בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

ספירת העומר-לבוא בימים מלאים

לכל מצוה יש שני היבטים - עשיית המצוה בפועל, והתוכן הרוחני שלה. כיום, כאשר אין לנו בית-מקדש, לא ניתן לקיים מצוות רבות אלא במובנן הרוחני. אולם, מובן שעלינו להתבונן גם בתוכן הרוחני של המצוות שאנו מקיימים בפועל גם בזמן הזה. הפעם ננסה להבין מהו רעיון ספירת העומר במובן הרוחני, וביחוד במונחים חסידיים?

בכל יום מימי ספירת העומר, אומרים ברכה על מצות הספירה, ואחרי כן סופרים את היום: "היום שלושה ימים לעומר", "היום חמשה ימים לעומר" וכו'. כפי שיודע כל אחד, לבטא את שם ה' בשפתים, הוא דבר שהיהדות מתיחסת אליו בכובד ראש ואסור להקל בו. והנה בכל יום ויום אנו מברכים עם ביטוי שם ה', ואחר כך סופרים את מספר היום לעומר. מהי הגדולה שבמעשה זה? כאשר סופרים זמן, אין עושים שום שינוי בשום דבר. את יכולה לספור את השניות מהיום עד מחר, אך הדבר לא יאריך את השעה והיא תשאר בדיוק 60 דקות, והיום לא יהיה ארוך יותר מ24- שעות בדיוק. יתר על כן, היום הנוסף, היה מגיע בין כך, גם לולא היית מברכת וסופרת אותו.

אלו מאתנו הבאות מארה"ב, או ממדינות מערביות אחרות, בהן שעות הפנאי הן מצרך חשוב, יודעות שלאנשים יש זמן די והותר. הם תמיד מתרגעים ופשוט נותנים לזמן לעבור. וגרוע מזה בטוחתני שכולכן שמעתם על המושג "להרוג זמן", כלומר לעזור לזמן לעבור כי אין שום דבר חשוב לעשות בו. המושג הנ"ל זר ליהדות ולתורה כמו בשר טריפה. התורה דוגלת בכך שה' נתן לכל יהודי מספר קצוב מראש של ימים, שעות ודקות לחיות בהם. אדם מקבל בדיוק את מכסת הזמן שהוא זקוק לה כדי להשלים את שליחותו בעולם. אין אפילו יום אחד מיותר. בזוהר כתוב, "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". פירוש הדבר שבכל יום, שהוא מתנת אלוקים, אנו חייבים להראות שעשינו בו מעשה טוב. יתר-על-כן, הדבר נכון לא רק לגבי כל יום, אלא לגבי כל שעה. בכל יום ובכל שעה יש לנו הרבה הזדמנויות לקדש את שם ה'.

הכוונה בספירת ימי העומר ובברכה שאנו מברכים לפני שאנו סופרים אותם, היא שנהיה מודעים למה שאנו עושים עם זמננו, ולעובדה שהזמן הוא כה יקר. לפני שאנו סופרים, עלינו לעצור לרגע ולחשוב, "מהו היום שאנו עומדים לספור?" מה עשיתי ב24- השעות האחרונות, שהוא בעל ערך, שהוא דבר שכדאי לחיות בשבילו?

אצל אברהם אבינו אומר הפסוק, "ואברהם זקן בא בימים". מה הכוונה? החסידות מבארת שכל יום מימיו של אברהם אבינו נוצל במלואו. הוא יכול היה להצביע על כל יום בחייו ולציין את הישגי אותו יום. כביכול, ימיו היו בכיסו. באותו יום, יום שלישי, לפני 37 שנה עשיתי כך וכך. ביום רביעי, לפני 97 שנה, עשיתי זה וזה. כל יום היה מיוחד. כל יום היה מלא, וכל יום היה יום שזוכרים אותו. יתרה מזאת, במהלך חייו, כל יום ויום הראה התקדמות והתפתחות, הבנויים על גבי ההישגים של אתמול. הרי לכן רעיון שכדאי לחשוב עליו בימי ספירת העומר, הבה נשתדל לבוא בימים מלאים.