בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת שלח - כ"ח סיון-יום הגעתו של הרבי לארה"ב

ברצוני לחלוק עמכן שתי נקודות שהעלה הרבי בשבת מברכים, פרשת שלח לך, בכ"ח בסיון. אם כי הרבי לא התיחס לכך בגלוי, תאריך זה הוא היום שבו הגיעו, הוא ורעייתו הרבנית ע"ה, לארה"ב בשנת ה'תש"א (1941). הדבר בישר עידן חדש בארה"ב, אשר הנסיגה הרוחנית פשתה בה בכל הקהילות היהודיות. הרבי ברוב ענוותנותו לא הזכיר זאת כלל בכל הפארבריינגען כולו. אולי הוא רמז לזה באמרו שהתאריך העברי כ"ח (עשרים ושמונה), הוא המלה כח. ולכן היום העשרים ושמונה של כל חודש, יש בו באופן רוחני, פוטנציאל מסוים לנתינת כח - להוציא ולגלות את כוחם המלא של המאורעות של כל אותו החודש.

כל חודש יש לו מעלה משלו. ומכיון שסיון הוא החודש של מתן תורה, הרי כ"ח בסיון הוא יום שעדיין קשור למאורעות מתן תורה. זהו יום שבו ה"כח" של מתן תורה מתגלה במילואו. כמובן שהדבר הוא כך באופן רוחני, שעל כן לא בהכרח אנו מודעים לו, אך זה אינו מפחית את ערכו.

לעתים קרובות הזכרתי בדברי שאחד הדברים המייחדים את הרבי, הוא יכולתו להצביע על החשיבות של כל פרט ופרט בלי שים לב כמה קטן הוא נראה. הבה נבחן דוגמא לכך מן הפרשה של השבוע הנוכחי:

הרבי התייחס לסיפור המרגלים באמרו שהמרגלים היו שליחיו של משה רבינו, אשר שלח אותם לארץ ישראל בשליחות מוגדרת. שליחותם היתה פשוטה: כל מה שהיה עליהם לעשות הוא ללכת לארץ ישראל, לראותה ואח"כ לתאר את התנאים השוררים בה ואת העם היושב עליה - "החזק הוא, הרפה; המעט הוא אם רב". הם לא נתבקשו לתת את פרשנותם ודעותיהם, אלא רק את העובדות. מה היה חטאם? כאשר שבו, הם הפחידו את העם באמרם, "עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם". "לא נוכל לעלות... כי חזק הוא ממנו". בזה הם נכשלו. מי שאל אתכם אם נוכל או לא נוכל? לא נשלחתם לשם כך! לא נשלחתם לארץ ישראל כדי לשוב עם תחזיות, בסך הכל נשלחתם כדי לדווח על מזג-האוויר.

אך הם הוסיפו פרשנות. כאשר חזרו, הם אמרו, "אוי, זה יותר מדי בשבילנו. בלי ספק תהיה לנו תבוסה. בשום פנים לא נוכל לכבוש את הארץ הזאת. מוטב שנשאר כאן". קהל שומעיהם לא ידע את נפשו מרוב צער. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". "ויאמרו איש אל אחיו, נתנה ראש ונשובה מצרימה". המחדל של המרגלים היה שהם שכחו מה היתה שליחותם, ובכך קלקלו. הם לא עשו את השליחות שנתבקשו לעשות.

הרבי מסביר ששליחות המרגלים לא היתה על פי הוראה ישירה מה'. לא היתה מצוה בתורה לשלוח מרגלים. ה' אמר למשה, "אם ברצונך לשלוח מרגלים, בבקשה. ארשה לך לשלוח אותם 'לדעתך', על חשבונך, אם אתה רוצה. אינני מצווה אותך או מבקש ממך; זה איננו משהו שאני חפץ בו במיוחד. אם אתה רוצה לעשות זאת, לבריאות".

הרבי מסביר שיש שני תחומי פעילות בחיים. תחום אחד נשלט על ידי המצוות המפורשות בתורה. יש דברים שאנו חייבים לעשותם: אנו חייבים לשמור שבת; אנו חייבים לשמור כשרות; אנו חייבים לשמור טהרת המשפחה וכד'. אלו דברים שאנו חייבים לעשות. אך ישנו גם שטח עצום שהוא אפור. בשטח זה יש לנו, במידה רבה, בחירה חופשית - מותר לנו לעשות דברים מסוימים אך אין אנו חייבים לעשותם. אם רצונכם לעשות אותם בבקשה; ואם לא, אינכם חייבים.

הבה נבחן את הדוגמה של שתי נשים שיש להן קצת זמן פנוי. הן אינן עסוקות כל רגע של היממה; יש להן שלוש שעות במשך היום שבהן הן לגמרי פנויות - אין אז שום מצוות שהן חייבות לעשות. האחת מחליטה, "הנה יש לי את הזמן הפנוי הזה. אני מכירה אשה זקנה הגרה בשכנות. הבה אקפוץ אליה ואראה מה שלומה". היא יוצאת לביקור ומוצאת שהשכנה הזקנה זקוקה לחברה, וזקוקה למישהו שיעשה עבורה כמה קניות. היא מחליטה שמעתה היא תקדיש את זמנה הפנוי לעזור לאותה שכנה.

השניה מבלה את שלוש שעות הפנאי שלה בסריגה או בבריכת שחיה, או סתם במנוחה במיטה עם ספר קריאה. אשה זו אינה עושה בכך כל עבירה. קריאת ספר איננה עבירה; שינה איננה עבירה; אכילת שוקולד איננה עבירה. אך לפנייך הברירה. את יכולה, בזמנך הפנוי, לעשות מצוה, או לעשות בזמנך זה דברים שאת נמשכת לעשותם באופן טבעי.

הרבי מסביר שה' רמז לבני ישראל ששליחת המרגלים לא היתה מצוה וגם לא עבירה; זה היה סתם דבר שהם רצו לעשותו. בכוחם של המרגלים היה להעלות את שליחותם למשהו אלוקי - הם היו יכולים, בשובם, לומר, "הארץ קשה, אבל אנו יודעים שבעזרת ה' יכול נוכל לה". הם יכלו להשתמש בשליחותם כמנוף להחדרת אמונה, ביטחון והתרוממות רוח בבני עמם. אך במקום זה, הם הפכו אותה לאחד המאורעות הטראגיים ביותר בהסטוריה היהודית.

הדבר מלמדנו על האחריות העצומה המלווה את הבחירה החופשית שניתנה לנו. יש לנו בחירה חופשית בדברים רבים מאד. וה', לאמיתו של דבר, נותן לנו את הכח לעשות את הדבר הנכון. עם זאת, אנו חייבים תמיד להיות מודעים למטרת שליחותנו בחיים, כי הבעיה של המרגלים היתה שהם שכחו לשם מה נשלחו.

בכל רגע חייבים אנו להיות מודעים לתכלית שלשמה באנו לעולם. אנו חייבים לדעת לשם מה אנו חיים, מה הסיבה שה' שלח אותנו הנה. את זאת עלינו לשמור בקדמת תודעתנו בכל רגע ובכל שעה.

הרי זה כמו לקבל פתאום כאב חד ברגל עד שזה מסתיים בארבעה שבועות של אישפוז בבית רפואה. אם אינך מודעת לשליחותך בחיים, את עלולה, מן הסתם, לבלות את ארבעת השבועות האלה מתוך כאבים, מצב רוח קודר, ותלונות בלתי פוסקות. בקיצור, החוויה עלולה להיות שלילית לחלוטין. אולם היא אינה חייבת להיות כזאת אם תזכרי כל הזמן: "אני נשלחתי לעולם הזה לתכלית מסוימת. תכלית זו היא, לעשות לו יתברך דירה בעולם הזה התחתון, לגלות את האלוקות בכל דבר שנכנס לחיי. אז מה ההבדל אם אני בביתי, או בבית-רפואה, או במטוס". השכיבה במיטה בבית-רפואה או בכמה בתי-רפואה, היא אולי שליחות שה' הטיל עלייך על מנת שתפגשי אנשים שלא היית פוגשת מעולם אלולא היית חולה. אולי יש שם אנשים שרק את יכולה לגעת בנפשם או לעזור להם בדרך כלשהו.

כך את חייבת לחשוב. נניח שפוטרת מעבודתך ואינך יכולה להבין מדוע פוטרת. הביני שברור שה' רוצה שתקבלי עבודה אחרת, כי ישנם אנשים שעלייך לבוא עמם במגע במקום עבודה זה או אחר. כל צעדיך אינם רק הסיבות שאת מכירה - כל אדם שאת באה עמו במגע בכל ימי חייך, וכל מאורע שקורה, הוא לאמיתו של דבר, לשם התכלית של גילוי אלוקות בעולם הזה. אם תשמרי זאת במחשבתך, אזי תראי את כל מה שקורה, בעינים אחרות לגמרי.

ברצוני לספר לכן סיפור אודות ר' מענדל פוטרפס, יהודי מרוסיה המתגורר כיום בכפר-חב"ד, ומשמש כמשפיע בישיבה שם. ר' מענדל ישב בכלא ברוסיה שנים רבות בעוון הפצת יהדות, ועזרה ליהודים להמלט לעברו השני של מסך הברזל. הוא באמת יהודי של מסירות נפש. מן הסתם יכולתי לבלות שעות רבות בסיפורים אודות ר' מענדל; נסים רבים ארעו לו.

ר' מענדל יצא מרוסיה לפני כעשרים וחמש שנה; כאשר אני הייתי נערה צעירה בניו יורק, הוא הצליח סוף סוף לצאת משם. בעת ההיא התגוררה רעיתו באנגליה, לכן מיד עם צאתו מרוסיה שם פעמיו, קודם כל, ללונדון כדי להתאחד שוב עם משפחתו. בחגים שלאחר מכן - אולי היה זה תשרי - הוא נסע אל הרבי בפעם הראשונה. אף כי הכיר את הרבי עוד בהיותו ברוסיה, היה הדבר עוד לפני שהרבי קיבל על עצמו את הנשיאות. לכן פגישה זו היתה עבורו הראשונה כפגישה של חסיד עם רבו. אתם יכולים לתאר לעצמכם את המאורע המרגש, לא רק עבור ר' מענדל, אלא גם עבור כל האחרים שהכירו את סיפורו ואת מסירות הנפש העצומה שלו, להביא יהדות ליהודים ויהודים אל היהדות בנסיבות הקשות ביותר.

והנה, ר' מענדל היה ישוב במטוס השב מניו יורק ללונדון, בטיסה הנמשכת כחמש או שש שעות. הוא בקושי ידע את הלשון האנגלית - הוא היה בלונדון רק שבועות אחדים, ובניו יורק עוד כמה שבועות, אך גם אז, רוב הזמן דיבר אידיש או רוסית. במטוס הוא הציץ בשכנו שנראה לו כיהודי - הוא לא שאל לשמו, אך הוא ידע להבחין בפרצוף יהודי. האיש לא נראה כיהודי דתי, אך ר' מענדל שהיה כה גדוש יהדות וכה מלא חיים, לא יכול היה שלא לפתוח בשיחה עמו. אך כיצד ישוחחו? הרי אינו יכול לדבר באנגלית!

ואז הוא חשב וחשב, "זו בודאי השגחה פרטית". לא יתכן שללא כל סיבה יושב יהודי זה לצדו במשך שש שעות טיסה! לבסוף, הבזיק במוחו רעיון. הוא הוציא את התפילין שלו ובהצביעו עליהם, פנה אל היהודי ואמר באנגלית לא אנגלית, "אני יהודי, אתה יהודי. אני תפילין, אתה תפילין". היהודי הסכים והניח תפילין. עם מלים מעטות אלו, הצליח ר' מענדל להשפיע על יהודי זה שהיה רחוק מיהדות, להניח תפילין. הוא לא היה זקוק לשום נאום נמלץ באנגלית.

עלינו לאמץ את קו מחשבתו של ר' מענדל ולומר: זו השגחה פרטית שאשה זו מתגוררת בשכנותי, או שאותה בעלת חנות גרה ברחוב שלי. אלו האנשים שה' שתל בגן חיי. את יודעת בודאות שאין זו טעות אם איזו אשה זקנה הפכה פתאום להיות חלק מעולמך. חיוך, או משלוח מנות הם התחלה של קשר. את יכולה להביא יהדות ליהודים או יהודים אל היהדות על ידי מעשים פעוטים רבים. הם אולי פעוטים בעיניך, אך גדולים מאד בעיני האדם שבשכנותך.

הרבי אומר שלכולנו יש בחירה חופשית. אנו יכולים להתעלם מאנשים אלו, ומהזדמנויות אלו, או שאנו יכולים לראות כל דבר בחיינו כהזדמנות שניתנה לנו מלמעלה, כדי לנצל את בחירתנו החופשית לקדש את שם ה' בעולמו.

לבסוף, מזכיר הרבי, ישנו פסוק בתורה המתיחס לכך שה' נותן לאדם בחירה חופשית. ה' איננו מאלץ את האדם לעשות את רצונו. כפי שאנו רואים, ישנם אנשים רבים החיים חיים מאושרים ואינם עושים את רצון ה', ובכל זאת, ה' אינו מנחית עליהם מכת ברק. הם ממשיכים לחיות בשאננות מבלי להרגיש שכופים עליהם לעשות את רצון ה'. בתורה נאמר, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים". הרבי מבאר שה' מפציר בישראל: "אנא, בחרו בחיים". ה' איננו עומד ומכריח בכוח; הוא מבקש: "בבקשה! לתועלתכם הוא שתבחרו בחיים!" וכשה' מבקש מאתנו לעשות משהו, הוא מעניק לנו גם את היכולת ואת הכוח לעשות זאת.

כמובן, הבחירה בחיים איננה כה פשוטה. לעתים קרובות, נדמה כי מכשולים רבים נערמים על השביל שאנו הולכים בו, כאשר אנו באים לעשות את רצון ה'. לפעמים חשים אנו כי אין זה הגון שה' מבקש מאתנו לעשות את הדברים האלו ואח"כ הוא מקשה עלינו כל כך לעשות אותם. הרבי אומר שלעתים קרובות הקשיים האלה הם בחלקם, בדמיוננו. אם אנו רואים אותם כקשיים וכמכשולים - כאלה הם יהיו. אך אם נחליט שהם פשוט אינם קיימים, יהיה זה דומה למה שר' מענדל עשה ברוסיה כאשר אמר, "הצאר, יש לו את מה שהוא חייב לעשות, ולי, יש לי את מה שאני חייב לעשות. יעשה הוא את שלו, ואני אעשה את שלי. אינני עומד להרשות לו למנוע אותי מלעשות את המוטל עלי".

הכל תלוי בגישתנו. אם הגישה שלך היא, "אני יודעת מה עלי לעשות", ואז את הולכת ועושה זאת, תווכחי שאותם מכשולים פשוט ייעלמו, או יקטנו עד לאפס. הרבה אנשים יכולים להעיד שכך הוא על פי נסיון החיים שלהם. זה מה שהרבי אומר על המרגלים: הם ראו את הענקים כמכשול. אנשים אחרים, בראותם אותם היו אומרים, "עוד מעט אנו עומדים לראות כיצד ה' ממיס את הענקים האלה; הם בעצם אין ואפס!"

זהו האתגר שלנו בחיים. וניתן לנו הכוח להתמודד ולהצליח.