בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פורים-דינמיקה של התגלות

סיפור המגילה מסופר באופן כזה שהרבה רעיונות מרומזים בו, ואינם מובאים במפורש. הגמרא מבארת שהשם אסתר בא מן המלה "הסתר פנים". לעומתה, המלה "מגילה" באה מלשון "גילוי". מגילת-אסתר, פירושו אפוא, "גילוי הנסתר", כי המשימה שלנו היא לגלות את מה שמסתתר בסיפור של פורים.

לאחר שבטלה גזירתו הרעה של המן, מספרת המגילה ש"ליהודים היתה אורה ושמחה, וששון ויקר". הגמרא מפרשת "אורה" זו תורה, "שמחה" אלו החגים, "ששון" - ברית-מילה ו"יקר" אלו תפילין - אלו ארבע המצוות שהמן ביקש לעקור מן השורש.

מלבד שאיפתו להשמיד את היהודים שנואי נפשו, תיעב המן גם את היהדות, כי בגללה היו היהודים שונים מכל עם אחר; כפי שאמר לאחשוורוש: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים... ואת דתי המלך אינם עושים" - למרות שעם זה מפוזר בין העמים, הם לא נעשו חלק מאיתנו. הם עדיין שונים ואינם נשמעים לחוקינו. בכל פעם שהמן ראה יהודי הלבוש בלבוש יהודי, ומתנהג על פי מנהג היהודים, עלתה חמתו להשחית. הגמרא מבארת שארבע המצוות שהכעיסו את המן יותר מכל, היו לימוד התורה, שמירת החגים, ברית-מילה ותפילין. לפי זה, נצחוננו על המן איפשר לנו לקיים שוב את ארבע המצוות האלו.

אך מדוע אומר הפסוק, "ליהודים היתה...?" הרי בכך מרמז הכתוב שקבלנו את המצוות הנ"ל כתוצאה מפורים, והדבר הרי אינו כן. הן כולן מצוות מן התורה! התשובה הפשוטה היא, שהיה זה כאילו קבלנו אותן מחדש, כי עתה יכולנו לשמור אותן בחופשיות.

הרבי מסביר עוד שהמשותף לארבע מצוות אלו הוא, שעל פני השטח הן אינן נראות מיוחדות ליהודים דוקא. הן נראות מאד דומות לדרך שבה נוהגים הגויים. כיצד? לגבי התורה - הגויים אף הם לומדים את ה"בייבל". בכל בי"ס עממי, לומדים הילדים הגויים את ה"ברית הישנה". באיזה אופן יחודית התורה דוקא ליהודים?

הרבי אומר שאמנם גם גויים לומדים את התורה, אך הם קוראים רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל-פה. המן היה בא על סיפוקו אילו היהודים היו לומדים רק את התורה שבכתב, כמו העמים האחרים. מה שהוא לא היה מוכן לקבל, היתה התורה שבעל-פה. הגמרא לא נראתה לו כל כך אלוקית. התורה שבכתב, לעומתה, נראית אלוקית. היא מדברת על בריאת העולם ועל ההיסטוריה של האנושות הקדומה. היא מדברת על מתן תורה. אולם, התורה שבעל-פה נראית כמו סתם דיון בין בני אדם. הרב הזה אומר כך והשני אומר אחרת. אם אינך מסכים עמם, מדוע שלא תעשה, פשוט, מה שאתה רוצה? מדוע מחשיב אתה את דבריהם של יצורי אנוש אלה, כקדושים ואלוקיים, עד שאתה מבטל את דעתך השונה, מפני דעתם? מדוע צריך אתה להיות מחויב לדברים שאיזשהו רב אומר או חושב?

ברור שמחשבה כזו, בטעות יסודה. כל מלה בתורה שבעל-פה נכתבה ברוח הקודש. כאשר ה' נתן לנו את התורה על הר סיני הוא נתן לנו גם את התורה שבעל פה, אלא שזו לא נכתבה אז, אלא רק שנים רבות לאחר מכן. המדרש אומר ש"מקרא, משנה, הלכות, תוספתות והגדות, ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות, כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני". אם נקח כמשל את הטכנולוגיה המודרנית, גם בה, הדברים לא הומצאו על ידי האדם, אלא הם חלק מן הבריאה. אך זהו רצון ה' שבני אדם יהיו שותפים בגילוי הדברים. לכן, חיכה ה' עד שאדיסון גילה את החשמל, ומרי קיורי את הקרינה וכן הלאה.

ובכן, אם נשוב לפורים, המגילה מרמזת לתורה שבעל-פה. לכן היא נקראת "אורה". התורה שבכתב נקראת "אור" בלשון זכר, ואילו התורה שבעל-פה נקראת "אורה" בלשון נקבה, מכיון שהתורה שבעל-פה מקבלת את כוחה מן התורה שבכתב.

"שמחה" מרמזת ליום-טוב. מה יחודי ליהודים ביום-טוב? גם לגויים יש חגים משלהם כמו חג ההודיה וחגיגת השנה החדשה ועוד. יש להם גם סעודה חגיגית שלא בהכרח נראית שונה מסעודה של חג יהודי. אנשים מתלבשים במיטב בגדיהם; אף אנו מתלבשים בבגדי חג. אם-כן מה ההבדל בין החגים שלנו - ולהבדיל - לחגים שלהם? הרבי מסביר שיום חגו של הגוי איננו מוביל אותו לקדושה. הרבי מבסס את דבריו על עובדות; הוא אינו מנסה להפליל או למתוח ביקורת, אך כאשר גויים חוגגים את חגיהם זה מוביל אותם להתהוללות, וגרוע מזה. זה איננו עושה אותם יותר מעודנים או קדושים או מתחשבים באחרים; בשבילם, זו פשוט הזדמנות להתמכר לתאוות גופניות, כמו אכילה או שתיה או סתם בילוי מהנה. הסטטיסטיקה מראה שלאחר החגים שלהם, יש הרבה יותר תאונות מן הרגיל, כי אנשים משתכרים ונוהגים ברכב. הם פשוט עסוקים עם עצמם. החג, עבורם, הוא תירוץ לפנק את עצמם. ביהדות, כל חג נושא עמו אזהרה שאסור לנו לשכוח את הגר, היתום והאלמנה. בפסח אנו זוכרים מיד לעזור לכל מי שאין לו את הדרוש לחג. ובדומה לזה, גם בפורים ובימים הנוראים. כמו כן, יש תמיד הדגשה על תפילות החגים ועל לימוד וכן הלאה. מטרת החג היהודי היא להתעלות במדרגה אחת או שתים מתוך עולם החולין. יום-טוב, הוא הזמן שבו היהודי פורש מן העולם החומרי, ולא יורד עמוק לתוכו. זהו ההבדל בין חג יהודי ובין זה של גוי.

בברית-מילה, המרומז בביטוי "ששון", יש הבדל דומה. לעתים קרובות, גם גויים מלים את ילדיהם, מסיבות בריאות, הגיינה וכד'. המוטיבציות שלהם הן אך ורק כדי למנוע זיהומים ולמנוע אולי כאב גדול יותר שעלול להיות מאוחר יותר אצל ילד שלא נימול. אך אין לזה כל קשר עם קדושה. ואם כי אצל המוסלמים מלים את הילדים מטעמי דת, כביכול, הרי זה משום שישמעאל אבי אבותם, נימול. במלים אחרות, הם עושים זאת יותר מסיבות של זהות היסטורית מאשר כדרך להתקשר בה אל ה'. כאשר גוי עושה מילה, הוא עושה זאת רק משום שהרופא יעץ לו כך, או משום שכך עושים כולם.

כאשר היהודי עושה ברית-מילה, זו פעולה מודעת של העלאת הילד לדרגה גבוהה יותר, לקשר חזק יותר עם ה'. כי ברגע הברית, מתחילה הנפש האלוקית להכנס לגוף הילוד. כל עוד ישנו מחסום הערלה, היהודי אינו יכול להגיע אל מלוא דרגת הקדושה שלו.

כל אחד יכול לעבור מילה, אך רק יהודי עושה בכך "ברית" בינו לבין הקב"ה. יותר מזה, הברית הזאת מקיפה את כל התורה כולה - המלה "ברית" בגימטריא 612. וביחד עם מצות ברית-מילה יש לנו 613, מנין תרי"ג. הרי זה כאילו ברית המילה משלימה את כל התרי"ג. בכך ברית-מילה הנה הרעיון של החדרת האלוקות לכל דבר, אפילו לאבר גופני הקשור עם הנאות נחותות. משום כך, מצוה זו מייצגת את כל עבודתו של היהודי, שהיא להעלות כל דבר לקדושה ולעשותו חדור אלוקות.

האחרון מארבעת הביטויים, "ויקר" מקביל לתפילין. ישנם הרבה עמים ודתות אחרות, להבדיל, שבהן לובשים סמלים דתיים, או עושים סימנים על פניהם, עונדים מחרוזת לצואר צמידים או סוגים מסוימים של מצנפות המראות לאיזה שבט או לאיזו דת הם שייכים. יש להם את הסמל שלהם, ולנו יש את הסמל שלנו. מה כל כך מיוחד בתפילין?

הרבי מסביר כדלהלן: הסמלים שהגויים בוחרים, יש בהם יופי חיצוני מסוים. הם, בדרך כלל, עשויים כתכשיטים - מוזהבים, צבעוניים, יפים - משהו שאדם יכול להעריך ולהיות גאה לענוד אותם. אך מה הם התפילין? עור של בהמה, צבוע שחור עם פיסות של קלף בתוכו. מה כל כך יפה ומושך בזה? בתורה, הצבע השחור אינו נחשב יפה. הוא אפילו איננו צבע, אלא העדר צבע.

מדוע, אם כן, מניח היהודי את ה"קופסאות" האלו על ידו ועל ראשו? לא משום שהוא רואה אותן, כשלעצמן, כמשהו מושך ויפה, אלא משום שבתוך קופסאות אלו ישנם פסוקים המדברים על אחדות ה'. יהודי יודע שעל ידי הנחת תפילין על ראשו וסביב זרועו, הוא מכניע את שכלו ואת רגשי לבו לה'. לתפילין יש משמעות וקדושה בעיני היהודי, לא בגלל צורתם החיצונית, אלא משום שה' ציווה להניח אותם. בכך נבדלים התפילין מקישוטי הגויים. את הקישוטים שלהם, הם בוחרים בגלל מראם הנאה, או בגלל שהם מיחסים להם איזו סגולה או כוח מיוחד. אנו בוחרים בתפילין מפני שה' בחר אותם עבורנו. ומה שעושה אותם נאים בעינינו, היא העובדה שעל ידם אנו מקשרים את עצמנו להקב"ה.

זו אחת הסיבות לכך שבמנהגי חב"ד איננו מוצאים את אותם סוגי הנוי שאנו רואים בקהילות אחרות, כגון בתי מזוזה מהודרים, סוכות מקושטות במירב הקישוטים, ומחזיקים מהודרים ללולב עבור ההדסים והערבות; בחב"ד, הטלית איננה מקושטת בקישוט כסף עבה בשפתה העליונה; וכן הלאה. בדרך כלל, לא תמצא בחב"ד דבר מכל הדברים האלו. כל המצוות האלו מצטיינות בפשטות רבה. המזוזות עטופות בדרך כלל רק בפלסטיק שקוף או בנייר, קירות הסוכה חשופים, הלולב נקשר יחד עם ההדסים והערבות באופן מאד סתמי, כך שההדסים והערבות קרובים יותר ללולב מאשר כשהם נמצאים במחזיקים מהודרים נפרדים. וכל זאת, משום שהמצוה עצמה נחשבת אצלנו יפה. אנו איננו צריכים לעשות שום דבר נוסף כדי ליפותה ולעשותה יותר אסתטית. היופי שלה נובע מן העובדה שהיא רצון ה'. זה מה שיפה בעינינו ואין צורך להוסיף קישוטים או נוי. לסיום אומר הרבי שפורים הוא חג שבו אנו חוגגים את הרעיון הזה. אחת המצוות של פורים היא סעודה חגיגית המלווה בשתיית יין אפילו עד כדי שכרות. זהו דבר שהגויים אף הם עושים אותו, ולעתים קרובות יותר מאשר היהודים. אולם ישנו הבדל מהותי בין השניים - אנו איננו שותים בכדי להשתכר. כאשר יהודי שותה יין "עד דלא ידע" - עד שלא ידע את ההבדל בין "ברוך מרדכי לארור המן" - פירוש הדבר שהוא אינו יכול להבחין בבירור מה יותר טוב: הטוב האלוקי כפי שהוא מתבטא ב"ברוך מרדכי", או הטוב האלוקי כפי שהוא מתבטא ב"ארור המן". בתת הכרתו צריך יהודי לדעת תמיד שהמן הוא המן ומרדכי הוא מרדכי. בתוך תוכו, יודע כל יהודי מה נכון ומה לא נכון, איזה דבר הוא יהודי, ואיזה לא.

כלפי חוץ נראית חגיגת פורים ככל חגיגה, אך מה שחבוי בתוך מצוות חג הפורים, הוא הזדהות חזקה עם ערכי היהדות.