בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

ניצוצי תורה-טובה מכל סחורה

חוק המדבר

לפני פרשת מתן תורה, מציין החומש שבני ישראל הגיעו למדבר סיני. כיון שהדבר מסופר בתורה, מובן שמידע זה, חשוב ונחוץ. יש בודאי משהו מאד מיוחד בקשר למדבר. מהו? התשובה היא שלמדבר יש תכונה מיוחדת שאיננה נמצאת בשטחים גיאוגרפיים אחרים, והיא שהמדבר הוא שטח הפקר ואיננו שייך לאף אחד. הוא כל-כך גדול וכל-כך ריק. אם תרצה לקטוף בו צמח כלשהו, אנשים לא יאמרו לך שזה שייך להם. מדוע ניתנה התורה דוקא במדבר ולא במדינה מסוימת? כדי ללמדנו שהתורה שייכת לכולם. אין אדם או קבוצת אנשים שיכולים לומר, "היא שייכת לנו. אנחנו החכמים והצדיקים, אנחנו משפחת הכהונה, או אנחנו משפחת המלוכה". אין לכך כל חשיבות, כי התורה שייכת באופן שווה לכל יהודי ויהודי. וכדי להדגיש זאת, היא ניתנה במדבר, וכל הרוצה יבוא ויטול.

ירושתנו

התורה מתוארת כירושה, "מורשה קהילת יעקב". מדוע נקראת התורה ירושה? הדבר מדגיש היבט נוסף של התורה. כאשר אדם נפטר, צאצאיו מקבלים ירושה באופן אוטומטי, אפילו אם גילו של הצאצא הוא יום אחד בלבד. כל מה ששייך לאב יהיה שייך מעתה, באופן אוטומטי, לילדיו, אפילו אם ילדיו אינם בעלי מידות טובות, או אינם חכמים ביותר, או בלתי ראויים. כאשר ההורה נפטר, אין מתחשבים באישיותו של הבן - הוא יורש את אביו.

הדבר נכון גם לגבי התורה. התורה שייכת באופן אוטומטי לכל יהודי ויהודי, בלי קשר לאישיותו, לאינטיליגנציה שלו, לרמה שהוא השיג או לא הצליח להשיג, לרקע שלו או למוצאו. כל אלה הם בלתי רלוונטיים. החשוב מעל הכל היא העובדה שהוא יהודי. ואם הוא יהודי, התורה כולה שלו.

הרבי מסביר שקיים הבדל בין משפחה שיש בה כמה ילדים לבין משפחה שלה ילד אחד בלבד. במשפחה שלה ילד אחד, הילד מקבל את כל מה ששיך לאביו בעוד שבמשפחה בה כמה ילדים, ישנה בעיה קשה של הצורך לחלק את הירושה בין כל הילדים. אך על פי התורה, היחס של ה' לבני ישראל, בינו לבין כל אחד מישראל, הוא כמו היחס של אב לבנו יחידו. לפי זה, כל יהודי מקבל את כל התורה כולה ולא רק פסוק אחד שלה.

האות הראשונה

התורה מתחילה באות ב' - האות הראשונה של המלה "בראשית". הרבי מסביר שהאות ב' כתובה באופן כזה שהיא סגורה משלושת צדדיה ופתוחה רק מצד אחד. מה משמעות הדבר? ובכן, מה שלמעלה, סגור. יהודי איננו יודע מה מתרחש בעולמות העליונים. זה חתום ונעלם ממנו. מה שקורה למטה, בגהינום, גם כן אין ביכולתנו לדעת. זה איננו בתחום השגתנו. ומה שהתרחש לפני זמננו, אף זאת איננו יכולים לדעת בבירור. איננו יודעים מה היה בדורות שקדמו לנו. איננו יודעים מה היה לפני בריאת העולם. ישנם דברים שעלינו להודות בענווה, כי הם מעבר להישג ידנו.

הדבר היחיד הידוע לנו הוא ההווה, עולמנו הקטן הכולל אותנו, כאן ועכשיו. ובאמת אין זה אלא קטע קטן מאד של העולם. ובכל זאת, זה מה שה' אומר לנו בתורה - שעל ידי התורה, אנו יכולים לדעת אודות ה"כאן ועכשיו", ומה שאנו עושים כאן ועכשיו משפיע על העתיד. משום כך, צד אחד של ה-ב' פתוח, כי העתיד פתוח לאפשרויות, והוא תלוי כולו בנו.

דבר נוסף מציין את האות ב'. היא האות הראשונה של המלה "ברכה", משום כך נבחרה היא מכל שאר האותיות, להתחיל בה את התורה, כך נאמר ב"זוהר". כאשר אדם לומד תורה וחי על פיה, מביא הדבר ברכה לתוך חייו.

"בנינו עורבים אותנו"

מנהג חב"ד, להביא את הילדים, ואף את התינוקות, לבית-הכנסת בחג השבועות, כדי לשמוע את עשרת הדברות. מה סיבת המנהג הזה?

ישנו מדרש ידוע האומר ש"בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה, אמר להם [הקב"ה], אני נותן לכם תורתי, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם. אמרו, אבותינו עורבים אותנו". אך ה' דחה את הצעתם. ואז הציעו, "נביאינו ערבין לנו", אך גם הפעם, לא קיבל ה' את הצעתם. לבסוף הם אמרו, "הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקב"ה, הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם".

במלים אחרות, העובדה שהורינו או זקנינו היו רבנים שלמדו תורה אין בה כדי לערוב לנו שלתורה יהיה המשך. רק כאשר נלמד את ילדינו תורה, רק אז ההמשכיות מובטחת.

הרבי הזכיר זאת פעם בהתוועדות ואמר שהדבר מזכיר לו את אמריקה. באמריקה אנו מוצאים את המדרש הזה חוזר על עצמו. אתה נגש אל יהודי שאיננו שומר מצוות - אולי הוא קצת מסורתי אך לא הרבה יותר מזה, ואתה שואל אותו, "נו, מה בקשר לתורה? הרי אתה יהודי. האם אתה לומד תורה?" והוא עונה, "תורה? יש לי אבא בן שמונים הנמצא בבית-אבות דתי, ויש לו שיעור שלוש פעמים ביום. האין זה מספיק? אבא שלי אדם כל-כך דתי". והוא יצביע על קיר חדר האוכל ויראה לך תמונה של הסבא שלו באירופה עם זקן לבן ארוך.

כאשר אתה אומר לו שהדבר טוב לאביו, אך מה בקשר אליו? אומר היהודי האמריקני, "ואתה צריך לראות את הרב שלי. הוא יכול להתפלל מנחה בעל-פה, אפילו בלי סידור. הוא כל כך צדיק. בעצמי ראיתי איך הוא שופך פסוקי תורה בעל-פה. אני משלם את משכורתו. ואבי בבית-אבות, אני משלם עבור מגוריו שם. יש לי, אפוא, חלק בלימוד הגמרא של אבי בבית-אבות ויש לי גם חלק בדרשותיו של הרב שלי. הוא כל כך מלומד ומוסר דרשות כל כך יפות ואני משלם עבור כל זה".

שתי התשובות אינן טובות. אינך יכול להסתפק בלמדנותו של הרב שלך, או בלימוד התורה של אביך בבית האבות. הדבר איננו תחליף לכך שכל יהודי ויהודי צריך שיהיה מעורב אישית ובאופן ישיר בלימוד התורה.

מספרים על רב מסוים שנכנס לאיזו מסעדה. הוא החל לתחקר את הבעלים - שחזותו לא העידה על היותו דתי במיוחד - על הכשרות של המקום. האיש הצביע על תמונה של סביו שהיתה תלויה על הקיר, יהודי מזוקן רכון על גבי ספר. "זהו ה'זיידע' שלי", הוא אמר לרב.

"נו, אם התמונה שלך היתה על הקיר, והסבא שלך היה עומד מאחורי הדלפק, אז זה היה משהו אחר, אז לא הייתי שואל שום שאלות על הכשרות", השיב לו הרב בעוקצנות.

ולכן אנו מביאים את ילדינו לבית-הכנסת בחג השבועות. כי הם הנם עתידה של היהדות.

בשמחה

מפני מה שבועות הוא זמן של שמחה גדולה? מכיוון שבשבועות קרו שני דברים שגם בחיינו הם גורמים לשמחה גדולה. האחד הוא נישואין. אנו יודעים שחתונה היא, תמיד, אירוע מאד משמח. והדבר השני הגורם לשמחה עצומה הוא יום תחילת לימוד התורה של הילד. כאשר הילד נכנס ללמוד ב"חיידר", אנו עושים חגיגה גדולה. זה מאורע מאד משמח. הרבי הסביר שבשבועות קרו שני הדברים האלה. בני ישראל נכנסו ל"חיידר". הם החלו ללמוד תורה. ואם כי קיימו את המצוות עוד לפני מתן תורה, בכל זאת לא היה עד אז ספר שיוכלו ללמוד מתוכו... במתן תורה התחילה השכלתם הפורמלית. ולכן, כמובן היה זה יום של שמחה.

הרב מאניס פרידמן סיפר פעם על ויכוח שהיה לו עם סטודנט שהתקשה לקבל את העובדה שהתורה היא מן השמים. הרב פרידמן ניסה להוכיח לו זאת, אך הסטודנט לא קיבל. בעודו מתוכח, ישב שם בשקט סטודנט אחר והקשיב. לאחר זמן, הוא פתח פתאום ואמר, "אינני יכול להתאפק יותר. אני מקשיב לכם זה כשעה, ואני רק רוצה לומר לכם משהו. אינני דתי. עדיין אינני שומר תורה. אך אני יודע דבר אחד, שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם היו עבדים. לא היתה להם שום חוקה של מוסריות. לא היה להם שום דבר. כאשר הם נפרדו מן המדבר לאחר ארבעים שנה, היו עמם חמישה ספרים ועם חמשת הספרים האלה הם חיים מאז ועד היום. הבידואים היו במדבר 3000 שנה, ואין להם אפילו עלון אחד, כלום. אינני יודע בדיוק כיצד היתה ההתגלות הזאת במדבר, אך אני יודע דבר אחד, משהו קרה שם. ולא חשוב אם הם שמעו את זה באופן כזה או באופן אחר. אינני יודע את הפרטים הטכניים, אך אני יודע שמשהו קרה באותו מדבר, שנתן ליהודים כיוון ודרך וכן ספר הדרכה, לתמיד". ובפנותו לחברו הסטודנט אמר, "מדוע אתה מתוכח כל-כך? אם אבותיך קיבלו את הספר הזה, באיזה אופן שיהיה, כדאי שתקרא בו. פשוט פתח אותו. קרא בו פעם אחת במקום להתוכח כל הזמן".

שבועות הוא גם יום הנישואין של הקב"ה עם כנסת ישראל. הרבה מפרטי סדרי החתונה, על פי התורה, מבוססים על מאורעות שקרו בסיני. אנו יודעים שהחופה שהחתן והכלה עומדים תחתיה, היא רמז להר שנכפה על ראשי בני ישראל כאשר קבלו את התורה. אתן מתארות לעצמכן? הר סיני היה כמו חופה. הם עמדו תחת בסיסו של ההר, וההר היה מעל ראשיהם, כמו חופה בחתונה. החתן היה הקב"ה, והכלה היתה כנסת ישראל. הרעמים ששמעו הם שורש המנהג של נגינה בחתונות יהודיות (הנהוגה גם כדי לשמח חתן וכלה). הברקים הם שורש למנהג הנרות שנוהגים להחזיק תחת החופה. כאשר הולכים לחופה מחזיקים נר. מדוע לוקחים נר? הרי זה לא חשוך שצריכים את אור הנר. אלא הנרות והמוסיקה באים להזכיר לנו את הקולות והברקים שהיו במעמד הר סיני.