בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

ו' בתשרי - ה"יארצייט" של הרבנית חנה

מתוך שיעור ליום השנה של אמו הצדקנית של הרבי מליובאוויטש

חכמינו ז"ל אומרים כי ב"יארצייט" של כל יהודי, וביחוד בזה של צדיק או צדקת, יש לנשמתו עלייה בעולמות הרוחניים. גם ביום הולדתו של האדם גובר מזלו ומאיר בעוצמה מיוחדת. המזל הוא אותו צד בנשמת האדם שהוא למעלה מהוויתו הפיזית. משום כך, המזל אינו מושפע על ידי המוות, ואפילו לאחר שצדיק או צדקת מסתלקים לעולם האמת, ממשיך מזלם להאיר ואף ביתר עוז ביום ההולדת שלהם.

היום שבו נכנסת נשמה יהודית לתוך גוף גשמי הוא יום גורלי לכל ימי חייו של האדם. יתר על כן, על פי הבעל-שם-טוב, יש ליום זה השפעה על העולם כולו, כי הנשמה ממלאה את רצון ה' ומטרתו בבריאת כל העולמות בכך שהיא מקיימת את התורה והמצוות כאן בעולם הזה. בדומה לזה, היום שבו הנשמה נפרדת מן הגוף ששימש לה "בית" בעולם הזה, אף הוא בעל חשיבות עליונה - כי כל התורה והמצוות שקיים האדם בפועל במשך ימי חייו מתגלים ומאירים למטה.

על פי תורת הקבלה, כאשר אדם נפטר, הוא איננו מפסיק להיות קיים. אדרבה, הוא ממשיך להתקיים במישור אחר. הנשמה משתחררת ממגבלותיו של הגוף האנושי, ובמובן מסוים היא מעתה בעלת עוצמה הרבה יותר גדולה מאשר קודם לכן. במובן זה, נשמת הרבנית חנה נמצאת כאן עמנו בערב זה, יום ה"יארצייט" שלה, במידה רבה ביותר, כפי שהיא מאז ו' תשרי ה'תשכ"ה, יום הסתלקותה לעולם האמת.

ברצוני לנסות להציג את דמותה של הרבנית חנה לאלו מן הנוכחות שלא היתה להן הזכות להכירה בעת שחייתה בעלמא דין. מי היתה האשה הזאת שה' בחר בה מכל הנשים היהודיות גדולות-הנפש של ההיסטוריה שלנו, להיות זו שתלד את הרבי מליובאוויטש המהולל בפי כל? מה היה כל כך מיוחד בה עד שנבחרה לשאת את הילד הזה ברחמה וזכתה להיות "אם הבנים שמחה" - אמו של הרבי?

הילד היהודי

השיחה שבחרתי ללמוד עמכן בערב זה, נאמרה על ידי הרבי לפני שנים אחדות, זמן-מה לאחר הסתלקות אמו הרבנית. כידוע, לרגל ה"יארצייט" של אמו, נוהג הרבי לנתח פסוקים מן התנ"ך העוסקים בחנה הנביאה כדי לגלות צדדים נוספים באישיותה של אמו.

קטע מתוך "שמואל-א" מתאר כיצד חנה הנביאה מתלווה אל בעלה, אלקנה, כדי לעלות אל משכן ה' בשילה. היא היתה שופכת דמעות כמים על כי לא נתברכה בילדים. בעלה אלקנה, בהווכחו עד כמה מרים ועצובים חייה, ניסה לנחמה: "'למה ירע לבבך, הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים', והלא בחיים עוד דברים מלבד ילדים. כנראה שכך עלה ברצונו יתברך, למנוע ממך פרי בטן, אך את אשה טובה העושה הרבה מעשי חסד, וישנן הרבה מצוות למלאות בהן את חייך, גם בלי ילדים!"

מעניין שלא מצאנו שחנה ענתה לבעלה דבר. מעשים מדברים טוב יותר ממלים. היא לא תיקנה אותו, לא נזפה בו ולא חלקה עליו. היא רק הלכה אל המשכן, התפללה ממעמקי ליבה וזעקה אל ה' שיברך אותה בילדים. היא לא השלימה עם העובדה שלא תוכל ללדת ולא קיבלה את דברי הפיוס של אלקנה. המקרא מתאר עוד כיצד עלי, הכוהן הגדול שבאותו זמן, התבונן באשה המתפללת ללא קול. בהתחלה, נזף בה כי חשבה לשיכורה, אך עד מהרה נוכח שהיא שופכת את ליבה לפני ה' ואז ברך אותה שה' יתן את שאלתה. סופו של הסיפור היה סוף טוב, כי חנה היתה לאם הנביא הגדול שמואל, ואמם של עוד ששה בנים. המפרשים אומרים שהיא הינה "אם הבנים שמחה" הנזכרת בתהילים בין הפרקים שאנו קוראים ב"הלל".

חנה נדרה נדר שאם תתברך בבן, היא תקדיש אותו לעבודת ה'. כאשר מלאו לשמואל שנתיים ימים, היא קיימה את נידרה והביאה את בנה הפעוט אל המשכן. שם הוא התמסר כולו לעבודת ה' ונעשה לנביא בעל שיעור קומה, כמשה רבינו בדורו. מכל מקום, בשנתיים הראשונות לחייו, עד שנגמל מחלב אמו, לא עלתה חנה אל המשכן בשילה יחד עם בעלה כמנהגה מדי שנה. היא בחרה להישאר בבית ולטפל בבנה.

מהתנהגותה של חנה לומד הרבי כמה הוראות השייכות לכל אשה יהודיה. אחת ההוראות היא, חשיבותו העצומה של כל ילד יהודי. אנו חיים היום בעולם האומר לנו שללדת ילדים זה איננו דבר חשוב כל כך, ביחוד אם יש לך כבר שניים. ואם יש שלושה או ארבעה, חמישה, ששה או שבעה - זה כבר די והותר! מי צריך עוד אחד?! אנו חיים בעולם מלא בתעמולה ל"תיכנון משפחה" המלמדת זוגות העתידים להיות הורים כיצד להגביל את גודל המשפחה וכיצד לתכנן רווחים נוחים בין הילדים. הרבי מדגיש את הערך הסגולי של כל ילד יהודי יחיד, אפילו אם הוא העשירי, האחד-עשר, השנים-עשר, או החמישה-עשר! כל ילד יהודי הוא בעל חשיבות עצומה, לא רק לאמו, אביו ואחיו, אלא גם לכל עם ישראל ביחד. וכל זמן שה' העניק לאשה זו או אשה אחרת את היכולת ללדת ילד יהודי נוסף, הרי זו משימתה הראשונה במעלה, שליחותה החשובה ביותר בעולם, הקודמת לכל שליחות אחרת, ולכל פעילות אחרת - חשובה ככל שתהיה.

הרבי מזכיר שישנן נשים החשות שהן כבר מילאו את חובתן לגבי הולדת ילדים. יש להן ילד וילדה, אחד מהם גדול והשני קטן ואולי הגיע הזמן לעשות הפסקה, לא (חלילה) כדי לרקוד קצת ריקודי עם, אלא כדי לעשות מעשים בעלי ערך, מצוות כמו ביקור-חולים, או התעסקות ב"מבצעים" של הרבי וכדומה. אז מה רע בכך, הרי זה מאד נאה, מאד ראוי. הרבי הגיב כדלהלן: כל דבר שאשה יהודיה יכולה לעשות למען העולם, למען עם ישראל, במקום ללדת את אותו ילד יהודי, איננו מתקרב כלל להישג העצום של לידת והבאת נשמה יהודית נוספת לתוך העולם. שלא יחשוב מישהו שיש דבר כלשהו חשוב יותר בעולם כולו מאשר דבר זה. ואם ה' גזר שעל חלק מסוים של האוכלוסיה תוטל השליחות של לידתם, טיפולם וחינוכם של מספר גדול של ילדים, צריכות נשים אלו לדעת כי תרומתן העיקרית לעם ישראל היא להוריד לעולם עוד נשמה יהודית.

יתרה מזאת, הדבר גם מחיש את בוא המשיח, כי חז"ל אומרים: "אין בן-דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף". המלה "גוף" בהקשר הזה פירושה אוצר או מקום איחסון. בדיוק כמו שישנו אוצר של גשמים ושל דברים אחרים, כך יש גם אוצר של נשמות שעדיין לא נולדו. אי-שם בעולמות העליונים קיים האוצר הזה והוא מכונה "גוף". ורק כאשר כל הנשמות שבאוצר יוולדו, יבוא המשיח.

בעת שאשה נכנסת להריון, כבר מתייצבת נשמה מסוימת, מוכנה ומזומנה לרדת ולהכנס בבוא העת לגופו של אותו עובר המתפתח ברחם אמו. אפילו תשעה חודשים, או שמונה או שבעה חודשים, לפני לידתו של אותו תינוק, כבר קשורה אותה נשמה שב"גוף" עם גופו של התינוק הזה. המשיח יגיע כאשר אוצר הנשמות יתרוקן כליל. מובטחנו שמספרן של הנשמות פוחת מדי יום, ויש גבול למספר הנשמות אשר יום אחד תיוולד האחרונה שבהן. ככל שאנו מתקרבים לבואו של משיח, הולך האוצר ומתרוקן. לכן כל אשה היולדת תינוק - אפילו אם הוא העשירי במספר - עושה זאת במסירות נפש כדי להביא עוד ילד לאוויר העולם. היא איננה יולדת אותו לתועלת עצמה, או לתועלת אותו ילד עצמו, אלא למען דורות של יהודים המצפים לבואו של משיח - והוא לא יבוא "עד שיכלו נשמות שבגוף".

הרבי שב ואמר שדורנו הוא על סף תקופת המשיח, ועל כן שליחות זו נעשית חיונית עוד יותר מבעבר. אחרי שילדתי את ילדי הששי, הגיעו הורי מארה"ב לירושלים לחגוג את הלידה וברית-המילה. היה זה בליל יום חמישי, קרוב לחצות, ואני התעסקתי בכביסה, בבישול, בהנקת התינוק ואף עניתי לטלפון. אבי ישב בסלון ולמד. בשלב מסוים הוא הרים עיניו מן הספר התבונן בעיסוקי ואמר, "זהו ה"מבצע" הקשה ביותר, מכל ה"מבצעים" של הרבי". אנו יודעות שאילולא הדחיפה והעידוד מצד הרבי, אולי לא היינו מוצאות בתוכנו את הכוח, המוטיבציה והנחישות הנחוצים לאחר שבעה שמונה או תשעה ילדים. אך הרבי מסר בידינו שליחות, שליחות קוסמית של הבאת ילדים יהודים לעולם.

הרבי גם מצטט את הביטוי התלמודי "בני, חיי ומזוני", שפירושו בנים, חיים ופרנסה. אלו הדברים שיום יום כולנו מתפללים שנזכה להם. הרבי שואל מדוע מלות הביטוי הן לפי סדר זה? אנו יודעים שכל מלה בתורה מדויקת. והרי באופן כרונולוגי אין מתחילים בלידת ילדים. הילדים באים אחרי נישואין, אחרי שהאדם מתבסס במדה מסוימת, כאשר יש לו כבר "חיי ומזוני". הדבר הראשון שאנו זקוקים לו הוא חיי - חיים ובריאות, ממצב כזה אנו יכולים להתחיל לדאוג לפרנסה, כי מה תועלת בפרנסה אם אין חיים ובריאות? מכאן שסדר המלים ההגיוני צריך להיות: "חיי", אחרי זה, "מזוני", ורק אחר-כך, "בני" - ילדים. בכל זאת אנו רואים שהסדר הוא הפוך. מדוע? התשובה היא שהביטוי עצמו בא להדגיש מהו הדבר החשוב מכל בחיי האדם. בלי ילדים, מה ערך לחיי ומזוני? הרבי מצביע על כך שה' ברך את אברהם בכל עוד לפני הולדת יצחק, אך אברהם אמר: "ה' אלקים, מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי... והנה בן ביתי יורש אותי".

זהו הלקח שהרבי רוצה ללמדנו. כנשים, חשוב שנדע את החשיבות שבהולדת ילדים, ועלינו להפיץ את המסר הזה לנשים אחרות.

בהזדמנויות שונות דיברתי עם נשים ששקלו בדעתן לבצע הפלה, או כאלה שהשתמשו באמצעי מניעה. לאחר שיחה אחת רצינית וטובה מלב אל לב, הן הגיעו להחלטה שלא לבצע את ההפלה, או להפסיק את השימוש באמצעי מניעה על מנת שיוכלו ללדת ילד נוסף. אמרתי לבעלי שכאשר יום אחד אבוא לפני בית-דין של מעלה, אומר לזכותי שאפילו אם לא עשיתי מאומה בימי חיי, הנה יש בעולם עוד שני יהודים, הודות למאמצי. אני סבורה שחשוב שכל אחת מכן תדע זאת, ותתחלק בידע הזה עם נשים אחרות. כי אין לנו מושג עד היכן יכולה להגיע מנת שיכנוע אחת של דברי אמת אצל מישהי המתנדנדת בהחלטה של חיים או מוות!

נקודה נוספת שהרבי בחר להדגיש בסיפורה של חנה, היא העובדה שחנה נשארה בביתה במשך שתי השנים הראשונות לחיי בנה. היא לא הצטרפה לבעלה בעלותו לרגל בחגים למשכן בשילה. שוב, הרבי מקשה: האם לא יכלה חנה לשכור שמרטף? גם בימים ההם היו בודאי שמרטפים. היא יכלה להשיג מישהו שישגיח על התינוק שמואל בעת שהיא תלך אל המשכן. אחרי הכל, חנה היתה נביאה, בעלת רוח-הקדש. היא בודאי היתה מקבלת טובה רוחנית רבה מהסתופפות במשכן השכינה בימים הנוראים. אך היא וויתרה על כך במשך שנתיים תמימות, רק כדי שתוכל להשגיח על תינוקה! והלקח הוא כי מסירות זו שהראתה חנה כלפי בנה, כמתועד בתורה לנצח נצחים, מלמדת אותנו כי מה שאם יהודיה יכולה להעניק לילדיה, לא תוכל לתת אפילו השמרטפית הטובה ביותר.

הרבי לא התכוון לומר שאסור אף פעם להשאיר את הילד עם שמרטף. מה שהוא התכוון לומר הוא שאסור לנו להקל ראש במשימה שהוטלה עלינו מלמעלה - להעניק לילדינו את החינוך, האהבה וכל דבר אחר שרק אם ביולוגית יכולה וחייבת לתת לילדיה. החינוך והרשמים שהילד מקבל מאמו בשנותיו הראשונות בהן מעוצבת אישיותו, כאשר הוא עוד קטן מכדי לדבר וקטן מלקרוא בספר, הן השנים המכריעות והגורליות ביותר לכל ימי חייו. ומה שאמהות ידעו מאז ומתמיד, הוכח היום גם ממחקריהם של פסיכולוגים.

יש הרבה מאד נשים שהיו רוצות בכל מאודן לקיים את המצווה הזאת ולהיות אמהות למשפחה מרובת ילדים. אולם בגלל איזו סיבה השמורה עם ה' בחכמתו האינסופית, הוא עלול לבחור לתת להן שליחות שאינה כוללת הולדת ילדים. בכמה וכמה הזדמנויות ישבו נשים בביתי ואמרו לי בדמעות, "הלואי ויכולתי להכנס לנעלייך. אני מקנאה בך שבידייך הופקדה השליחות הזאת. כל כך הייתי רוצה להיות בדיוק כמוך". אך האם נוכל להרהר אחר דרכי הבורא? לכל יהודי השליחות המיוחדת לו. הרבי אומר שחשיבותה הרבה של מצות "פרו ורבו" מודגשת בהיותה המצווה הראשונה שנצטווה בה אדם הראשון. אולם יש שבעים פנים לתורה, ואפשר לקיים את כל אחת ממצוותיה, גם בפן הגשמי וגם בפן הרוחני.

מחובתנו להבין לא רק את כוונת התורה על פי הפשט אלא גם את ההוראה, כלומר את הלקח הרוחני שמאחורי הפשט. מהו המימד הפנימי של מצות "פרו ורבו"? להפוך אדם מישראל ל... יהודי! הכוונה המילולית של מצות פרו ורבו היא להוליד ילד יהודי, ואז מתוסף עוד יהודי בעולם בזכותך. אך אם, בגלל סיבות הידועות לה' לבדו, את אינך יכולה בזמן המסוים הזה ללדת ילד יהודי, את בכל זאת יכולה לקיים את המצוה. כיצד? על ידי שתקרבי יהודי שלא איכפת לו מיהדותו ושאינו מחשיב את עצמו או את עצמה כחלק מן העם היהודי. מישהו שיעדיף לציין בתעודותיו, תחת הסעיף לאום - אמריקאי במקום יהודי. כאשר את לוקחת יהודי כזה ומקרבת אותו על ידי הזמנה לשבתות ונוהגת עמו מנהג הכנסת אורחים, אזי אם במשך הזמן הוא יהפוך, בגללך, להיות יותר יהודי, עד שבפעם הבאה שיתבקש לציין את לאומיותו הוא יכתוב "יהודי", הרי שבזה קיימת מצות פרו ורבו במימד הרוחני. אם יש ביכולתך, בדרך כזו או אחרת, להשפיע על יהודי חסר-ידע וללמדו יהדות, הרי הוא לך כמו בן, על פי דברי חז"ל ש"כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

אולי, היכולת או אי-היכולת של אשה ללדת, תלויה בגילגולים קודמים של נשמתה. אנו חייבים להאמין בגילגולים כדי להבין מעט מן ההגיון שבעולם הזה. העולם דומה ל"פזל" (משחק הרכבה). האם ניקית פעם את הבית ומצאת חלק השייך ל"פזל"? מה מצוייר עליו? האם זה עץ? או אולי בית? בסך הכל זה נראה כמו כתם של צבע. אין לו כל משמעות עד שתמצאי את שאר חלקי ה"פזל" ואז נגלית התמונה פתאום.

הדברים נכונים גם לגבי החיים שאנו חיים. קשה להבינם אלא אם כן יודעים מה קדם להם בגילגול אחר, או מה יקרה בעתיד. יתכן שאשה שילדה עשרה ילדים היתה חשוכת-בנים בגילגול קודם והיא צריכה להתנסות בגידול ילדים כדי להשלים את השליחות של נשמתה. יתכן שאשה אחרת שאינה יכולה למצוא שידוך ומשום כך גם אינה יכולה להביא ילדים לעולם, כבר מיצתה את השליחות הזאת בגילגול קודם, ובדורנו זה, לפני בוא משיח, היא צריכה לעבור את העינוי של חיי בדידות. מי מאתנו יודע? דבר אחד שאנו יודעות בודאות הוא שאין כל טעות. על כל אחת הוטלה, באופן מדויק ביותר, שליחות הדורשת ממנה לפתח אותם תחומים בחייה שלא הושלמו בביקורים קודמים בעולם הזה. אם הדברים משמשים נחמה פורתא לאלו שלא התברכו בילדים, לו יהי כן.

שמו של האדמו"ר הקודם נ"ע היה רבי יוסף יצחק. בשנה החולפת (ה'תש"נ), שנת הארבעים לרבי כנשיא תנועת חב"ד ונשיא הדור בכלל, דיבר הרבי בכמה הזדמנויות על משמעות שמו של הרבי הקודם. השם יוסף בא מן הפסוק שאמרה רחל אמנו בעת שילדה את בנה: "יוסף ה' לי בן אחר". הרבי נותן הסבר נוסף על הפשט: יתן ה' לי את היכולת לעשות "בן" מן ה"אחר", כלומר להפוך את היהודי הרואה את עצמו כ"אחר" - כאמריקאי, אנגלי או צרפתי - לבן העם היהודי. זו היתה עבודת חייו של הרבי יוסף יצחק - להפוך הרבה "אחרים" ו"אחרות" להיות "בנים" ו"בנות" לעם ישראל.

ומה משמעות השם "יצחק"? הוא נגזר מן המלה צחוק המבטאת שמחה. ככתוב: "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים - כל השומע יצחק לי". דרכה של חב"ד-ליובאוויטש, כפי שאנו רואים בבירור בכתביהם של כל אדמו"רי חב"ד ובמיוחד בכתביו של רבי יוסף יצחק, היא לעשות את עבודת הפצת המעיינות ללא מקל מאיים. שמחה, חיוך רחב והרבה חמימות וידידות הם דרכה של חב"ד שהשם יוסף יצחק מייצג אותה. זוהי דרכו של יצחק. אם אין לי בן משלי, בן ביולוגי, כנראה רצון ה' הוא שאנצל את כוחי ואת זמני כדי להפוך את ה"אחרים" שבעולמנו ל"בנים".

אלו מאתנו שהן אמהות לילדים קטנים, אולי תמהו על ריבוי ההוראות בחינוך הקטנים שנתן הרבי, בזו אחר זו, במשך עשר השנים האחרונות. בהתחלה אמר הרבי שלא נתלה תמונות של חיות טמאות בעריסתו של הילד או על קירות חדרו. ובכן, כל הצעצועים המרצדים שעליהם הודפס מיקי מאוס נזרקו החוצה. אמהות באמריקה הקפידו על ענין זה כל כך עד שלא ניתן היה למצוא ולו גם תמונה אחת של חיה טמאה בבתיהן. וכשנרגע הענין הזה, אמר הרבי שילד יהודי צריך שיהיה לו בחדרו, סידור, תניא וחומש, ולבסוף גם קופת צדקה שעליה יצויין שמו וכן המלים לה' הארץ ומלואה. בזו אחר זו נתן לנו הרבי עוד ועוד הוראות בענין חינוך ילדים קטנים. נשים רבות שאלו, "אם הדברים חשובים כל כך, מדוע חיכה הרבי 30 שנה כדי לומר אותם? מדוע לא התחיל מן היום הראשון בפנייה אל האמהות, 'גברת נכבדה, להוי ידוע לך, שיש כל כך הרבה דברים נוספים הנוגעים לגידול ילדייך'".

והתשובה מעניינת. ביום שנטל הרבי על עצמו את הנשיאות, הוא היה בטווח של מספר שנים מסוים לפני ביאת המשיח. ככל שנקפו השנים, נתגלה לו ברוח-הקודש שאנו קרובים הרבה יותר לביאת המשיח. עידן המשיח ימשך לאורך כמה תקופות. בתקופה היותר אחרונה, אומר לנו ה' ביד נביאיו ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ". החיים יתמלאו קדושה. וכדי לסלול את הדרך לחיים של יותר קדושה ופחות טומאה, הורה לנו הרבי ולימד אותנו להסיר את הטומאה בדברים הקטנים, על ידי הסרת תמונות של חיות טמאות, על ידי שנגביר את הצניעות בלבוש ובהתנהגות, על ידי שימוש בשמות עבריים במקום לועזיים, על ידי שנלמד את ילדינו לומר ברוך השם וכן הלאה. מוטב שנתכונן לעולם טוב יותר. נשמור על קשר עם הרבי, נקשיב רוב קשב ונדע כי כל הוראה היוצאת מאתו היא צעד נוסף בהכנת העולם לביאת המשיח. אלו הן רק מלים מעטות לחלוק עמכן הערב, ביארצייט של הרבנית חנה.

כפי שהזכרתי קודם, כאשר הייתי ילדה, היתה לי הזכות לראות את הרבנית חנה. ביתה של הרבנית היה ברחוב פרזידנט. כדי להגיע ל770- היינו יורדים לפרזידנט ועולים בקינגסטון, כך שבכל פעם, היינו עוברים על יד ביתה של הרבנית חנה. אתאר לכן תמונה הזכורה לי מילדותי. זה היה בשבת בבוקר ב770- בעזרת הנשים, ואנו התפללנו. לפתע הושלך הס, וכל העינים הופנו אל הדלת. הדלת נפתחה והרבנית חנה שהיתה כבר קשישה, נכנסה לביהכנ"ס. ברגע שנכנסה, באה לקראתה אחת הרבניות החשובות לקבל את פניה וללוותה אל פינה בעזרת הנשים שם נהגה לשבת תמיד. אני זוכרת את עיניה היפות ואת הכסא המיוחד לה, שהיה ללא רבב ומכוסה פלסטיק תמיד, חוץ מן הזמן ששהתה בביהכנ"ס. אף אחת לא העזה לנגוע או לשבת על הכסא הזה שהועמד ב"מזרח". כאשר נסתיימה התפילה היו כל הנשים נגשות לאחל לה "שבת שלום" והיא היתה עונה "שבת שלום". מה שאני זוכרת לגבי הרבנית יותר מכל, הן שתי תכונות הנראות כהפכיות. מלכותיות מחד אך גם ענווה מוחלטת וללא יומרות מאידך. כאשר גמרה להתפלל ולברך את כל הנשים שבביהכנ"ס, פנתה אל המדריגות המעטות כדי לצאת מ770-. הרבי ידע בדיוק מתי לעמוד בדלת הכניסה ל770- בעת שאמו יצאה מעזרת הנשים. הוא ידע כמה דקות יקח לה להגיע אל הדלת הזאת - שכולכן בודאי מכירות היטב - והיה פותח את הדלת, עומד בפתח ופוגש את מבטה של אמו. השניים היו מסתכלים זה בזה שניות אחדות ואז לאחר נענוע ראש היתה הרבנית פונה והולכת אל פינת איסטרן פארקוויי. הרבי היה נשאר על עמדו עד שדמותה של אמו נעלמה מעיניו, רק אז היה מסתובב לאחור, סוגר את הדלת וחוזר לתוך 770.

הרבנית חנה נסתלקה בשבת, ו' תשרי, לקראת סוף היום, בשנת ה'תשכ"ה (1964). היא היתה בת 85. באותה שעה שהשיבה את נשמתה הטהורה לבוראה, אחזה לפתע אש בכסאה שבעזרת הנשים באופן שאין לו כל הסבר.