בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת נח - לראות את עצמך דרך הזולת

פרשת השבוע העוסקת בנח - כפי שהיא מבוארת בתורת החסידות - מכילה כמה הארות פסיכולוגיות שהן רלוונטיות מאד לימינו. כידוע לכולנו, הפסיכולוגיה הטובה ביותר נמצאת בתורה. (מכיוון שהקב"ה הוא הפסיכולוג הטוב ביותר; כפי שמציינת התורה, "אני ה' רופאך" - רפואת הגוף ורפואת הנפש).

רובה של פרשת נח עוסק בסיפור המבול. לפני שה' הביא את המבול לעולם, הוא נתן לנח הוראות ספציפיות כיצד להתכונן אליו. אחד הדברים שנצטווה עליהם, היה לקחת "מכל הבהמה הטהורה...שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, שנים איש ואשתו", ולהביאם אל התיבה.

המפרשים שואלים, מדוע משתמשת התורה בלשון עקיפה, "ומן הבהמה אשר איננה טהורה", לגבי בעלי-החיים הבלתי כשרים. בדרך כלל, התורה מאד תמציתית וחוסכת מלים. אנו רואים כי כאשר התורה מציינת את הסוגים השונים של העופות והבהמות הטהורות, היא מונה תמיד את היותר מעטים. משום כך היא מציינת את רשימת העופות הלא-טהורים, כיוון שמספרם מועט מזה של הטהורים וכך היא משתמשת בפחות מלים, בעוד שבבהמה היא מונה את בעלי-החיים הטהורים כי אלו מעטים בהשוואה לכלל בעלי-החיים, וכך היא שוב משתמשת בפחות מלים. הכלל הוא, שכמעט תמיד, משתמשת התורה במינימום של מלים כדי לומר מכסימום של דברים. לפי זה, כיוון שקצר יותר לומר "הבהמה הטמאה" מאשר "הבהמה אשר איננה טהורה", מדוע משתמשת התורה בביטוי האחרון שבו יש שמונה אותיות מיותרות? הרי ידוע שתלי תלים של הלכה נלמדים בגמרא מכל אות יתרה או חסרה שבתורה.

רש"י מבאר שם שהדבר בא ללמדנו להשתדל תמיד להשתמש בלשון נקיה. בתרבות המערב שרבות מאתנו גדלו עליה, לימדו אותנו שיש "לקרוא לילד בשמו" ולא לטייח. יש לומר דברים באופן ישיר ולהיות גלויי-לב. אך בתורה, לא תמיד נחשב הדבר לראוי ויאה. אין זה אומר שצריך חלילה, לשקר. אך את אותם דברים ניתן לומר בדרכים שונות, מהן חיוביות ומהן שליליות.

לדוגמא, אם עליך להסביר משהו למישהו, אפשר להתבטא בצורה גסה ובוטה, אך אפשר גם להסביר את אותה נקודה במלים לגמרי שונות, הרבה יותר נעימות. השומע יבין את כוונתך באותה מידה, ובינתיים לא לכלכת את פיך. שמרת אותו טהור כי בררת את המלים שיצאו ממנו. בדיוק כשם שעלינו להיות זהירים במה שנכנס לתוך פינו, במונחים של מזון כשר וכד', כך צריכים אנו להיות זהירים במה שיוצא מפינו.

הענין עמוק אפילו מזה. הרבי אומר שבדיוק כשם שהתורה מלמדת אותנו להיות זהירים במה שאנו אומרים, כך היא מלמדת אותנו, באותה פרשה, להיות זהירים גם בדברים שעליהם אנו מסתכלים. כמובן שאין ביכולתנו לשלוט תמיד במה שאנו רואים. אולם הבעיה איננה הדברים שאנו רואים; הבעיה היא במה אנו מסתכלים! אין אפשרות שנסתובב בעינים עצומות, אך ברגע שמשהו בעייתי נכנס לטווח הראייה שלנו, אל לנו להביט בו שוב. הצצה שניה נקראת הבטה ולא ראייה. דבר זה, שוב, שונה מן הקצה אל הקצה מתרבות המערב הטוענת שהטלויזיה, למשל, איננה מזיקה לך, מכיוון שאתה מבחין כמובן, שהתמונות אינן מציאות, ולכן מותר לך להסתכל בכל דבר, כי אתה הרי אדם אינטליגנטי.

הפרשה מספרת שנח נטע כרם וכשהענבים בשלו, הוא הכין יין ושתה לשכרה. הוא נרדם, וכמו שקורה, לעתים, כשאדם הוא שיכור, הוא איננו מודע למעשיו. וכך, הוא שכב באוהל כשגופו מגולה בחוסר צניעות. כידוע היו לנח שלושה בנים, שם חם ויפת. כנען בנו של חם, ראה את נח שוכב באהלו, ובמקום לכסותו, הוא רץ לספר את החדשות. "הה! תנחשו מה ראיתי עכשיו! ראיתם מה עושה סבא? הוא שוכב ערום באהלו". וכך עשה מהענין בדיחה גדולה ורעשנית.

כאשר שמעו שם ויפת שאביהם השתכר ושוכב מגולה, הם לא דברו על כך; גם לא חשבו שזה דבר שיש לדון בו, ובודאי שלא לפרסמו. שניהם הלכו מיד אל האהל לכסות את אביהם. התורה מציינת שכאשר עשו כן, הם הלכו אחורנית ופניהם אחורנית. הם כיסוהו מבלי להסתכל עליו ויצאו. התורה מסכמת שם: "וערוות אביהם לא ראו".

כאן שואל הרבי, "כאשר הלכו אחורנית כדי לכסות את אביהם, ופניהם היו אחורנית, האין זה ברור שלא ראו את ערוות אביהם? אם אינך מסתכל, אינך רואה! מדוע, אפוא, צריכה התורה לומר את הדבר הברור מאליו?"

הרבי מבאר ששתי הפרשיות האלה - על הבהמה הלא טהורה ועל כסוי נח - מלמדות את האדם שיעור יסודי ביחסי אנוש: להמנע מלדבר דברים שליליים על הזולת, ולהמנע מלראות דברים שליליים אצל הזולת. הרבי מצטט מתורתו של הבעל שם-טוב בהקשר הזה. הבעש"ט אומר שכאשר אדם רואה חסרון בזולתו, הרי לאמיתו של דבר, מראים לו את החסרון שבתוך עצמו. הזולת אינו אלא ראי המשקף את דמותו של האדם המסתכל בו. אתה רואה את השלילי שבזולת מפני שיש בך אותה מדה שלילית בצורה זו או אחרת. אמנם המדה השלילית אולי מתגלית אצלך באופן אחר, או באופן יותר דק, אך הקב"ה מראה לך אותה, כדי שתוכל לתקנה אצלך. אם אתה מסוג האנשים שתמיד רואים חסרונות אצל זולתם, צריכה להידלק אצלך נורה אדומה. הדבר אומר שיש לך די הרבה עבודה עם עצמך. בהביטך בראי, אם פניך נקיות, לא תראה עליהן בראי שום לכלוך. אך אם תראה בראי פנים מלוכלכות, אתה חייב לרחוץ את פניך, לא את הראי.

בכל זאת, יש משהו מתמיה בתורה זו של הבעש"ט: מדוע חייבים אנו לומר שאם מישהו רואה משהו שלילי בזולת, סימן שתכונה שלילית זו נמצאת גם בו במדה כלשהי ועליו לעשות תשובה ולזכך את עצמו? מדוע לא נוכל לומר שה' הראה לו את התכונה השלילית אצל הזולת, כי הוטל עליו לעזור לאותו אדם לעשות תשובה ולתקן את דרכו. מדוע עליו לייסר את עצמו ולהניח שזה בגלל הרע שבתוכו?

הרבי מציין שטבע האדם הוא, שהוא רואה מיד את חסרונותיו של הזולת, אך לגבי חסרונות עצמו - לוקח לו זמן רב עד שהוא נעשה מודע להם, ככתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה". ואמנם, כשאוהבים מישהו, אין רואים את חסרונותיו. אמו של הילד אינה רואה את חסרונות בנה האהוב. אשה אוהבת אינה רואה את חסרונות בעלה. ואם כך הוא באהבת אדם אחר, קל וחומר שזה נכון לגבי אהבת עצמו. אהבת עצמו היא האהבה החזקה מכולן. כאשר אדם מאוהב בעצמו, קשה לו מאד לראות בעצמו, בכנות, פגם כלשהו. כיצד, אפוא, מניע ה' את האדם לראות את חסרונות עצמו? על ידי שהוא מראה לו את החסרונות האלה אצל אדם אחר. אפשר להוכיח זאת על ידי שנזכיר תופעה המוכרת לכולנו. פעמים רבות דיבר הרבי בהתוועדויות על דברים הדורשים תיקון. ואז, רבים נטו לחשוב בליבם "אני בסדר. הרבי בודאי מתכוין לפלוני". קשה לחשוב שהנה, "הרבי מתכוין אלי". משום כך, מראה ה' לאדם בעקיפין שהוא עצמו זקוק לשיפור מידותיו.

אך, אומר הרבי, עדיין נותרת עוד שאלה. אנו יודעים שאחד מיסודות היהדות היא מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך". חובה עלינו להוכיח את מי שאינו מתנהג כשורה. כמובן שיש כללים לאופן התוכחה - אסור להכלימו, וחייבים להוכיחו בצנעה ומתוך אהבה. זה חלק מן התורה - לנסות לעזור לזולת לתקן את דרכיו. אם כן, מדוע אנו אומרים שיש סיבה אחרת שבגללה אנו רואים את הרע שבזולת - שעל ידי זה אנו יכולים לתקן את הרע שבתוכנו?

כאן מסביר הרבי שה' איננו רוצה להפוך איזשהו יהודי לאמצעי בלבד. כלומר ה' איננו רוצה שהמפגש בינך ובין הזולת יהיה אך ורק לתועלת הזולת הצריך לחזור בתשובה. במלים אחרות, יש תכלית כפולה במפגש עם הזולת ובראיית הרע שבו. מצד אחד, יש לעזור לו באמת לשפר את עצמו. מאידך, העובדה שהתורה מציינת בסיפור בניו של נח, שלא זו בלבד שפניהם היו אחורנית, אלא הם גם לא ראו את הרע, מלמדת אותנו משהו על עצמנו.

במבחן פשוט נוכל לברר לעצמנו מהו הלקח שה' רוצה ללמדנו: אם תגובתך הראשונה בראותך את הפגם אצל זולתך היא, "אוי, איזה טיפוס. תראו אותה, איזו התנהגות נוראה...", אם תגובתך דומה לזו של חם - לדבר על זה, לספר לאחרים, "תראו מה קרה, הסתכלו עליה, היא כל כך כזאת וכזאת...הייתן מאמינות?!" אזי ברור שאינך מעונינת באמת לעזור לה. לפי זה, עליך להבין שאת בעצמך סובלת מאותו פגם, אם כי בדרך שונה, ומוטב שתבדקי את עצמך ותחזרי בתשובה. אנו רואים ששם ויפת לא דברו על מה שארע. הם פעלו - הלכו וכיסו את מערומי אביהם.

אנו רואים את יחסו של הרבי לאנשים שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות. הוא מתייחס אליהם באהבה וחסד. כאשר צדיק נתקל באדם שאינו שומר שבת, אוכל טריפות ואינו חובש כיפה, הוא רואה באדם זה את הפוטנציאל שלו. בעיניו, אדם זה עומד לחזור בתשובה. נכון, הוא עדיין אינו מקיים מצוות, אך אם תשנא אותו בשל כך, הוא לעולם לא יחזור בתשובה. דוקא אם תראה לו אהבה וחסד, הוא יחפוץ לחזור בתשובה. הצדיק מסתכל על עובר עבירה לא כעל אדם רע שיש לדחותו, אלא כעל מי שנכסף לחזור בתשובה. הצדיק איננו רואה רע. הוא רואה רק את הטוב הפוטנציאלי, את בעל-התשובה הפוטנציאלי.

אנשים שאינם בדרגת צדיק, אם יתקלו ברע, הם ידברו על כך, והם עשויים אפילו לגרש מעל פניהם את האדם שבעיניהם הוא רע, כי זה יוכיח עד כמה טובים וחסודים הם. אך לאמיתו של דבר, ברמה שונה, יש בהם בדיוק אותו פגם, אותו עוון.

לעומת זאת, אם לאחר שהבחנת בחיסרון אצל הזולת, היתה תגובתך, "הי! חייבים לעשות משהו כדי לעזור לו" - במלים אחרות, אם הדגש אינו על החיסרון אלא על תיקונו של אדם זה ועל התועלת שתוכל לצמוח לו מזה - אזי ברור שהעובדה שדוקא אתה הוא שהבחנת בחיסרון, באה לומר שיש לך יכולת לתקנו אצל הזולת.

דרך אגב, נכון שהתורה משתמשת, במקומות אחרים, בביטוי הישיר "טמא". הרבי מסביר שכאשר התורה מלמדת הלכות, היא חייבת לציין את ההלכה במלים הברורות ביותר ולכן היא משתמשת במלה היותר ישירה, אם כי הפחות עדינה. אך כאן, לא בא הסיפור על נח ללמד הלכה - איזו בהמה טהורה ואיזו אינה טהורה - ולכן התורה מוסיפה מלים כדי לדבר בלשון נקיה.