בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

ט' כסלו - ישראל ערבים זה לזה

ט' כסלו הוא גם יום ההולדת וגם יום ההילולא (היארצייט) של האדמו"ר האמצעי, בנו וממשיך דרכו של האדמו"ר הזקן. לרגל יום חשוב זה, כדאי להתבונן באחת מתורותיו של האדמו"ר האמצעי.

האדמו"ר האמצעי אמר פעם לאחד מחסידיו: "כאשר חסיד משוחח עם רעהו, לומד אתו ומסייע לו בעניני עבודת ה', אזי יש כאן שתי "נפשות אלוקיות" כנגד "נפש טבעית" אחת". (ראה "היום יום" לכ' טבת).

ויש להרחיב קצת בנושא זה. אלו שלמדו מעט חסידות, יודעות שהרעיון הראשון והבסיסי ביותר בספר התניא הוא, שלכל יהודי יש שני מקורות של מודעות ומוטיבציה הנקראים בלשון החסידות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית או הטבעית. האחרונה היא הנפש החיונית העוסקת באכילה, שינה וכד', בעוד שהנפש האלוקית היא אותו חלק באדם, השואף ליעדים רוחניים.

כאשר אדם מתאמץ למלא את השליחות שלשמה ירדה נשמתו לעולם, הוא חש לעתים קרובות, את המחלוקת שבין שתי נפשותיו, שלפעמים היא באה לביטוי באי-הסכמה ולפעמים במאבק גלוי בין מוחו לבין לבו. במלים אחרות, השכל אומר דבר אחד, בעוד שהרגש אומר אחרת. הרגש הוא בעל עוצמה רבה (מבואר בחסידות שמקור הרגש גבוה מזה של השכל!) ויכול לפעמים לגבור על ההגיון הבריא. אותו חסיד שבא לקבל את עצתו של האדמו"ר האמצעי בענין מצבו הרוחני, וכיצד יתקדם בעבודתו את ה', קיבל מרבו עצה מאד פשוטה ומאד עמוקה: עליך לשוחח על בעיתך עם ידיד, במקום לנסות לפתור אותה בעצמך. כשאתה לבדך, מתמודדת נפשך האלוקית לבדה, מול הנפש הבהמית. אי לזאת, יש סכויים שווים לכל אחת מהן לנצח, ולא מובטח שתהיה זו דוקא הנפש האלוקית. אולם כאשר אתה מתאמץ לפתור את בעיתך הרוחנית בעזרת יהודי נוסף, היכולת שלך לגבור על הנפש הבהמית הוכפלה. מדוע זה כך?

הנפש האלוקית היא בלתי אנוכית ואוהבת את הזולת, בעוד שהנפש הבהמית ביסודה היא אוהבת את עצמה. תפקידה לדאוג להישרדותו של האדם ולצרכיו הגשמיים. כאשר אתה בעצמך רעב, למרות שאכלת רק לפני שעות אחדות, הנך הרבה פחות מודאג מן העובדה שיש אנשים מעברו השני של כדור-הארץ, הרעבים ללחם. הישרדות בעיקרה היא הדאגה ל"אני". כך, הנפש הבהמית דואגת, אפוא, לעצמה ולא לאחרים. הנפש האלוקית, לעומת זאת, היא בלתי אנוכית ומעסיקה את עצמה בדאגה לזולת - אפילו על חשבון עצמה. לכן, כאשר אדם משוחח על בעיותיו עם ידיד, שתי הנפשות האלוקיות שלהם, עמלות יחד למצוא פתרון לבעיות, כי רק הנפש האלוקית, היא זו המתעניינת באמת בבעיותיו של הזולת.

אם אנו יהודים כנים עם עצמנו, אנו עלולים להתקל לפעמים, בקושי להחליט מה בדיוק ה' דורש מאתנו במצבים מסוימים. בלי ספק, התורה מדריכה אותנו על כל צעד ושעל. בכל זאת, לפעמים אנו מוצאים שישנן כמה דרכי פעולה. באיזו מהן נבחר? מכיוון שהנפש הבהמית נוטה לחפש אחר תועלתה העצמית, אפילו בתחום התורה וההלכה, לימדנו האדמו"ר האמצעי שיש תמיד לשוחח בעניינים של עבודת ה' עם עוד יהודי. ולא רק משום "דאגה בלב איש ישיחנה". אף זה, דבר חשוב כשלעצמו. הנקודה היא שלכל יהודי יש נפש אלוקית המרוממת אותו וגורמת לו לשאוף לדברים יותר רוחניים. היא מניעה אותו לחפש אחר יהודים נוספים ולקרבם ליהדות. היא מניעה אותו ללכת לביהכנ"ס ולהתפלל, אפילו אם "לא בא לו" לעשות זאת. זו הנפש האלוקית. היא מושכת ומעלה אותנו מעל העולם החומרי ואומרת, "שמע, יש משהו הרבה יותר נעלה". היא מביאה אותנו לשאוף לזה. הנפש האלוקית, היא זו המניעה אותנו לחשוב, "אולי אני מרגישה מאד נוח, עתה, בבית. אך בחוץ יש אנשים שמאד מאד זקוקים לעזרה. אני יכולה לצאת ולהביא טובה למישהו אחר - טובה חומרית, מתן צדקה או הלוואה, או טובה רוחנית, כמו ללמד תורה למישהו, שאף זה נחשב כצדקה". כל אחד זקוק לסיוע בדרך התקרבותו לה', או כשהוא בא לעשות מצווה. הנפש האלוקית מטבעה, דואגת לזולת, וחפצה שגם הזולת יהיה אדם טוב. בעוד שלנפש הבהמית לא אכפת כלל. "כל זמן שטוב לי", היא אומרת, "הכל בסדר".

לעתים קרובות אין אנו יכולים להכריע במאבק שבין הדחפים של הנפש האלוקית לבין הדחפים הנגדיים של הנפש הבהמית. לכן, כאשר שני יהודים שנשמותיהם שואפות לאותה רוחניות, באים יחדיו, אזי הרבה יותר קל לזהות ביחד ולהתגבר על הנטיות האנוכיות של הנפש הבהמית/הטבעית. בדיוק כפי שאף אחד לא מעניין את נפשך הבהמית חוץ מאשר היא עצמה, כך גם נפשו הבהמית של ידידך, אינה מתעניינת בך כלל, בעוד שנפשו האלוקית כן דואגת לך, ממש כפי שנפשך האלוקית דואגת לו. לפי זה, הרי לך שתי נפשות אלוקיות כנגד נפש בהמית אחת.

ונקודה נוספת - היות וכולנו קשורים בקשר פנימי על ידי נשמותינו, לא נוכל אף פעם לומר, "מה איכפת לי, העיקר שאני בסדר". הדבר דומה לסיפורם של חכמינו ז"ל על אותו נוסע בספינה שעמד והחל לקדוח חור בקרקעית הספינה תחת מושבו. כאשר הנוסעים האחרים אמרו לו לחדול ממעשהו, כי הוא מטביע את הספינה, ענה להם אותו "חכם" שאין זה מעניינם, כי הוא הרי שילם בעד מושבו, ולכן הוא רשאי לעשות ב-ד' אמותיו ככל העולה על רוחו. בדומה לזה, נניח שאלוף בצבא רוצה לסקור את גדודי חייליו. ברור שהחיילים יודעים שבתאריך מסוים, בזמן מסוים, הם חייבים להיות מוכנים לסיקור ולדאוג שהופעתם תהיה מגוהצת, נעליהם יבריקו וכד'. אך אם בעת שיתייצבו כולם למסדר, ממתינים שהאלוף רב הדרג יעבור על פניהם, תהיה הופעתו של אחד החיילים בלתי מסודרת - מדיו מקומטים וכפתוריו אינם מצוחצחים - האלוף לא יכעס על החייל; הוא יפנה את טענתו למפקד האחראי. במלים אחרות, האשמה אף פעם אינה נופלת על האדם עצמו אלא על האחראי לו. אם הנך רואה ברחוב ילד מלוכלך ובלתי מסודר, אינך אומרת, "איזה ילד מלוכלך!" אלא, "איזו אם חסרת-אחריות המרשה לילדה לצאת לרחוב בצורה כזו".

על כל אחד מאתנו מוטלת אחריות לזולת שעדיין איננו כפי שהוא צריך להיות, כי יש ביכלתנו לעשות משהו בנידון. אינך יכולה לשבת בביתך בשלווה ולומר, "אה, זה לא העסק שלי. העיקר שאני בסדר", כי במדה מסוימת את אחראית לחסרונותיו של הזולת, כי אנו ערבים זה לזה. זהו המסר של הרבי האמצעי.