורה אומרת - משה הגיב. כאשר הוא למד הלכה זו, פניו נעשו רציניות מאד.

הרבי מסביר שכאשר משה שמע שיהודי יכול ליפול לדרגה כה נמוכה, שהוא יהיה בדרגה הנמוכה ביותר של טומאה - שנגרמה בגלל מגע עם מת - משה הבין גם את המשמעות הרוחנית של הדבר: לא זו בלבד שאדם בא במגע עם מת, אלא הוא אף נעשה רחוק כל-כך מיהדות, רחוק מקדושה ומרוחניות, עד שהוא עצמו נעשה מעין מת. זאת משום שכאשר אדם הוא טמא, הוא אינו יכול להיות מעורב בדברים של קדושה. האדם הטמא, פירושו במושגים רוחניים, שהוא מנותק מן החיים, מן ה'.

כאשר משה שמע שאדם יכול ליפול למצב כזה שבו הוא יהיה כה רחוק מאלוקות, הוא הצטער עד מאד. הוא ראה כל יהודי כעצמו ובשרו, ולכן אמר, "אלקים, זה איום ונורא שיהודי יהיה במצב כזה - כה רחוק מיהדות, כה רחוק מרוחניות. מה יחזיר יהודי זה לטהרה, ליהדות, לתורה?"

כאן הסביר לו ה' שזהו התהליך שעל ידו יוכל יהודי לשוב בתשובה. ה' הסביר לו שישנן דרגות ברוחניות; שישנה דרגה הנקראת י"ג מדות הרחמים, העולה על כל דרגה של טומאה. זו דרגה כה נעלית של קדושה שהיא יכולה להעלות כל אחד מן הבור העמוק ביותר.

כאשר בני ישראל היו במצרים, הם היו שקועים כה עמוק בטומאה, שרק ה' יכול היה להוציאם משם. דוקא מפני שהם נפלו כה עמוק, הם היו זקוקים למדרגה הגבוהה ביותר של קדושה כדי להרימם מטומאתם. העלו במחשבתכן את כל האנשים שאתן מכירות, הזכרו בכל אותם יהודים הנראים כה רחוקים מיהדות, שקשה לדמיין כיצד יוכל יהודי כזה יכול לחזור אי-פעם; הוא איננו מעוניין, איננו חש הזדהות, איך יהודי זה עומד לשוב לצור מחצבתו? זה נראה כל כך אבוד! זה נראה כאילו הוא התרחק ללא תקנה.

אך ה' אומר, "אפילו יהודי כזה שנטמא בטומאת מת, שהוא כה מנותק מיהדות, מרוחניות, מתורה, אפילו הוא יכול לחזור על ידי מאמץ של אדם בעל מסירות נפש". אין זה קל להחזיר יהודי כזה בתשובה, ומי שינסה צפויה לו עבודה קשה. אך זו אהבת ישראל הכי נעלית: לקרב אל התורה לא רק את אלה שהם לקוחות קלים, אלא גם כאלה שהם לקוחות קשים. וכאשר הוא מתייגע באמת, הנה על ידי מסירות הנפש של יהודי למען רעהו, אפילו אלה ישובו.

יש עוד פרט מענין הנוגע לפרה האדומה והוא, שהיא הוכנה מחוץ לכל המחנות. סדרו של מחנה בני ישראל היה כזה שהמשכן היה באמצע, סביב לו היה מחנה הכוהנים והלויים, וסביב למחנה זה היה מחנה ישראל. זה הקביל לשלוש דרגות בקדושה: חלק שבו היתה קדושה הכי נעלית, חלק שהיתה בו פחות קדושה, וחלק שבו עוד פחות קדושה. מחוץ למחנה ישראל היה אזור שנקרא מחוץ למחנה. מקום זה יועד למצורעים, לקברות, לכל מי שטמא.

הפרה האדומה, שלא כמו כל שאר הקרבנות, לא נעשתה בתחום המשכן; היא נעשתה מחוץ לכל המחנות. אותם אנשים שהתעסקו בהכנתה היו צריכים ללכת מהלך רב. מדוע? מדוע הם היו צריכים ללכת מרחק רב מחוץ למחנה?

הרבי עונה שזה בא ללמדנו שעל ידי עזרה ליהודי בדברים הרוחניים, אנו מקבלים כוח להחזיר בתשובה גם את אלה הנמצאים מחוץ למחנה. יש אנשים הנמצאים בתוך המחנה - הם יותר דתיים, פחות דתיים - אך הם כאן; הם שייכים לקהל ישראל. אם תשאל אותם, "האם אתה יהודי?" "בודאי שאני יהודי!" "האם אתה יהודי טוב?" "אני מנסה. לפעמים אני נכשל, אך אני חלק מן העם היהודי; אתה בהחלט יכול לכלול אותי".

אך יש גם אלה שאומרים, "אל תכלול אותי. הדבר לא איכפת לי כלל; אינני רוצה להיות יהודי; עזוב אותי מכל העסק היהודי הזה, אני מעדיף להיות אזרח העולם; אולי אמריקני..." יתכן שאתן מכירות יהודים מסוג זה: הם אינם בפנים; הם מחוץ למחנה. אם הם יתבקשו לענות במפקד אוכלוסין על הסעיף "לאום", הם יכתבו "אמריקני" - הם לא יכתבו "יהודי". אותו דבר קורה בישראל: ישנם אלה שיכתבו "ישראלי" במקום "יהודי". הם אינם רוצים שיזהו אותם כיהודים. אנשים אלה הם "מחוץ למחנה".

מצות פרה אדומה אומרת: "אל תראו אותם כאבודים. אפילו אנשים אלה שהם מחוץ למחנה יכולים לחזור בתשובה". והעובדה שהכנת הפרה האדומה נעשית מחוץ למחנה, מלמדת אותנו שאנו יכולים להגיע גם אל יהודים רחוקים אלה. כאשר יבוא המשיח - אי"ה בקרוב בימינו - היהודים במנזרים, במקדשי בודהא, בקיבוצים, במיניאפוליס וכן הלאה, יאותרו ויוחזרו על ידי משיח.

זה מה שמלמדת מצות פרה אדומה. גם אלה הנמצאים רחוק, מחוץ למחנה, יהפכו לטהורים. זה נשמע כמו חלום; זה לא נשמע כמשהו שעומד לקרות מחר; אך התורה מספרת לנו שזה יקרה, וזה יכול לקרות כבר היום, כי במהותו הפנימית, כל יהודי כבר טהור.

נקודה נוספת אודות פרה אדומה היא שה' אומר למשה רבינו, "ויקחו אליך פרה אדומה". איזה כבוד הוא זה למשה, שהיה בדרגת מלך, להתעסק עם פרה. זה נראה בלתי מכובד בעליל לאדם במעמד כה רם, שיתעסק במשהו נחות כמו פרה.

הרבי מסביר שהעובדה שהתורה מקשרת, בכמה מקומות, את משה עם הפרה (היא נקראת "פרה אדומה של משה"), מלמדת אותנו שיכולתנו להציל יהודים אחרים, ולהביאם לדרך התורה - באה מכוחו של משה.

מכיון שמשה עצמו קיבל את התורה מה' והוא היה הרבי הראשון שלנו - כל אחד מעמנו ירש אותו במקצת. עם כוחו של משה רבינו, איננו צריכות לחפש תירוצים, "אינני מדברת עברית מספיק טוב; אינני כל כך מוכשרת; אינני כזאת חכמה; אינני יודעת את כל התשובות". כל זה שטויות. את - כמי ששייכת לעמו של משה - יכולה לצאת בכוחך זה, לעורר ולהשפיע על יהודים אחרים.

אפר הפרה, של העבר ושל העתיד

ברצוני להזכיר נקודה נוספת אחרונה בענין זה. חכמינו ז"ל מסבירים שבכל פעם שהיו מכינים את אפר הפרה האדומה, היו מחלקים אותו לשלושה חלקים: חלק אחד נועד לטהר אנשים שנטמאו; החלק השני הונח הצדה כדי לטהר את הכהנים עצמם. ואילו החלק השלישי הושם למשמרת לעתיד לבוא. מה כוונת הדבר?

הרבי מסביר שהדבר מרמז לרעיון הבא: אם נמצאים סביבנו יהודים הזקוקים לישועה רוחנית - וכידוע ישנם כאלה די והותר - את יכולה לחשוב, "אני יודעת מה אעשה. אקדיש את כל זמני לעזור ליהודים אלה. אצא אליהם ואנסה לעורר אותם ולהשיבם הביתה. אני אנצל את כל כוחותי (ואנו יודעות שאם אנו עובדות קשה, אנו מצליחות; אנו מסוגלות להגיע אל נשמתם) אני אבלה את כל ימי בהתמסרות ליהודים אחרים. ובמה שנוגע לי, אין זה חשוב כל כך מה אני עושה; מה שחשוב הוא שאני עוזרת לאחרים".

הרבי מלמד אותנו: לא חשוב כמה נשגבה מטרתך, לא חשוב לאיזה דברים אציליים את מקדישה את זמנך. מה שחשוב הוא שגם בעת שאת עוזרת לזולת בדרך הכי נעלה, אסור לך לשכוח את עצמך. יש לך מחויבויות משלך ומצוות שאת חייבת לקיים. דבר זה מרומז במלה "למשמרת", שפירושה הוא שחלק מן האפר נשמר - עליך לשמור חלק מזה לעצמך. עליך להשתדל לפעול באופן של איזון; אין זה מאוזן כשכל חייך סובבים סביב עצמך, מצד אחד, אך מאידך, אין זה מאוזן - וגם אין זה רצון ה' - שאדם יקדיש את כל ימיו לאנשים אחרים ויתעלם לגמרי מעבודת ה' האישית שלו.

ניתן ליישם דבר זה בכל רגע של היממה. כאשר אנו מסתכלים סביבנו ורואים את המתרחש בעולם אסור לנו להרים ידים מתוך יאוש. לעולם אל נתיאש, כי הרי כל יהודי ישוב בתשובה בסופו של דבר; ואולי את היא האדם שנשלח לסייע ליהודי זה או אחר, בדרכו הביתה.

הקודם הבא
 
Ner Nechoma
© 2020 Ner Nechoma
עברית  English
Power By : cheap mac makeup replica oakley sunglasses Mac Makeup Wholesale replica red bottoms calvin klein underwear outlet fake ray ban sunglasses Puma Clyde X Patta Ii Mens Replica Products From China Diesel Outlet Online Lacoste Outlet Sale Versace Color Block Socks Tommy Hilfiger Factory Store fake oakleys
Friend Link: Timberland 6 Inch Boots Herren Nike Air Max 2016 Nike ELASTICO Finale III Street TF Adidas Messi 16.3 IC MBT Lami Damen TIMBERLAND CHUKKA BOOTS Adidas Superstar 2 Shoes Friend Link: NIKE ROSHE TWO FLYKNIT SHOES AIR JORDAN 23 Adidas Originals NMD Adidas Yeezy Boost 550 Adidas Tubular Schuhe Adidas Springblade Schuhe ADIDAS D ROSE 7 MEN
Friend Link: Adidas Originals Pride Pack Adidas Originals Stan Smith W Adidas Originals ZX 500 Adidas Climacool Boat Lace NIKE AIR FORCE 1 07 HIGH MBT BARIDI WOMEN AIR JORDAN 2 MEN Friend Link: Nike Cortez Ultra Adidas Yeezy Boost 550 Adidas NMD Runner PK Air Jordan XXXI Nike Kwazi Nike SB Hyperfeel Koston 3 Friend Link: Nike Roshe LD 1000 Nike Air Presto Ultra Flyknit Adidas J Wall 3 Nike Air Max Zoom 90